top of page

The Jesus and Mary Chain - Psychocandy

לפני 22 שעות
זמן קריאה 4 דקות

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 18.11.1985


על תופעת השוגייז, שהיה כינוי גנאי ללהקות שנהגו להופיע בצורה אדישה ומופנמת, עם מבט לרצפה, כבר הרחבתי כאן בעבר.


בסוף, הלהקות הללו לא הובנו כראוי, שכן המבטים המושפלים שלהן לא נבעו מסוג של ניתוק מהקהל, כי אם מהדרך שלהן לייצר פאזינג, סוג של סאונד מלא הד מהגיטרה, באמצעות פדאל שהיה מונח על הרצפה.


לפחות בכל הנוגע לתצורה של הסאונד בז'אנר השוגייז, אין ספק שהאלבום הראשון שהביא עימו את התחושה המהדהדת והמתכתית שתתפרץ בענק בתחילת שנות ה-90 היה "Psychocandy", אלבום הבכורה של ההרכב הסקוטי "The Jesus and Mary Chain", שיצא ב-18 בנובמבר 1985.


האחים ג'ים ווויליאם ריד הקימו להקה ב-1983 בתגובה לסלידתם מהמוזיקה באותה תקופה. "הזבל שיצא מהרדיו הוא שגרם לנו לרצות להיות בלהקה", אמרו, וזה עבד לטובתם.


"זה היה תזמון מושלם, כי לא היו אז להקות שניגנו בגיטרה. כולם עשו את מוזיקת הפופ האלקטרונית הזו", אמר וויליאם. לפני שהקימו את הלהקה, האחים זכו לתמיכה כספית ממשלתית, סוג של דמי אבטלה, ובמהלכה כתבו והקליטו שירים בבית, ועיבדו את הצליל והתדמית של הלהקה.


במקור הם קראו לעצמם "The Poppy Seeds", ולאחר מכן "Death of Joey". בתחילה הם סיפרו לעיתונאים שהם לקחו את שמם הסופי משורה בסרט של בינג קרוסבי, אם כי שישה חודשים לאחר מכן הודו שזה לא היה נכון.


מכיוון שאף אחד מהאחים לא רצה להיות הזמר, הם החליטו על כך באמצעות הטלת מטבע, שבה זכה ג'ים בכבוד המפוקפק.


בתחילת 1984 הם גייסו את הבסיסט דאגלס הארט ואת המתופף הצעיר מארי דלגליש.


בין ההשפעות המוקדמות היו הוולווט אנדרגראונד, הסטוג'ס, ניו יורק דולז, "Suicide", השאנגרי-לאס ואיינשטירצנדה נויבאוטן.


וויליאם אמר: "כולנו אוהבים את השאנגרי-לאס, ויום אחד נוציא אלבומי שאנגרי-לאס."


דמואים מוקדמים של הלהקה הזכירו את הראמונס, מה שגרם לאחים להוסיף אלמנט נוסף לסאונד שלהם. "זו הסיבה שהתחלנו להשתמש ברעש ובפידבק. אנחנו רוצים ליצור תקליטים שנשמעים אחרת", הצהיר וויליאם.


אין ספק שהלהקה הייתה חריגה בנוף של התקופה. ההופעות הראשונות בבריטניה נמשכו כ-20 דקות בלבד, כשהאחים ריד מפנים את הגב לקהל. ההופעות הסתיימו לא פעם בהתפרעויות אלימות, קהל שזרק בקבוקים לבמה, מכות בין הקהל ללהקה ולמאבטחים. הפורענות והכאוס של הלהקה היו הפסקול המושלם לכך, עד שזה נמאס על חברי הלהקה, שכעסו על כך שהקהל בא בשביל הבלאגן ולא בשביל השירים.


לאחר שחתמו בלייבל של אלן מקגי, Creation Records, הם הוציאו את הסינגל "Upside Down". במקביל החליף בובי גילספי את דלגליש בתופים, ואם השם שלו נשמע לכם מוכר, גילספי יספיק להקליט עם מארי צ'יין אלבום נפלא אחד, ויעזוב כדי להקים את להקת פריימל סקרים.


לפעמים אומרים לכם שאלבום ישן "נשמע כמו שום דבר אחר", אבל כשמקשיבים באוזניים של היום, הוא נראה די ציורי ולא מפתיע. "Psychocandy" אינו אחד מאותם אלבומים. הרעש שלו אינו הרעש הסמיך והמוחשי של ימינו. הוא דק, בעל צלילים גבוהים, וטובע בים סמיך של הדהוד, כך שהאלבום הזה עדיין נשמע כאילו הוא מתנגן בדירה מעבר לרחוב בעוצמה מדהימה, בזמן שמישהו מעביר לסירוגין זכוכית דרך מסור שולחן.


המוזיקה מדלגת בקלילות מיופי ממסטל ועצל ("Just Like Honey"), לרעש של ספיד-פריק ("Never Understand"), לפופ קופצני ("Taste of Cindy").


ג'ים ריד שר את המנגינות שלו באוצר המילים האנוכי, ברובו חד-הברתי, של הרוקנרול ("אני מאוהב בעצמי", "אני לא רוצה שתצטרכי אותי"). וכמעט כל שיר יוצא כל כך פגיע וכל כך יפה.


האלבום נפתח ב-"Just Like Honey", אחד משלושת הסינגלים שהלהקה הוציאה לפני האלבום, ואחת משלוש וריאציות של רעש עמום שנמצאות בו. השיר כולל את תופי ספקטור המופיעים גם בשירים אחרים באלבום, כמו "Cut Dead" ו-"Sowing Seeds".


המילים ב-"Just Like Honey" פרובוקטיביות, בלשון המעטה, ויש המפרשים אותן כעוסקות בהתמכרות לקוקאין.


האלבום "Psychocandy" כולל כמה קטעים שנקראים כהתייחסות לסמים, כולל שם האלבום עצמו ("candy" הוא סלנג לקוקאין). השורה "I'll be your plastic toy" נקראת לא פעם כרמז לעבדות לסם.


פתיחת התופים המוכרת של "Just Like Honey" נלקחה מהלהיט "Be My Baby" של להקת הבנות הרונטס משנת 1963.


הצעד הכי קשה בקשר שנגמר הוא לקום ולעזוב, ועל כך נכתב "The Hardest Walk". שיר זה הוא אחת הרצועות הידידותיות יותר למאזין, כאשר הלהקה מורידה מעט מהפאזינג ומספקת מבנה שיר פשוט.


אישה בוגדנית בשם סינדי היא גיבורת השיר הקצר "Taste of Cindy". המילים הן מרירות לכל אורכו של השיר, כאשר המספר מוצא את עצמו נמשך אל סינדי שוב ושוב למרות כל מה שעשתה לו.


אחד השירים המתוסבכים של ג'ים ריד הוא "Never Understand", שבו הזמר שר על תחושת הניתוק שלו מהחברה, רק שלבסוף מהדהדת בו ההכרה שהוא אף פעם לא באמת הבין את החברה, כמו שהחברה אף פעם לא הבינה אותו.


הכעס והמרמור על החברה נמשכים ב-"Sowing Seeds", כשהפתרון מגיע ב-"My Little Underground", בדמות בריחה מהאנושות למקום מחתרתי לחלוטין ומבודד מכל דבר מלבד מחשבותיו.


אופטימיות יהיה קשה למצוא במילות האלבום, כך גם בשני השירים החותמים אותו, "Something's Wrong" ו-"It's So Hard", שמסכמים היטב עוד מערכת יחסים כושלת, ומחפשים מעט תובנה בנדנדה של מערכות היחסים לכל אורך האלבום.


אי אפשר להפריז בהשפעתו של "Psychocandy" על להקות כמו "My Bloody Valentine" ו-"Dinosaur Jr.". בלי "Psychocandy", ספק אם ז'אנר השוגייז היה מתקיים, שכן הרעיון של שילוב נויז ופופ עלול היה להיתפס כצעד נועז או שאפתני מדי, ונוף מוזיקת האינדי והמוזיקה האלטרנטיבית היה משתנה באופן דרמטי ממה שאנו מכירים היום.


להאזנה: Spotify, Apple Music


"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

תגובות


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page