The Jam - Setting Sons

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 16.11.1979

"להיות 'מוד' זה כמו להיות אדם מאמין, זה הקוד שלי, זה הערך המוסף לחיים שלי, מאז ומתמיד הייתי ואהיה מוד", אמר פול וולר.

מוד, מלשון "מודרני", היא תת-תרבות שהקיפה את תחומי האופנה, המוזיקה והאמנות בבריטניה של שנות ה-60. הכול התחיל ממרד של בני נוער ממעמד הפועלים והמעמד הבינוני הנמוך, מרד שהתבטא בלבישת אופנה איטלקית ובהאזנה לג'אז ולריית'ם אנד בלוז.

בסוף שנות ה-70, עם התחדשות המוד, התחבר המוד גם לפאנק, שגם הוא היה מרד במוסכמות החברתיות, ואף הוא התבטא בלבישת בגדים יוצאי דופן ובהאזנה למוזיקת הרוקנרול.

על בסיס המוד והפאנק נבנה אלבומה הרביעי של להקת "The Jam" הבריטית, "Setting Sons", שיצא ב-16 בנובמבר 1979.

פול וולר תכנן תחילה אלבום קונספט המפרט את חייהם של שלושה חברי ילדות המתאחדים מחדש כבוגרים לאחר מלחמה, אלבום שככל הנראה היה בהשפעת להקת "The Who", אחת מהלהקות המשפיעות ביותר על הצליל של הג'אם.

וולר נולד ב-25 במאי 1958 בווקינג בשם ג'ון וויליאם וולר, ובהמשך הוריו קראו לו פול, שם שהלך איתו קדימה להמשך הקריירה.

את ההשפעות המוזיקליות הראשונות שלו הוא שאב מהביטלס, המי והסמול פייסז, ובגיל 11 החל לנגן על גיטרה.

בשנת 1972, כשהוא בן 14 בסך הכול, הקים וולר את הגלגול הראשון של להקת הג'אם, כשניגן בבס עם חבריו סטיב ברוקס (גיטרה מובילה) ודייב וולר (גיטרת קצב). בהמשך הצטרף ריק באקלר בתופים, וברוס פוקסטון החליף את דייב וולר.

העניין של פול וולר בתרבות המוד הגיע לאחר שנתקל בשיר "My Generation", שיצא עוד באמצע שנות ה-60, אך וולר ששמע אותו בסוף 1974 החל לאמץ בעקבותיו את המוד כאורח חיים. הוא החל לרכב על קטנוע למברטה, עיצב את שערו כמו סטיב מריוט (סולן וגיטריסט הסמול פייסז), והחל להתמסר להאזנה למוזיקת הסול והאר אנד בי.

על הבמה החלו הג'אם ללבוש חליפות מוהייר עם עניבות ולנגן על גיטרות ריקנבייקר (כמו שהיו לביטלס ולמי). בהתחלה ניגנו קאברים לצ'אק ברי וללִיטל ריצ'רד.

בשנתיים הבאות החלו הג'אם לקבץ סביבם קהל קטן ברחבי לונדון, והפכו לאחת מהתגליות של סצינת הפאנק המתהווה. הם בלטו על פני שאר להקות הפאנק בבגדיהם המחויטים (בשונה משאר להקות הפאנק עם הבגדים הקרועים), ובתחילת 1977 הוחתמו על ידי כריס פארי בחברת פולידור רקורדס.

תוך חצי שנה הוציאו הג'אם שני תקליטי פאנק-רוק שהתקבלו בצורה יפה בבריטניה, וכעבור שנה נוספת יצא גם תקליטם השלישי, "All Mod Cons", בנובמבר 1978. המוזיקה באלבום קיבלה תפנית מהפאנק-רוק לכיוון הפופ והניו וייב, והאלבום הכניס את הג'אם לתוך הטופ 10 של האלבומים בבריטניה (מקום 6).

אחרי שנטו מעט לכיוון הפופ הגיע "Setting Sons", עם הפקה שהחזירה את הקשיחות של וולר וחבריו, כאשר הם לא מוותרים על המלודיה.

באלבום אפשר לשמוע את הכתיבה המופלאה של פול וולר והסיפורים הקטנים והמקומיים שלו: מבחורה שיודעת איך להניע דברים עבורה ועבור חבריה, דרך עקרת בית בודדה בגיל העמידה שחיה על ואליום ("Private Hell"), חיילים שהם בעצם ילדים קטנים שלא מבינים שהם כלי שרת בידי הפוליטיקאים ("Little Boy Soldiers"), וכלה ב-"Smithers-Jones", שנכתב דווקא על ידי פוקסטון על עובד שכיר ועל תנאי העבדות שבהם מעסיק אותו המעביד שלו, עם עיבוד מיתרים מופלא של פיט סולי, לשעבר ב-"Procol Harum" וב-"Whitesnake".

ובסוף גם שירים על חיי מעמד הפועלים בבריטניה, ושיר המחאה על בית הספר איטון, בית הספר האליטיסטי ביותר בבריטניה, "The Eton Rifles", שהיה הלהיט הראשון של הג'אם בטופ 10 הבריטי (מקום 3).

עטיפת האלבום היא תמונה של פסל הברונזה "The St John's Ambulance Bearers" של בנג'מין קלמנס, שנוצר ב-1919 ומתאר חייל פצוע שנישא על ידי שני עובדי אמבולנס.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!