The Rolling Stones - A Bigger Bang
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 5 דקות
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 05.09.2005
באמצע אוגוסט 2004 מתופף הרולינג סטונס צ'ארלי ווטס הודיע לתקשורת "אני חולה בסרטן גרון" חבריו ללהקה קיבלו זאת בהלם.
בתקופה שקדמה לכך, בתהליך שהבשיל לאט Keith Richards ו-Mick Jagger היו מגיעים לאולפן עם רעיונות שונים לשירים, לאחר שהתחילו את תהליך היצירה ממרחקים. אבחנת סרטן הגרון של Charlie Watts, המתופף של הלהקה מאז 1963, שינתה את כל זה, הם הבינו שאולי אין להם את כל הזמן שבעולם. Keith Richards סיפר ל-Billboard ב-2005 שפתאום הוא ומיק הסתכלו אחד על השני וחשבו שאולי הם יישארו כשני החברים הנותרים ממקימי ההרכב. הם חשבו על כך, אבל לא דיברו על כך.
כתוצאה מכך, "הסטונז" התקבצו חודשיים לאחר גילוי המחלה אצל ווטס, והחלו להקליט את אלבום האולפן ה-22 שלהם לפי הקטלוג הבריטי, "A Bigger Bang", אלבום שיצא ב- 05.09.2005.
זה יהפוך לאלבום האולפן האחרון של "הסטונס" משירים מקוריים שהם כתבו, שהוקלט כולו יחד עם ווטס.
זה גם הפך לאלבום האולפן הראשון שלהם מזה 8 שנים, מאז "Bridges to Babylon".
תחושת הדחיפות הפתאומית גרמה לשינוי בהרגלי העבודה שלהם. לאחר שהתרגלו במשך שנים לעבוד מרחוק, Jagger ו-Richards חזרו לעבוד צמוד יחד.
הם כתבו וביצעו את הטיוטות לאלבום לבד. גם Jagger וגם Richards ניגנו בגיטרת בס, Jagger אפילו ניגן בכמה תפקידי תופים. הכלל היחיד שהיה להם הוא לשמור על פשטות.
כשהם נותרו לבדם, Jagger ו-Richards מצאו שוב את השותפות המוזיקלית שלהם, הנקודה המיוחדת הזו שהניעה במקור את הרולינג סטונס לגדולה, ה-Glimmer Twins חזרו ובגדול.
ריצ'רדס אמר בראיון ל-CBS שמבחינתו, והוא חושב שגם מבחינת מיק, ככל שהם עובדים קרוב יותר, זה משתפר.
הוא הוסיף שהם התרגלו אחרי "Exile On Main Street" לכתוב שירים במרחק של 3,000 מייל זה מזה, וחשבו שזו תהיה שיטת הפעולה מעכשיו והלאה, אבל הפעם הזאת הוכיחה להם שהם טועים.
בסופו של דבר ווטס חזר, וקטעי הקצב שלו, שעברו עיבוד חכם, השלימו במידה רבה את האלבום. Ron Wood הוסיף קצת נגינה על גיטרת סלייד, אבל המוזיקה נותרה פשוטה, והזכירה את הימים הטובים של הסטונס מהסיקסטיז ומהסבנטיז.
גם מבחינת נגנים Jagger ו-Richards רצו מינימום של התערבות חיצונית, ולכן למעט Darryl Jones בבס, Chuck Leavell בקלידים והרב-נגן Matt Clifford, רוב הרצועות הבסיסיות הוקלטו על ידי Jagger-Richards-Watts.
המפתח העיקרי להצלחה של האלבום גם במצעדים (מקום שלישי ארה"ב, ושני בבריטניה) היה הבניה סביב הניצוץ שנדלק כאשר הגיטרה של Keith והתופים של Charlie ננעלים בקצב.
מעולם לא היה צוות אחר שיכול להניע להקה בצורה יעילה כמו השניים הללו, אבל בעבודות שלהם אחרי שנות השבעים הקסם הזה בדרך כלל נעלם מעט במיקס.
בשירים קשים כמו "It Won't Take Long" או הסינגל "Rough Justice", הסטונז מחזירים לעצמם את התואר להקת הרוקנרול הגדולה בעולם, ולא רק כלהקת ההופעות הגדולה ביותר על פני כדור הארץ. Mick ו-Keith תמיד אמרו שהם רוצים להזדקן כמו הבלוזמנים שהם מעריצים, וב-"A Bigger Bang" הם סוף סוף מבינים איך זה אמור להתרחש.
מבחינת הליריקה, ג'אגק חוזר ברוב האלבום אל דפוס ההתנהגות של הגבר הבוגד והנבגד, כי תמיד היו אצלו שני צדדים למטבע.
שש שנים עברו מאז הפרידה המתוקשרת בין Mick Jagger לבת זוגתו לשעבר ואם ארבעה מילדיו, Jerry Hall, ו-Mick לא פספס את ההזדמנות.
שלושת השירים הראשונים מתוך אלבום ארוך וגדוש (16 שירים), "Rough Justice", "Let Me Down Slow" ו-"It Won't Take Long", נכתבו על נשים ואהבה מכמה מבטים.
ב- "Rain Fall Down" הפאנקי Jagger, כמעין נביא זעם, מסתכל על עיר נעוריו לונדון בחשש מהבאות. הוא סיפר שהתחושה שהם חיים בשדה קרב ושכולם דרוכים כבר היתה לו בראש.
ג'אגר סיפר שהיו כל כך הרבה שוטרים חמושים ברחובות, שלהסתובב ולראות מקלעים זה לא איך שהוא מדמיין את לונדון, ושאם ימשיכו במסלול הזה, לא תהיה דרך לחזור למה שהיה.
השיר משקף את חוסר הנוחות של ג'אגר מהחברה העכשווית, ובמיוחד בלונדון, כשהוא מדמיין אותה כ"זירת קרב" עם מיליטריזציה גוברת ותחושה של דעיכה חברתית וקריסה פוטנציאלית, המסומלת על ידי הצבע המתקלף והשמים החומים. המילים משדרות השקפה קודרת, מבקרות "בנקאים" מושחתים ומביעות דאגה לגבי האנושות המתרחקת מ"ערכיה המקוריים" עקב אימפריאליזם גורף ובעיות חברתיות.
ב- "Streets of Love" ג'אגר חוזר להרהר בלב השבור שלו. הוא מודה שנשבר לו הלב, שהאמת עצובה ושהוא עצמו התנהג רע. מילים אלו חושפות מיד שהשיר הוא התנצלות כנה של מאהב לשעבר שמצטער על התנהגותו בעבר. הדימויים בשיר מלאים בצער וחרדה, משקפים את החרטה העמוקה ואת סערת הרגשות של הדובר כשהוא מתמודד עם תוצאות מעשיו. כאשר Mick Jagger כתב את המילים הללו, ייתכן שהוא הרהר במערכת היחסים הסוערת שלו עם Jerry Hall, שהסתיימה ב-1999 בעיקר בשל בגידותיו החוזרות ונשנות.
על שיר הבלוז "Back of My Hand" סיפר Keith Richards שישן למטה כשהאולפן היה למעלה. לילה אחד הוא חשב שהוא שומע שיר ישן של Muddy Waters שלא הכיר, אבל התברר שזה Mick שעבד על קטע עבור "Back of My Hand".
יש בשיר את האווירה הכבדה והאיטית של האבות המייסדים, כמו Lead Belly ו-Bukka White, אמני בלוז שחשו את המשמעת האמיתית של בתי הכלא. הוא מכיל גם אחת מדמויות הבלוז המקובלות, האיש המטיף בפינת רחוב שמודיע שהצרות מגיעות ושומע מנגינה עצובה שהוא יכול לקרוא כמו את כף ידו. Mick Jagger מנגן כאן בגיטרת סלייד.
ג'אגר ממשיך לכתוב על נשים ומערכות יחסים ממצב של גבר פגיע וחלש גם בשירים: "She Saw Me Coming", "Biggest Mistake", "Laugh, I Nearly Died", ובין לבין גם Keith Richards חוטא בכתיבת שיר אהבה לאשתו Patti Hansen ב-"This Place Is Empty".
ערב אחד, בעודו לבד בביתם בווסטון, קונטיקט, כש-Patti רחוקה, Richards מצא את עצמו אפוף בתחושה עמוקה של בדידות. מצב רוח מלנכולי זה הוביל אותו ליצור את המנגינה הרכה והמילים הנוגעות ללב, על המקום הריק בלעדיה ועל כך שאף אחד מהם לא רוצה להיות לבד.
ייתכן שריצ'ארדס שאב השראה ממלחיני ברודווי פופולריים כמו Hoagy Carmichael ו-Cole Porter כשכתב את התווים העדינים של השיר.
ההרמוניות בבלדה הרכה הזו של Keith Richards הן ייחודיות למדי, ומשלבות אלמנטים של בלוז, ג'אז וקאנטרי, כאשר קולו של ריצ'ארדס נושא איכות מחוספסת, שמזכירה במשהו את Tom Waits.
האלבום יוצא משטאנץ שירי הגברים-נשים שלו ב-"Dangerous Beauty", שיר שנכתב על טוראית Lynndie England ועל שערוריית ההתעללות בכלא אבו גרייב בעיראק. לאחר נפילתו של Saddam Hussein, כלא אבו גרייב שימש את הכוחות האמריקאים בעיראק. בשנת 2003 התעללו סוהרים באסירים, וב-2004 נחשפו התמונות לציבור. England הופיעה בכמה מהתמונות והיתה מעורבת בשערורייה. היא נידונה לשלוש שנות מאסר צבאי.
ב- "Sweet Neo Con" הסטונז נוקטים עמדה פוליטית כנגד הממשל של George W. Bush והניאו-שמרנות. השיר עוסק גם במלחמה בעיראק, Halliburton ומחירי הבנזין. לאחר יציאת האלבום היה חשש שהספונסרים של הרולינג סטונז ינטשו אותם בשל נקיטת עמדה פוליטית, אך לא היו השלכות משמעותיות.
ג'אגר ממשיך להביע את רגשותיו, ביחס לעצמו/למדינה/ללהקה (כל אחד יכול לפרש אחרת) ב- "Driving Too Fast". מכונית נוסעת במהירות שיא בעיצומה של סערה עזה בחוץ. כש-Jagger שר, קורית כאן יותר מסתם התנגשות אפשרית. ויש מסר שיותר מדי דרכים מובילות לשום מקום.
עטיפת האלבום מציגה את חברי הלהקה מצטופפים יחד תחת פיצוץ אור, כשפניהם מוארות מלמטה. התמונה, שצולמה על ידי Nick Knight ועוצבה על ידי Michael Nash Associates, תוארה כחושפנית ומפחידה במקצת, כאשר פניהם של חברי הלהקה נראים כמו "ראשי תפוח מכווץ". העיצוב כולל גם תמונה נפרדת ושונה של הלהקה בתחתית העטיפה, ויוצר קומפוזיציה שכבתית ומסתורית במקצת.
בצירוף מקרים, קצת פחות משנתיים לאחר יציאת "A Bigger Bang" יצאה בארה"ב סדרת טלוויזיה חדשה בשם "The Big Bang Theory" ("המפץ הגדול"), הסדרה שכוכביה הראשיים הם Sheldon Cooper ו-Leonard Hofstadter, צמד פיזיקאים במכון הטכנולוגי של קליפורניה, זכתה להצלחה גדולה.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות