The Police - Ghost in the Machine
ב-2 באוקטובר 1981 הוציאה להקת "The Police" את אלבום האולפן הרביעי שלה, "Ghost in the Machine".
יש משהו מטריד כבר בצלילים הראשונים של האלבום הזה. הסינתיסייזר של Sting תופס לו פתאום את המקום שבו התרגלנו לשמוע את הגיטרה של Andy Summers, הבס זז מתחתיו בעצבנות, והתופים של סטיוארט קופלנד מושכים אותנו פנימה. אחרי שלושה אלבומים שבהם נדמה היה שאין דבר שהשלישייה הזו אינה מסוגלת לעשות עם גיטרה, בס ותופים, היא מתחילה לחפש כאן אפשרויות אחרות.
בתוך ארבע שנים בלבד הפכה "The Police" מלהקה שמנסה למצוא לעצמה מקום בלונדון של הפאנק לאחת הלהקות המצליחות בעולם. החיבור בין הרקע הג'אזי של סטינג, הניסיון והחשיבה ההרמונית של סאמרס והמקצבים יוצאי הדופן של קופלנד כבר הוכיח את עצמו ב-"Reggatta de Blanc". האלבום הבא, "Zenyatta Mondatta", הרחיב עוד יותר את הקהל שלה. אלא שההצלחה גם הכניסה אותה למרוץ של הקלטות והופעות, ובשלב הזה היה ברור לשלושה שהם רוצים להתרחק מהצליל שכבר הפך לסימן ההיכר שלהם.
לצורך ההקלטות נפרדה הלהקה מהמפיק Nigel Gray ועבדה עם Hugh Padgham, שהפיק איתה את האלבום. עיקר העבודה התנהל באולפני "AIR" שבאי מונטסראט, לצד הקלטות ב-"Le Studio" בקוויבק. במונטסראט ניגנו השלושה יחד, אבל בחללים נפרדים. סאמרס באולפן, סטינג בחדר הבקרה וקופלנד בחדר האוכל. ההפרדה אפשרה לפאדג'האם לשלוט בצליל של כל כלי בלי לוותר על התגובה המיידית בין הנגנים. את החופש הזה שומעים היטב בתופים, שנשמעים גדולים ומלאים יותר ועדיין שומרים על העצבנות המוכרת של קופלנד.
גם הכתיבה השתנתה. סטינג הגיע עם דמואים מגובשים, וקלידים שעליהם כתב חלק מהשירים נשארו במרכז העיבודים. הסקסופונים עליהם הוא מנגן ושאותם הקליט בשכבות, הוסיפו חספוס של רית'ם אנד בלוז וFאנק. סאמרס הסתייג בהמשך מהכיוון הזה. מבחינתו, המקום שתפסו הכלים הנוספים בא על חשבון החופש של השלישייה. זו הסתייגות שאפשר להבין. הגיטרה שלו כבר אינה תמיד הדבר הראשון ששומעים, אבל כשהיא נכנסת היא עדיין משנה את האוויר בחדר.
שם האלבום נלקח מספרו של Arthur Koestler בשם "The Ghost in the Machine", שעסק בנפש האדם ובנטייה האנושית להרס עצמי. סטינג מצא בו רעיונות שהעסיקו אותו גם בשירים. אלימות, תשוקה, ציות והקושי לשמור על אנושיות בתוך מערכות שמבקשות מאיתנו להתנהג באופן צפוי. האלבום אינו סיפור עלילתי, אבל השירים חוזרים מזוויות שונות לאותה שאלה: מה קורה לאדם כשהפחד, ההרגל או ההמון מתחילים לחשוב במקומו?
השיר "Spirits in the Material World" מציג את השאלה הזאת בלי הקדמה. הסינתיסייזר מנגן אקורדים קצרים על הפעימות החלשות, במקום פריטת הרגאיי המוכרת, ותפקיד הבס מתפתל ביניהם. קופלנד מצליח להחזיק את כל זה בתנועה גם כשהמקצב לא מתמסר בקלות. מול הנגינה הזו סטינג שר על אובדן האמון במנהיגים ובפתרונות פוליטיים, ומבקש לראות באדם יותר מגוף שמקבל פקודות.
ואז, כמעט בלי שהספקנו להתמקם, מגיע "Every Little Thing She Does Is Magic" ופותח את האלבום לרווחה. הפסנתר של Jean Roussel מתרוצץ סביב המלודיה, הבס מטפס והפזמון פורץ בהתלהבות שקשה לעמוד בפניה. בתוך אלבום מלא חשדנות וחרדה, ההתאהבות הזו נשמעת משחררת במיוחד. אלא שהגיבור עצמו רחוק מלהיות משוחרר. הוא מסוגל לדמיין עתיד שלם עם האישה שהוא אוהב, אבל מתקשה אפילו לפנות אליה. המרחק בין השמחה של המוזיקה למבוכה שבמילים הוא חלק גדול מהקסם. זה גם השיר שממחיש עד כמה השתנתה שיטת העבודה. סטינג כתב אותו עוד לפני הקמת הלהקה, וההקלטה שהכין בקנדה עם ראסל היתה מפורטת כל-כך עד שהשלושה התקשו למצוא לה חלופה טובה יותר. בסופו של דבר היא שימשה בסיס לגרסה שבאלבום, שאליה הוסיפו סאמרס וקופלנד את נגינתם. אפשר לשמוע בה את שאיפות הפופ של סטינג, אבל דווקא התיפוף, המלא בתנועות קטנות ובהתפרצויות, מעניק לה את האופי של "The Police".
המעבר אל "Invisible Sun" מצמרר. אחרי הפזמון הפתוח והחגיגי, הספירה והקלידים הקודרים מחזירים אותנו למציאות שבה ההישרדות אינה מובנת מאליה. סטינג כתב את השיר על רקע האלימות בצפון אירלנד. הוא לא מנסה לסכם את הסכסוך, אלא להתקרב לתחושה של אדם שצריך לקום בבוקר ולחיות בתוכו. הפזמון מבקש למצוא מקור של חום ותקווה גם כשאין דבר בסביבה שמבטיח אותם, וסאמרס עונה לו בגיטרה צורבת. הקליפ, ששילב תמונות מהעימות, נאסר לשידור ב-"BBC". השיר עצמו הגיע למקום השני במצעד הבריטי.
מכאן האלבום משנה שוב את צורתו. הסקסופונים עולים קדימה ב-"Hungry for You (J'aurais toujours faim de toi)", וסטינג שר בעיקר בצרפתית על תשוקה שאינה יודעת שובע. החזרה העיקשת של הבס וכלי הנשיפה מתאימה לרעיון הזה. אין כאן הרבה מקום להרהור, הגוף כבר החליט. אחריו בא "Demolition Man", שמגדיל את אותה עקשנות לממדים של כמעט רוק כבד. הגיטרה מחוספסת, הריף חוזר שוב ושוב, וסטינג מציג דמות שכל מגע שלה מסתיים בחורבן. Grace Jones כבר הקליטה את השיר ל-"Nightclubbing" מוקדם יותר באותה שנה. בגרסה של "The Police" הוא נמשך כמעט שש דקות ומקבל משקל ועוצמה אחרים.
הרצף הזה הוא גם המקום שבו אפשר להתווכח עם האלבום. הריפים והסקסופונים מעניקים לו כוח, אבל לעיתים הם ממלאים כמעט כל פינה ודוחפים את הגיטרות החוצה. מי שאוהב את הרווחים ואת האלגנטיות של ההקלטות המוקדמות עשוי להתגעגע אליהם כאן. מצד שני, ב-"Too Much Information" הצפיפות הזו משרתת היטב את השיר. הטקסט קצר, ההצהרות חוזרות, וכלי הנשיפה ממשיכים להמטיר עלינו עוד מאותו הדבר. שיר על הצפה במידע מצליח לגרום לנו להרגיש את ההצפה דרך העיבוד עצמו.
גם "Rehumanize Yourself" לא עוצר כדי להסביר יותר מדי. הלחן של קופלנד והמילים של סטינג מחברים קצב מהיר וכמעט צוהל לתמונות של עבודה מנכרת, כוח משטרתי וגזענות.
אחרי ההסתערות הזאת, "One World (Not Three)" מאפשר למקצב להיפתח. הרגאיי בולט, הבס יציב וכלי ההקשה של קופלנד מוסיפים תנועה מסביבו. סטינג מערער על החלוקה הנוחה לעולם ראשון, שני ושלישי, ועל המחשבה שסבל שמתרחש הרחק מאיתנו אינו נוגע לנו.
דווקא לקראת הסוף סאמרס מחזיר לגיטרה את מרכז הבמה. השיר שלו, "Omegaman", קושר בדידות ודימויים של עולם לאחר אסון לריף חד ולפזמון מצוין. אחרי רצף כלי הנשיפה, הצליל שלו מרגיש כמו משב של אוויר קר. לפי סאמרס, חברת "A&M" רצתה להוציא אותו כסינגל הראשון וסטינג התנגד. בדיעבד קשה שלא לתהות מה היה קורה אילו נבחר. זה אחד השירים החזקים באלבום.
הגיטרה שלו מובילה אותנו גם אל "Secret Journey", הפעם באמצעות סינתיסייזר הגיטרה "Roland GR-300". הפתיחה מתעכבת על צלילים מרחפים לפני שהשיר מקבל צורה, וסטינג מספר על מפגש עם אדם קדוש ועל הדרך שבה הכרה בסבלם של אחרים עשויה לשנות את מי שיוצא למסע.
את המילה האחרונה מקבל קופלנד עם "Darkness", והיא נאמרת כמעט בלחש. מי שמזוהה עם נגינה חדה ותזזיתית כתב כאן שיר עדין על חרדה ועל געגוע לחיים פשוטים יותר. הקלידים והגיטרה מקיפים את הקול של סטינג, והתופים נמנעים מהתפרצות גדולה. זו בחירה יפה לסיום. אחרי שירים על פוליטיקה, אלימות וגורל העולם, נשאר אדם אחד שמתקשה להתמודד עם חייו.
הקהל הלך עם השינוי. "Ghost in the Machine" הגיע למקום הראשון בבריטניה ולמקום השני במצעד האלבומים האמריקאי. השיר "Every Little Thing She Does Is Magic" כבש את המצעד הבריטי והגיע למקום השלישי בארצות הברית. לצד ההצלחה, ההפקה העמוסה עוררה גם הסתייגויות אצל מבקרים שהעדיפו את הצליל המרווח של האלבומים הקודמים.
גם העטיפה נותנת לשינוי הזה ביטוי מדויק. Mick Haggerty הפך את פניהם של שלושת החברים לסימנים אדומים בסגנון תצוגה דיגיטלית, על רקע שחור. עדיין אפשר לזהות אותם, בעיקר דרך השיער, אבל הם כבר נראים כמו חלקים של מכשיר. קשה לחשוב על דימוי מתאים יותר לאלבום שמנסה לברר כמה מן האדם נשאר בתוך המערכת.
במבט לאחור, קל לראות ב-"Ghost in the Machine" הכנה ל-"Synchronicity", אבל זה מחמיץ חלק גדול מהייחוד שלו. יש בו עודף, יש בו אי-נחת, ולעיתים נדמה שהשלושה מושכים את המוזיקה לכיוונים שונים. דווקא משום כך הוא מרתק.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות