The Who - Quadrophenia
ב- 26 באוקטובר 1973 יצא "Quadrophenia", אלבום האולפן השישי ואופרת הרוק הכפולה של להקת "The Who".
תחילת שנות השבעים הציבה את להקת "The Who" על פסגת עולם הרוק, אך מאחורי הקלעים רחשו מתחים יצירתיים ותחושת מיצוי עמוקה. לאחר ההצלחה המהפכנית של אופרת הרוק "Tommy" משנת 1969, קריסתו של פרויקט המולטימדיה השאפתני "Lifehouse" שהניב מתוכו את יצירת המופת המזוקקת "Who's Next" בשנת 1971, וגניזתו של האלבום המוקלט למחצה "Rock Is Dead - Long Live Rock!" בשנת 1972, חיפש מנהיג הלהקה והכותב הראשי שלה Pete Townshend דרך חדשה להגדיר את מהותה של הרביעייה מלונדון. טאונסנד חש כי דמותו הסוריאליסטית של הילד החירש, האילם והעיוור מ-"Tommy" הרחיקה את הלהקה מהשורשים המלוכלכים, הכנים והזועמים של ראשית דרכה במערב לונדון של אמצע שנות השישים. מתוך הצורך לחזור אל המציאות החברתית והפסיכולוגית שעיצבה את הלהקה ואת קהל מעריציה הראשונים, נולד הרעיון ליצירה כפולה שתעמוד בניגוד מוחלט לפנטזיה המיסטית של קודמתה, אופרת רוק ריאליסטית, חשופה ומדממת העוסקת במשבר גיל ההתבגרות, בניכור מעמדי ובחיפוש הנואש אחר שייכות.
במרכז העלילה הציב Pete Townshend את דמותו של Jimmy, נער ממעמד הפועלים הלונדוני של אמצע שנות השישים, בן דמותם של מעריציה המושבעים של הלהקה מתנועת המוד הבריטית. ג'ימי הוא צעיר מתוסכל הבולע כדורי מרץ, לובש מעיל פארקה ירוק, רוכב על קטנוע עמוס מראות ונאבק בציפיות של הוריו, בעבודות דחק משפילות ובאהבה נכזבת. המונח "Quadrophenia", הלחם מילים שטבע טאונסנד בין המילה סכיזופרניה לבין שיטת הסאונד ההיקפית קוואדרופוניה שהייתה בשיאה באותן שנים, משמש כאן דימוי אמנותי לארבעה צדדים סותרים באישיותו של ג'ימי, ולא אבחנה רפואית. הגאונות המבנית של האלבום טמונה בכך שכל אחד מארבעת פניה של אישיותו השסועה של ג'ימי משקף את אופיו של אחד מארבעת חברי "The Who", וכל חבר להקה מיוצג על ידי מוטיב מוזיקלי עצמאי השזור לאורך האלבום כולו. הזמר Roger Daltrey מייצג את הבריון הקשוח והרקדן חסר האונים דרך השיר "Helpless Dancer", הבסיסט John Entwistle מייצג את הרומנטיקן השקט והמהורהר דרך "Is It Me?", המתופף הפראי Keith Moon מייצג את המטורף ההרסני והבלתי צפוי דרך "Bell Boy", ואילו Pete Townshend עצמו מייצג את הקבצן הרוחני והצבוע המחפש משמעות עליונה דרך "Love, Reign O'er Me".
(Photo: King Biscuit Flower Hour)
עיקר הקלטות האלבום נערך ב-1973 באולפני "Ramport" שבבאטרסי, לונדון. חדר הבקרה עדיין היה בבנייה, ולכן נעזרה הלהקה באולפן הנייד של Ronnie Lane. קרדיט ההפקה הרשמי ניתן ללהקת "The Who", ו-Ron Nevison היה טכנאי ההקלטה המרכזי. Glyn Johns השתתף בהפקת "Is It in My Head?" ו-"Love, Reign O'er Me", שהוקלטו עוד ב-1972. שכבות הסינתיסייזרים של Pete Townshend, כלי הנשיפה של John Entwistle והקלטות הים, הגשם והרכבות הפכו את האלבום למסע כמעט קולנועי.
היצירה נפתחת בקטע הסאונד המהפנט "I Am the Sea", שבו המיית הגלים והרוח מתמזגת בהדרגה עם ארבעת המוטיבים המוזיקליים של חברי הלהקה, עד ששאגתו של Roger Daltrey קורעת את השקט ומזניקה את המאזין אל תוך "The Real Me". מהשנייה הראשונה שבה הבאס של John Entwistle פורץ קדימה, מתברר כי מדובר באחת מתצוגות הנגינה הגדולות בתולדות הרוק. אנטוויסל, שהקליט את תפקיד הבאס בטייק ראשון כבדיחה משוחררת באולפן, מוביל את השיר בסולו באס מתגלגל, וירטואוזי ומלודי שנשמע ככלי מוביל לכל דבר, בעוד Keith Moon מרסק את מערכת התופים במעברים חסרי מעצורים ודלטרי זועק את תסכולו של ג'ימי מול הפסיכיאטר, אמו והמטיף הדתי.
הצד הראשון של התקליט הכפול פורש את עולמו הפנימי והמשפחתי הקורס של הגיבור. אחרי קטע המעבר האינסטרומנטלי והסימפוני "Quadrophenia" שמציג לראשונה את חיבור ארבעת המוטיבים יחדיו, מגיע "Cut My Hair", בלדת רוק עדינה ומורכבת המתארת את המתח היום יומי בין הרצון של ג'ימי להתאים את עצמו לקוד הלבוש המוקפד של תנועת המוד לבין הבוז שהוא סופג בבית הוריו, על רקע דיווחי חדשות ברדיו על התנגשויות אלימות בחופי הים. הזעם מתפרץ במלוא כוחו ב-"The Punk and the Godfather", שיר שבו טאונסנד מציב מראה אכזרית מול עצמו ומול תעשיית הרוק כולה, ומנהל דיאלוג נוקב בין המעריץ הצעיר שמרגיש נבגד לבין כוכב הרוק המזדקן שהפך לחלק מהממסד, בליווי ריף גיטרה אדיר שמהדהד את שיר הדגל המוקדם של הלהקה "My Generation".
הצד השני ממשיך להעמיק אל תוך תחושת הניכור והבדידות של ג'ימי. בבלדה האקוסטית הנוגעת ללב "I'm One", ששר טאונסנד עצמו בקול שברירי וחשוף לפני שהגיטרה החשמלית והתופים של מון נכנסים בסערה, משרטט הגיבור את דמותו כמפסידן גאה המוצא נחמה רק במוזיקה ובבגדים שלו. משם ממשיך האלבום אל "The Dirty Jobs", שיר קצבי המונע על ידי סינתיסייזרים, כלי נשיפה ושירתו החמה של דלטרי, העוסק בניצול מעמד הפועלים ובעבודתו של ג'ימי כפועל אשפה. לאחר הקטע התיאטרלי והכאוטי "Helpless Dancer" שבו קרן היער של אנטוויסל מובילה מחאה פוליטית וחברתית זועמת, והשיר הפסיכדלי וההוזה "Is It in My Head?", נחתם התקליט הראשון ביצירה הדינמית "I've Had Enough". השיר משלב מעברי קצב חדים בין בנג'ו וקלידים קופצניים לבין התפרצויות הארד רוק כבדות, ומתאר את נקודת השבירה המוחלטת של ג'ימי לאחר שהוא מגלה כי הנערה שבה התאהב רוכבת על הקטנוע של חברו הטוב ביותר, מה שמוביל אותו לרסק את הקטנוע שלו ולעלות על הרכבת לעיר החוף ברייטון.
התקליט השני נפתח באחד משיאי האלבום והלהקה כולה, הסינגל המוביל בבריטניה "5:15". השיר מתעד את נסיעת הרכבת המסויטת והמטורפת של ג'ימי לבוש המעיל אל ברייטון, כשהוא שטוף בכדורי אמפטמין ואלכוהול ומהרהר בבלבול הקיומי של דורו, מדוע אכפת להם ומדוע הם תמיד מחוץ לתמונה. החיבור בין פסנתר הבוגי ווגי המסחרר של Chris Stainton, חטיבת כלי הנשיפה העוצמתית, הגיטרה החותכת של טאונסנד והבס המהיר של אנטוויסל יצר מכונת גרוב אדירה שהזניקה את השיר לעשירייה השנייה במצעד הבריטי והובילה להופעה בלתי נשכחת בתוכנית הטלוויזיה Top of the Pops באוקטובר 1973.
עם הגעתו לברייטון בצמד השירים "Sea and Sand" ו-"Drowned", חווה ג'ימי התפכחות כואבת. ב-"Sea and Sand" הוא ישן תחת המזח בגשם ומבין כי ימי הזוהר של קרבות המוד והרוקרס משנת 1964 חלפו לבלי שוב, כאשר טאונסנד ודלטרי משלבים בשיר ציטוט ווקאלי ישיר מהסינגל הראשון של הלהקה מתקופת היותה "The High Numbers", השיר "I'm the Face". אחריו מגיע "Drowned", קטע רית'ם אנד בלוז שורשי, סוחף ומלא נשמה שנכתב במקור עוד בשנת 1970 בהשראת תורתו של המורה הרוחני ההודי Meher Baba. עם נגינת הפסנתר המבריקה של Chris Stainton והאנרגיה החיה של חדר ההקלטות, מחפש ג'ימי להטביע את כאבו במי הים ולהיטמע בתוך האוקיינוס האינסופי.
הטרגדיה הקומית של חלומות הנעורים מתנפצת לרסיסים ברצועה "Bell Boy", שבה פוגש ג'ימי את Ace Face, מנהיג המודים הנערץ והגיבור הבלתי מעורער של התנועה מן העבר, רק כדי לגלות לתדהמתו כי האליל המורד עובד כעת כנער מעלית כנוע ומשפיל במלון הפאר של ברייטון. השיר כולל את אחת ההופעות הווקאליות האייקוניות והמשעשעות של Keith Moon, שנכנס לדמותו של נער המעלית במבטא קוקני כבד ומוכיח את כישרונו התיאטרלי הנדיר לצד תיפוף קרקסי מסחרר.
הצד הרביעי והאחרון של האלבום מוביל את היצירה אל שיאה האפי והקתרטי. היצירה המורכבת "Doctor Jimmy" בת שמונה הדקות מציגה את התפרקותו הסופית של ג'ימי תחת השפעת ג'ין וכדורים, כשהוא משיל מעליו כל רסן מוסרי, גונב סירה ויוצא אל הים הסוער אל מול הסלע הבודד שבלב המים. משם גולש האלבום ישירות וללא הפסקה אל הקטע האינסטרומנטלי המונומנטלי "The Rock". במשך למעלה משש דקות ללא מילה אחת, אורגים ארבעת חברי "The Who" את ארבעת המוטיבים המוזיקליים של האלבום לקונטרפונקט סימפוני עוצר נשימה, שבו הגיטרות, הסינתיסייזרים, הבאס והתופים מתנגשים ומתמזגים כמו גלי סערה המתנפצים אל הצוק.
האקורד האחרון של האלבום שמור לאחת מבלדות הרוק האדירות והמרגשות בכל הזמנים, "Love, Reign O'er Me". השיר, שנכתב במקור בשנת 1972 עבור הפרויקט הגנוז של הלהקה, נפתח בצלילי פסנתר וסינתיסייזר המדמים טיפות גשם שוטף, לפני ש-Roger Daltrey מגיש את ביצוע השירה הגדול ביותר בקריירה שלו, תפילה נואשת לחסד, לאהבה ולגשם שישטוף את הבדידות ואת הכאב על גבי הסלע בלב הים. השאגה המפורסמת של דלטרי לקראת סיום השיר, שמלווה בהתפוצצות תופים וגונג של Keith Moon וכלי מיתר ונשיפה, חותמת את האלבום בצמרמורת מטלטלת שמשאירה את גורלו של ג'ימי פתוח בין התאבדות לבין לידה רוחנית מחדש.
לצד המוזיקה הפכה גם האריזה של "Quadrophenia" לחלק בלתי נפרד מהיצירה. Graham Hughes צילם ועיצב את העטיפה הקדמית על פי רעיון של Roger Daltrey: ג'ימי יושב על קטנוע, ובמראות משתקפים ארבעת חברי הלהקה. Ethan Russell צילם את החוברת ואת העטיפה האחורית. לתקליט הכפול צורפה חוברת בת 44 עמודים, ובה סיפורו של ג'ימי בגוף ראשון ותצלומים בשחור לבן המעניקים לבדידות שלו פנים ורחובות.
עם צאתו בסתיו 1973, זינק "Quadrophenia" למקום השני במצעד האלבומים הבריטי ולמקום השני במצעד הבילבורד 200 האמריקאי, מיקום השיא הגבוה ביותר שאליו הגיעה הלהקה במצעד האלבומים האמריקאי, וזאת חרף מחסור חמור בוויניל שפקד את תעשיית התקליטים בעקבות משבר הנפט העולמי של אותה שנה. סיבוב ההופעות שליווה את האלבום הציב אתגרים טכניים כבירים בשל הצורך לסנכרן על הבמה סרטי הקלטה מוקדמים של סינתיסייזרים וכלי נשיפה עם הנגינה החיה של Keith Moon, ואף זכור בזכות ההופעה המיתולוגית בסן פרנסיסקו בנובמבר 1973 שבה התמוטט מון על הבמה והוחלף בשלושת השירים האחרונים על ידי נער בן תשע עשרה שנשלף מתוך הקהל, Scott Halpin. בשנת 1979 עובד האלבום לסרט הקולנוע הבריטי המצליח בבימויו של Franc Roddam, שבו כיכב Phil Daniels בדמותו של ג'ימי לצד הזמר Sting שגילם את דמותו של Ace Face. במבחן הזמן ניצב "Quadrophenia" בפנתיאון העליון של הרוק העולמי לא רק כיצירת המופת השלמה, המורכבת והמרגשת ביותר של "The Who", אלא כאנדרטה מוזיקלית על זמנית ללבו השבור והבוער של הנעורים.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות