Tom Waits - Rain Dogs
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 30.09.1985
התמונה המגדירה את הקריירה המוקדמת של טום ווייטס היא תמונה שצילם Mitchell Rose עבור "Rolling Stone" במוטל "Tropicana" במערב הוליווד בשנת 1977.
הזמר-יוצר שכר שם חדר במשך כמה שנים, אך התמונה נראית כאילו עבר דירה לפני שעה. בקבוקי בירה פזורים על שולחן הקפה שלפניו. נרתיק הגיטרה מונח על קופסת קרטון גדולה.
ווייטס רוכן קדימה, ידיו שלובות. הוא נראה ספקן, אולי קצת מבואס, אך בהחלט לא נבוך ממצבו הרעוע של ביתו. הוא יושב בכיסא נוח מתקפל שלא ראה קרן שמש הרבה מאוד זמן.
בשנה שלאחר מכן, ווייטס הוציא את אלבומו השישי, "Blue Valentine", בלייבל "Asylum", שהוקם על ידי David Geffen ו-Elliot Roberts בשנת 1971 והיה חלון ראווה לכישרונות מדרום קליפורניה שהגדירו את נוף הזמרים-יוצרים שלאחר וודסטוק. מוזיקאים כמו Judee Sill, Jackson Browne וג'וני מיטשל.
ווייטס הכיר חלק מהאנשים האלה מהופעות משותפות ומהסצנה שסבבה סביב מועדון "The Troubadour" בלוס אנג'לס, שם התגלה על ידי המנהל Herb Cohen. אבל הוא לא ממש השתלב.
הסגנון שהיה רווח בקרב הזמרים-יוצרים דאז היה דרך ביטוי אישי. היית אמור לשאוב כל פרט מהחיים שלך היישר אל השירים שלך, לכתוב על החברים והאוהבים שלך ולשנות את הפרטים רק במידה מספקת כדי שלא יהיה ניתן לזהותם.
ווייטס לא היה מעוניין בסוג כזה של שיתוף. במקום זאת, הוא הפך את כל הרעיון על פיו וביסס את חייו על שיריו. מוזיקה, לפי טום ווייטס, הייתה דרך טובה להפוך למישהו אחר.
ווייטס קיבל חוזה הקלטות, ובהשראת דור הביט ודמויות מתרבות הנגד כמו Charles Bukowski, הוא כתב על דמויות שוליים ועל חיי הרחוב של העלובים.
ככל שקולו של ווייטס הפך למעושן וחרוך יותר, הכתה בו ההכרה שהוא לא יכול להמשיך להיות זמר ברים נווד ועצוב ששר לנצח על עלובי החיים. הוא חש תקוע באותו המקום.
כל זה עמד להשתנות כאשר הוא פגש את Kathleen Brennan, מנהלת תסריטים שפגש מספר פעמים. הם התאהבו זה בזה קשות ותוך שבוע היו מאורסים. מאותו רגע ואילך, התפוקה היצירתית שלו התפצלה ל"לפני קתלין" ו"אחרי קתלין". אחד משיאיה של התקופה השנייה היה ללא ספק "Rain Dogs", שיצא ב-30.09.1985.
תרומתה הגדולה ביותר של ברנן הייתה אולי לאופן שבו חיזקה את ביטחונו העצמי. אם ווייטס חשש לשחרר את הפרסונה שהגדירה את קריירת ההקלטות שלו, ברנן שכנעה אותו שמשהו טוב יותר נמצא בהישג ידו.
היא גם הרחיבה את הגיוון המוזיקלי שלו והכירה לו אמנים אוונגרדיים כמו Captain Beefheart, Harry Partch ו-Gavin Bryars, שהיו חשובים בשלב הבא בקריירה שלו.
עם סיום החוזה שלו ב"Asylum", ווייטס עבר ל"Island Records". כבר לקראת "Swordfishtrombones" מ-1983 הוא פנה אל חנות הגרוטאות המוזיקלית: אקורדיון רוטט, מפוחית זכוכית שבירה, תופים אפריקאיים מסורתיים, מרימבה וכלי הקשה רבים. הצלילים האלה המשיכו להתפתח ב"Rain Dogs".
עבודותיו הקודמות הושפעו מתיאטרון וקולנוע, אך שיריו החדשים התבססו גם על קהילה יצירתית מסצנת המוזיקה הניסיונית של מרכז ניו יורק.
ווייטס הרגיש קרבה לכמה מנגניה. הוא התיידד עם הסקסופוניסט והמלחין John Lurie מלהקת "The Lounge Lizards". דרך לורי, הוא פגש את גיטריסט הג'אז Marc Ribot.
ווייטס צירף את המתופף Stephen Hodges והבסיסט Larry Taylor, ששניהם כבר עבדו איתו על "Swordfishtrombones". הודג'ס נדהם מהמהירות והיסודיות שבה נוצרה קבוצת הנגנים סביב ווייטס. "הוא נראה כמו האפיפיור הארור של ניו יורק", אמר לביוגרף Barney Hoskyns. "הוא טיפל בעניינים. הוא היה בכל מקום".
ווייטס התגבר סוף סוף על הפחדים שלו כאשר אזר אומץ וביקש מקית' ריצ'רדס לנגן בתקליט שלו, והאגדה החיה הסכימה. אחרי שנים שבהן אמר לגיטריסטים שהוא מחפש תחושה של "The Rolling Stones", לווייטס היה הביטחון העצמי לבקש מהאיש בעצמו.
האלבום הוא סוג של מחווה לאנשי הרחוב של ניו יורק, הדחויים והשבורים, עם הסיפור הקטן והמוזר שלהם. הנגנים ברובם הם אנשים שווייטס הכיר מסצנת האוונגרד הניו יורקית.
ווייטס כתב את רוב האלבום כשהוא מסתתר במרתף במנהטן, ויצא להסתובב מדי פעם בעיר כדי להקליט את הצלילים ששמע. כל אלה השפיעו על האווירה המלוכלכת של התקליט. הפרויקט התברר כחלק האמצעי של טרילוגיה המורכבת מ"Swordfishtrombones", "Rain Dogs" ו"Franks Wild Years" משנת 1987.
במובן מסוים, "Rain Dogs" הוא אלבום קונספט על עלובי החיים בעיר ניו יורק. אבל למרות הקשרים הנושאיים בין 19 שיריו, הוא מתחבר בצורה הדוקה יותר כדיוקן מוזיקלי ממוקד של אמן בעיצומה של המצאה מחדש שלקחה אותו מחוף אחד למשנהו.
מגוון רחב של כלים שימשו להשגת הצליל של האלבום, כולל מרימבה, אקורדיון, קונטרבס, טרומבון ובנג'ו. האלבום בולט בצליל האורגני שלו ובאמצעים הטבעיים שבהם הושג.
ווייטס, כשדיבר על חוסר האמון שלו בטכניקות האולפן האופנתיות דאז, אמר: "אם אני רוצה צליל, אני בדרך כלל מרגיש טוב יותר אם רדפתי אחריו והרגתי אותו, הסרתי את עורו ובישלתי אותו. את רוב הדברים אפשר להשיג בימינו עם כפתור. אז אם הייתי מנסה להשיג צליל תוף מסוים, הטכנאי שלי היה אומר, 'אוי, למען השם, למה אנחנו מבזבזים את הזמן שלנו? בואו פשוט נכה בכוס קטנה עם מקל, נדגום משהו ונגדיל אותו במיקס'. הייתי אומר, 'לא, אני מעדיף להיכנס לשירותים ולהכות בדלת עם חתיכת תוף חזק מאוד'."
בשיר "Clap Hands" ווייטס משתמש בטריק פשוט. הוא לוקח את קצב הקול והמזמור של שיר הילדים "The Clapping Song" ומשקף אותם דרך הרגישות הסוריאליסטית שלו, כשהוא תמיד מתמקד בשם השיר.
אם תמצאו את עצמכם יום אחד בעולם סיוטי שבו שום דבר לא הגיוני, ותראו כמה ילדים בפינת רחוב מדלגים על חבל, "Clap Hands" הוא השיר שהם ישירו.
ווייטס מציג את חוש ההומור המטורף שלו בשיר "Cemetery Polka", כשהוא שר על קרובי משפחה מזדקנים שרובם מטורפים, גוססים או שניהם יחד.
"זמן הוא מצרך יקר", אמר טום ווייטס בהקדמה לשיר "Time" בקלטת הפרומו של "Rain Dogs". זה מסכם את מהות הסיפור כאן. כל בית בשיר עוסק בדמות מהרחוב ובקשיים שהיא מתמודדת איתם.
שיר הנושא מתייחס להרגל שיש לכלבים לעזוב את הבית ואז ללכת לאיבוד כשיורד גשם, משום שהגשם שטף את הסימנים שהשאירו כדי לזהות את עקבותיהם.
על פי ראיונות משנת 1985, טום ראה בביטוי "Rain Dogs" מטאפורה לבני אדם אבודים, אנשים הסובלים מכאבים ללא תחושת כיוון. אנשים שישנים בפתחי דלתות, אנשים שאין להם מקום חברתי או פיזי להשתייך אליו.
רגע של אתנחתא מהעגמומיות האופפת את האלבום מגיע בשיר "Downtown Train", שיר שרבים מהמבקרים לעגו לו וכינו אותו קונפורמיסטי ולהיטי. כנראה שהם לא היו רחוקים בדברי הביקורת: רוד סטיוארט, שחידש אותו לקראת סוף העשור, הגיע איתו עד למקום השלישי במצעד הבילבורד האמריקאי ולטופ 10 במצעד הבריטי.
עטיפת האלבום נלקחה מסדרת צילומים שצילם הצלם השוודי Anders Petersen בשנות השישים בבית הקפה "Café Lehmitz" בשולי המבורג.
למרות שהאיש על העטיפה דומה באופן בולט לווייטס, התצלום הוא למעשה של גבר ואישה בשם רוז ולילי.
תום יורק מלהקת "Radiohead" נזכר באחד מאלבומי המופת שלו: "נרדמתי תוך כדי האזנה לו בווקמן שלי, רק כדי להתעורר בבוקר כשהוא עדיין בתוך ראשי. כל רצועה הייתה סרט קצר המתרחש באמריקה המסתורית, דמוית הקרקס והמדוכדכת שכמעט ולא הבנתי אותה, עם דמויות שונות הן במילים והן בכלים. יקום שלם נחשף בפניי לכמה דקות רק כדי להפיל אותי בקצה השני של הבלוק בלי מושג איך הגעתי לשם".
"כל מילה הייתה חרוז קליל שאפשר היה רק לחלום שאוכל לכתוב בעצמי. נופל מהלשון בצורה כל כך יפה, אבל אף פעם לא מוותר בקלות, שומר חצי מהסיפור לעצמו. ווייטס גילם דמות עם חושך והומור שהרגישו הרבה יותר אמיתיים מכל דבר שניסה להיות. האלבום הזה מעולם לא נמאס לי, למרות שניגנתי אותו שוב ושוב לאורך חיי, וכך גם ילדיי שגדלו".
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות