U2 - Zooropa

ב- 5 ליולי, 1993 "U2" הוציאה את אלבומה השמיני "Zooropa".

האלבום "Zooropa" הוא ללא ספק אחת היצירות הנועזות והניסיוניות ביותר של "U2".

לאחר יציאת אלבום המופת "Achtung Baby", היו "U2" עמוק בתוך "Zoo TV Tour" שלהם, סיבוב הופעות כאוטי לכל הדעות הן מבחינה נושאית וויזואלית והן מבחינת סאונד. בתוך כל טירוף ההופעות, הלהקה נתנה גיחה קטנה ל- "Windmill Lane Studios" שבדבלין, עם רעיון להקליט מיני-אלבום בהשראת החוויות שעברו בסיבוב ההופעות. מה שבא אחר כך היה כבר מערבולת של יצירתיות לילית מאוחרת, שהיתה מונעת בעיקר על-ידי תשישות ואלתור, והולידה אלבום שלם ספוג באלקטרוניקה, סאונדים ניסיוניים ונושאים עתידניים. את ההפקה ניהלו Flood, Brian Eno, ולראשונה, The Edge, שהוסיף את סקרנותו לסאונד חדשני אל תוך התערובת.

האלבום מוצא את הלהקה מתנסה ברוק אלטרנטיבי, מוזיקת ​​דאנס אלקטרונית ואפקטים אלקטרוניים. הוא לוכד בצורה מושלמת את חוסר האוריינטציה של תחילת שנות ה-90 - תקופה שבה טלוויזיה, טכנולוגיה וצרכנות החלו לטשטש את קווי הזהות ואת החיבור לאמת. זו כבר לא היתה אותה "U2" שך רוק האיצטדיונים מסוף העשור הקודם, אלא "U2" שמתחברת ישירות לכאוס שהשתלט על החיים המודרניים ומתעלת אותו ליצירה מאתגרת וחזונית כאחד.

שיר הפתיחה - "Zooropa", הוא הצטברות אטמוספרית של פעימות סטטיות, סינתטיות, וסיסמאות פרסום מסומפלות כמו "Be all that you can be" ו-"Vorsprung durch teknik". עם האינטרו המהפנט והארוך והסאונדים המוזרים שעוטפים את המוח, זה ללא ספק השיר שקובע את הטון של האלבום כולו: טון של רוויה, בלבול ויופי, הצומח מתוך עומס יתר של מידע, טלויזיה ופרסומות.

השיר "Babyface" משלב לחן מפתה עם אובססיה וכמיהה דיגיטלית. שיר על גבר שאובססיבי לסלבריטאית אותה הוא רואה בטלוויזיה. הוא ללא ספק הושפע מהדוגמניות איתן בילו חברי הלהקה באותה תקופה. כריסטי טרלינגטון קייט מוס ונעמי קמפבל שיצאה בזמנו עם אדם קלייטון. מבחינה מוזיקלית הוא מעט חולמני, רך ואפילו מטריד - ומשקף את האופן שבו הטכנולוגיה מעוותת את הרגש האנושי.

אחריו מגיע "Numb" המהפנט ששם את The Edge באור הזרקורים הווקאלי. רשימת הפקודות המונוטונית שלו - "Don't move, don't talk, don't think" - מגובה בביטים "תעשייתיים" ולופים של גיטרה היפנוטיות. הפלסטו של בונו בקולות ליווי מעצים את תחושת השיתוק הנפשי בעולם רווי גירויים. באופן מוזר, השיר הזה נבחר כסינגל המוביל של האלבום, דבר שאולי מעיד על הנועזות של "U2" שלקחה את ה"אקספרימנטל" עד ל"קצה" (-:

השיר "Lemon" הוא אחד השירים האהובים עלינו באלבום, אולי בגלל שכל כולו הוא ניסוי יוצא דופן של להקה שלא חוששת להתפתח, להתנסות ולהשתנות. גרוב רובוטי ופרוע, שופע בפלסטו המנצנץ של בונו, עם מילים המתייחסות לסרט וידאו ישן של אמו המנוחה, לובשת שמלה בצבע צהוב (לימון) - תערובת סוריאליסטית של זיכרון, אובדן ופופ עתידני.

השיר "Stay (Faraway, So Close!)" הוא ללא ספק הליבה הרגשית של האלבום. השיר נכתב במקור לסרטו של וים ונדרס באותו השם - סרט המשך לסרטו משנת 1987, "Wings of Desire". רגע נדיר של חמימות וישירות בתוך אלבום כאוטי. הפזמון הסוחף והמילים האינטימיות של הבלדה, מרגישים לנו כמו נשמה המושטת לנו מבעד למסך הטלוויזיה. אין פלא שבונו טען שזהו "אולי השיר הגדול ביותר של U2". העבודה על השיר התחילה במהלך הסשנים וההקלטות לאלבום "Achtung Baby". ההשראה המקורית לשיר הגיע בכלל מפרנק סינטרה, וזה היה גם שם העבודה הראשוני שלו באולפן. הקליפ הנלווה לשיר, בבימויו של וים ונדרס עצמו, צולם בברלין, גרמניה.

השיר "Daddy’s Gonna Pay for Your Crashed Car" הוא קטע תיאטרלי ואפל. בונו תיאר אותו כ"בלוז תעשייתי". השיר נפתח בתרועה קצרה מתוך "Favourite Songs" של לנין וכולל דגימה מתוך השיר "The City Sleeps" של MC 900 Ft. Jesus. השיר, הבנוי סביב סימפולים מעוותים ומוזיקה רועשת, מבקר התמכרות על כל סוגיה - בין אם לסמים, לתקשורת או לתהילה.

הקטע "Some Days Are Better Than Others" מוסיף קצב שובב וFאנק שמונעים על-ידי ליין הבס של אדם קלייטון. סוג של אתנחתא מוזרה שמציעה קסם, אבל רומזת לאכזבה עמוקה, ולו רק מכותרת השיר עצמו.

השיר "The First Time" מחזיר אותנו למינימלסטיות הפקתית. על גבי לחן פשוט, בונו משתמש במטאפורות מהברית החדשה כדי לספר סיפור של אמונה, בגידה וסליחה. הוא עדין, כמעט מזמורי. בונו ראה את השיר כגרסה משלו לסיפור "The Prodigal Son" - רק שבגרסה שלו הבן בוחר לא לחזור הביתה.

אנחנו מתקרבים לסיום עם "Dirty Day" אותו תיאר בונו כשיר "אב ובן". המילים מספרות את סיפורו של אב החוזר לבנו המנוכר, אך הוא לא מזהה אותו. הכותרת קיבלה השראה מביטוי בו השתמש אביו של בונו לעתים קרובות, שהיה מתייחס לימים קשים כ"יום מלוכלך".

ואז מגיע "The Wanderer" המדהים שחותם את האלבום בקולו של Johnny Cash. קולו המיושן נסחף דרך שממה סינתטית, ומספר את החיפוש של הנשמה אחר משמעות בעולם מושחת שנמצא בפשיטת רגל רוחנית. דמות המחפשת משמעות בעולם פוסט-אפוקליפטי. בונו ביסס את השיר על ספר קהלת. בונו ראה בשיר תגובה לחוסר הוודאות ולכאוס השזורים לאורך "Zooropa", ויחד איתו הוא מציע לנו אפשרות לפתרון. זה לא רק סוף לאלבום - זה חשבון נפש נוקס.

כשהאלבום "Zooropa" יצא הגיע למקום הראשון במספר מדינות וזכה בפרס גראמי לאלבום המוזיקה האלטרנטיבית הטוב ביותר בשנת 1994. אבל המעריצים היו חלוקים בדעתם לגביו. חלקם ציפו לעוד "Achtung Baby". במקום זאת, הם קיבלו חלום קדחתני ורעיוני, אנטי-ז'אנר שלא ענה לציפיות הקהל. עד היום הוא נותר כאחד האלבומים הכי פחות מובנים, אך עם זאת חיוניים בקטלוג של "U2" - נועז, מוזר ובלתי נשכח.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר