top of page

The Rolling Stones - Sticky Fingers

ב- 23 לאפריל 1971 שחררה "The Rolling Stones" את אחת מהיצירות הגדולות בכל הקריירה המפוארת שלה וגם אחד מהאלבומים הגדולים ברוק - "Sticky Fingers".


קשה להאמין אבל האלבום הזה שנשמע לנו היום כמו יצירה אחת שלמה ומושלמת, מורכב למעשה מאוסף אקלקטי של אאוטייקים והקלטות שבוצעו במהלך סשנים שונים, במיקומים שונים, החל ממרץ 1969 ועד לאוקטובר 1970. יותר מכך, האלבום הזה הוקלט באחת מהתקופות הקשות של הלהקה.


ב- 3 ליולי 1969 התבשרה הלהקה על מותו של Brian Jones הגיטריסט המיסד של הלהקה. זה קרה חודש אחד בלבד לאחר ש- Keith Richards ו- Mick Jagger הראו לו את הדלת החוצה מהלהקה. ב- 6 לדצמבר 1969 נרצח מעריץ שחום עור בדקירות סכין במהלך הופעת הלהקה בפסטיבל Altamont. הרצח בוצע על-ידי חברי כנופיית האופנוענים "מלאכי הגיהנום", אשר נשכרו לאבטח את הפסטיבל אשר הרולינג סטונס היו מארגניו והם התקשו להתמודד עם הטרגדיה הזאת שסימנה את סוף עידן התמימות של שנות השישים. ואם בכל האמור לא די, אז במהלך התקופה המאתגרת של הקלטת האלבום נפרד Mick Jagger ממי שהיתה חברתו במשך 4 שנים - הזמרת Marianne Faithfull וחברי הלהקה במיוחד Keith Richards היו שקועים עמוק בסמים ובהירואין.


כפי שנראה מיד להלן, דווקא הטרגדיות והקשיים המתוארים לעיל, הם אלו שהביאו בסופו של דבר לאחד מהאלבומים הגדולים ביותר ברוק, ממש כמו הבריאה שמגיעה אחרי ה"תוהו ובוהו" והסדר שאחרי הכאוס.


זה אלבומה ה-11 של הלהקה בארה"ב והתשיעי בבריטניה, אשר היה גם הראשון ששוחרר בלייבל הפרטי שלה שנקרא על שמה - "Rolling Stones". הוא האלבום שיצא בפער הכי גדול בין כל אלבומי הלהקה ששוחררו עד אותה עת. הסטונס שהיו מורגלים לשחרר שניים ואפילו שלושה אלבומים בשנה, נאלצו הפעם להמתין קצת עם הוצאת האלבום, עד לסיום המחוייבות שלהם מול חברת "Decca/London".


זה גם האלבום המלא הראשון של הלהקה עם הגיטריסט Mick Taylor, אשר כזכור הצטרף לרולינג סטונס לאחר שהגיטריסט Brian Jones הועזב ממנה, בחודש יוני 1969. טיילור נקרא אז על-ידי קית' ריצ'ארדס ומיק ג'אגר לאולפן והיה בטוח בכלל שהוא מגיע להקליט שם עם הלהקה כגיטריסט סשן אורח. ואולם, כבר ביום המחרת החברים הודיעו לו שהוא התקבל ללהקה. כך יצא שטיילור הקליט עימם 4 שירים שיועדו לאלבום "Let It Bleed" בעוד Brian Jones מנגן בשאר.


טיילור שקודם לכן היה חבר ב- "John Mayall's Bluesbreakers" ובהרכב הראשון של "Fleetwood Mac" עם Peter Green הביא עימו משם את רוח הבלוז, אשר חזרה לנשב בחוזקה באלבום הזה. כידוע שורשי הלהקה היו טמונים עמוק בבלוז ואפילו את שמה (Rolling Stones) היא קיבלה משירו של הבלוזיסט Muddy Waters משנת 1948. בחלוף השנים ועם השינויים שחלו בעולם המוזיקה, נכנסה הסטונס אל הרוק הפסיכדלי והאקספרימנטלי, אך נדמה היה שעם מותו של Brian Jones והחלפתו על-ידי Mick Taylor, חזרה הלהקה למקורותיה ואל שורשי הזאנר הכל-כך אהוב עליה שזורם חזק בעורקי חבריה.


האלבום הזה זכה לשבחי המבקרים והקהל, הוא נכנס להיכל התהילה של הגרמי וזכה להיכלל ברשימות מפוארות כמו: "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון, רשימת "האלבומים הבריטיים הטובים ביותר" של המגזין Q, רשימת "All Time Top 1000 Albums" - שם דורג במקום העשירי והמכובד, ועוד ועוד.


האלבום נפתח עם השיר האלמותי "Brown Sugar" ואחד מהריפים הגדולים של הלהקה. זה אחד מהשירים הראשונים שנכתבו לאלבום עוד בדצמבר 1969. הדעות חלוקות באשר לנושא השיר אותו כתב מיק ג'אגר יחד עם חברתו שחומת העור, דאז Marsha Hunt. הליריקה עוסקת לכאורה בעבדים שהגיעו מאפריקה, נמכרו בניו אורלינס ונאנסו על-ידי אדוניהם הלבנים, אך השיר הושפע ככל הנראה מיחסיו של גאגר עם Marsha Hunt. גירסה אחרת מספרת שהשיר נכתב בכלל על הירואין ועל הצבע החום של הכפית לאחר חימומו שנראה כמו סוכר חום. כאן המקום לציין שכמחצית משירי האלבום עוסקים בנושא הסמים ו/או מאזכרים אותו, וזה אחד מהם.


מעניין שג'אגר התייחס בשנת 1993 לנושא עליו נכתב השיר ומדבריו ניתן להבין שמדובר כאן בשילוב של שתי הגירסאות. וכך הוא ציין:

"The lyric was all to do with the dual combination of drugs and girls. This song was a very instant thing, a definite high point".


תהיה הגירסה אשר תהא, זה אחד מהשירים הגדולים של הלהקה, ובכל, גרוב רוקנרולי מקפיץ עם ריף פשוט וגאוני וסולו סקסופון טנור ענק של Bobby Keys.


אין זה מפתיע שהשיר הנצחי הזה נכלל ברשימת 500 השירים הדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון, וכן ברשימת 100 שירי הגיטרה הגדולים בכל הזמנים של אותו מגזין.


מיד אחריו מגיע "Sway" הבלוזי שממש מזכיר את "The Band". קטע אדיר שנהנה מנגינת המפסנתר המופלאה של Nicky Hopkins ומעיבוד כלי המיתר של Paul Buckmaster אשר משתלב בצורה מדהימה עם צליל הגיטרה המחוספס של מיק ג'אגר שמנגן פה על גיטרת קצב (קית' ריצ'ארד מסתפק כאן בקולות רקע בלבד). Mick Taylor מתגלה כאן ברוב גדולתו עם נגיעות הגיטרה הקטנות, הסולו המדהים והסלייד גיטר המאלף. מעניין שאומנים מוכרים נוספים מתארחים בשיר הזה. Pete Townshend, Ronnie Lane ו- Billy Nichols סיפקו קולות רקע אך לא קיבלו על כך קרדיט בשל מגבלה של חברת התקליטים.


הקטע השלישי "Wild Horses" הוא ללא ספק אחד מהמרגשים של הלהקה. קית' ריצ'ארד ציין שמדובר בשיר שנועד לבטא את הקשיים של הלהקה בדרכים, רחוק מהבית ומהאנשים האהובים. הוא החל לכתוב את השיר לאחר הולדת בנו Marlon ומיק ג'אגר שכתב את מילותיו כשהוא מותיר אך ורק את מילות הפיזמון. מיק ג'אגר שלל את האפשרות שהוא נכתב על Marianne Faithfull שכן לטענתו הם כבר לא היו יחד אותה תקופה, אך ככל הנראה מילות השיר הושפעו מיחסים אלה. פיית'פול לעומת זאת ציינה שהמשפט "Wild horses couldn't drag me away" נאמר על-ידה לג'אגר כשהתעוררה מהתרדמת בה היתה נתונה. ריצ'ארדס שקיבל קרדיט על הכתיבה ציין שהלחן היה עבודה משותפת שלו ושל Mick Taylor שמכניס כאן השפעות של פולק וקאנטרי ומשתמש בכיוון גיטרה לא שיגרתי שנקרא "Nashville tuning". חבל מאוד שטיילור לא זכה לקבל קרדיט על תרומתו הרבה לשירי האלבום הזה ובכלל, דבר שבסופו של דבר יביא לתסכול גדול שלו ולעזיבתו את הלהקה בשנת 1974. מעניין שהשיר שוחרר לראשונה על-ידי "Gram Parsons' Flying Burrito Brothers" בשנת 1970, שכן, כאמור, הסטונס המתינה עם שחרור האלבום עד לסיום מחויבותה עם חברת התקליטים הקודמת. פרסונס היה באותה תקופה חברו של ריצארדס והשפיע על סגנון הקאנטרי והפולק המשתלבים באלבום. מי שמנגן בשיר על פסנתר הוא Jim Dickinson והסיבה לכך נעוצה בעובדה שהפסנתרן הקבוע של הלהקה Ian Stewart סירב לנגן את השיר שכן הוא שנא את האקורדים המינוריים שנכללו בו.


הקטע "Can't You Hear Me Knocking" הוא אחד המורכבים והמעניינים באלבום. קטע בלוז שנמתח על פני למעלה מ- 7 דקות וכולל ג'אם ואילתורים של סולו גיטרה וסקסופון. הקטע התחיל מריף מאולתר שריצ'ארדס ניגן באולפן וויתר החברים הצטרפו אליו. קטע הג'אם בסיום השיר כולל נגינת כלי הקשה של Rocky Dijon וקלידים של Billy Preston. הוא מאוד מזכיר את להקת Santana אך ריצ'ארד ציין שהלהקה לא התכוונה להישמע כמו סנטנה. הם סיימו לנגן את השיר ואז המשיכו לג'אמג'ם ולא היו מודעים בכלל לכך שההקלטה נמשכת. ואיזה סולו מדהים יש כאן Mick Taylor שמוכיח שוב איזה גיטריסט גדול הוא.


הרצועה "You Gotta Move" היא היחידה באלבום שלא נכתבה על-ידי מי מחברי הלהקה. מדובר בשיר אפרו-אמריקאי עממי שהוקלט על-ידי מספר זמרי גוספל, החל משנות ה- 40 של המאה הקודמת.


את הצד השני של הויניל פותח "Bitch" מילה לא אופיינית לאותה תקופה. שיר רוקנרול גרובי עם ריף קליט שלא יוצא מהראש. ג'אגר כתב את השיר על סיום מערכת יחסים, ככל הנראה זו שהיתה לו עם Marianne Faithfull.


אם כבר הזכרנו את מריאן פיית'פול, אז השיר "Sister Morphine" נכתב על-ידה ועל ידי ג'אגר. למעשה Marianne Faithfull היתה הראשונה לשחרר את השיר עוד בשנת 1969 כבי-סייד לסינגל "Something Better". אין צורך להסביר שמדובר באחד מהשירים הראשונים שאיזכרו את נושא הסמים במפורש. פיית'פול שכתבה את המילים ציינה שהושפעה משילוב השירים "Sister Ray" ו- "Heroin" אותם כתב Lou Reed, מה שלא מותיר מקום לספק בדבר נושא הכתיבה. לדבריה את המוזיקה כתב ג'אגר על גיטרה אקוסטית בזמן שהשניים שהוא ברומא בשנת 1968. זה אחד מהשירים הראשונים שהוקלטו לאלבום ולכן הוא היחיד מתוכו שבו לא מנגן Mick Taylor. מי שהחליף כאן את Brian Jones שבזמן ההקלטה כבר לא היה חלק מהלהקה, ומנפיק את הסלייד גיטר בסולו הוא Ry Cooder.


מריאן פיית'פול היא חלק בלתי נפרד מהאלבום הזה שכן גם השיר "I Got the Blues" נכתב על-ידי ג'אגר בעקבות הפרידה ממנה. קטע בלוז אדיר!, מדהים וסוחף עם סולו אורגן מאלף של Billy Preston ונגינת סקסופון בלתי נשכחת של Bobby Keys. את עיבודי כלי המיתר מספק כאן Jim Price שגם מנגן על חצוצרה.


גם השיר "Dead Flowers" עוסק במישרין בנושא הסמים בכלל והירואין בפרט, והוא כולל בין היתר את השורה: "I'll be in my basement room, with a needle and a spoon". מיק ג'אגר פונה בשיר לנערה בשם "סוזי" ומודיע לה שהיא מוזמנת לשלוח לו פרחים מתים כל בוקר, אבל הוא יניח ורדים על קברה... ניתן למצוא כאן השפעות קאנטרי ברורות אותם הביא עימו ריצ'ארדס שבאותה תקופה התרועע הרבה עם Gram Parsons. מיק טיילור וקית' ריצ'ארד מספקים את משפטי הגיטרה הקצרים בסגנון honky-tonk אשר מוסיפים לווייב הכפרי של השיר.


האלבום מסתיים עם "Moonlight Mile" אשר גם היה האחרון שהוקלט לאלבום בסיומו של יום סשנים מפרך ומלא בקוקאין. קית' ריצ'ארדס כבר היה גמור ולא השתתף בהקלטה, כך שכל הגיטרות בשיר מבוצעות על-ידי Mick Taylor ומיק ג'אגר שמנגן כאן על גיטרה אקוסטית. זה שיר קסום ומיוחד שללא ספק מסיים את האלבום הזה בצורה מושלמת. העיבודים של כלי המיתר כאן ראויים לציון ותורמים לסיומו של האלבום המופתי הזה בצורה פשוט אפית.


ואי אפשר לסיים את הסיקור בלי להתייחס לעטיפה המיוחד עם הריץ' רץ' המפורסם שעוצבה על-ידי לא אחר מאשר אנדי וורהול. מעניין שההוצאה המקורית באמת כללה רוכסן שניתן היה לפתוח.


האלבום "Sticky Fingers" הכניס את הרולינג סטונס קצת באיחור לשנות ה- 70, אבל הוא עשה זאת בסערה גדולה. הוא היה ונותר אלבום מופת - קלאסיקה נצחית שלא איבדה את הברק שלה כם לא בחלוף חמישה עשורים.


להאזנה לאלבום: לחצו כאן.


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

Comments


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page