יש רגעים שלא שוכחים אף פעם. כזה היה ההלם הראשוני מסאונד הגיטרה הגונחת של The Edge בפתיח של "Zoo Station", צליל התופים התעשייתיים שהגיח ממש מאחוריה והקול המעוות של Bono שהודיע לנו "I'm Ready..", אבל תפס אותנו ממש "לא מוכנים". ככל שהשנים חולפות אנחנו מבינים יותר ויותר את גודל השינוי שעשתה "U2" בזמנו, ואת האומץ שנדרש ממנה כדי לצאת מאזור הנוחות שלה, ומתוך בחירה מודעת ללכת הכי רחוק שאפשר מהאלבום המטאורי "The Joshua Tree", אשר קנה לה תהילת עולם.
ב- 18 לנובמבר 1991 עשתה "U2" את המהפך הגדול ביותר בתולדותיה, עם שחרורו של אלבום האולפן השביעי שלה "Achtung Baby". הישארו איתנו לסיקור נוסף בסדרת "Class Of 91'".
זו הייתה שנה שחשבנו ששמענו בה כבר כמעט הכל. שנה שהטריפה אותנו במובן הטוב של המילה. שנה ששיחקה לנו עם הטעם המוזיקלי, כזו שהרחיבה לנו את האופקים ושאפילו שינתה לנו את הלוק. אבל עם כל הטלטלות החיוביות שעברנו באותה שנה מטאורית, לדבר הזה באמת שלא היינו מוכנים. הצלילים שבקעו מהרמקולים לא הזכירו לנו במאום את הלהקה שמספר שנים קודם לכן שחררה את אחד האלבומים הגדולים של שנות השמונים. מאוחר יותר התוודענו לכך שהלהקה עברה עם האלבום הזה תהליך יצירה ארוך וכואב. תהליך שהתחיל בחיפוש עצמי, אבל מהר מאוד גרם לחיכוכים ומשברים שאיימו על עתידה וכמעט והביא לפירוקה של החבורה האירית הכל-כך מלוכדת.
אחרי שחרורו של "The Joshua Tree" בשנת 1987, הייתה "U2" על גג העולם. זה היה האלבום המצליח ביותר שלה מבחינה מסחרית, עם מכירות של למעלה מ- 25 מיליון עותקים ברחבי העולם. הוא העניק ללהקה הערכה רבה בקרב המבקרים, כבש את צמרות המצעדים וזכה בפרס גראמי על האלבום הטוב ביותר ב-1988. הוא הביא לה תהילת עולם והפך אותה מלהקה של אולמות למפלצת איצטדיונים אימתנית. אבל אחרי הגאות הגדולה, הגיע גם השפל. בשנת 1988 שחררה "U2" את האלבום הכפול והסרט "Rattle and Hum" וזכתה לביקורת פחות אוהדות ולהאשמה שהיא איבדה את הכיוון שלה והפכה ליומרנית ובומבסטית. בראיה לאחור, הפרויקט השאפתני הזה לא הובן כראוי וחלק מהביקורות שחטף לא עשתה עימו צדק. העובדה שהאלבום מכר כמות יפה של 14 מיליון עותקים לא המתיקה את הגלולה המרה וחברי "U2" חשו בריקנות עצומה. הם הרגישו שיש להם הכל אבל בכל זאת משהו מהותי היה חסר. המתופף Larry Mullen, Jr אפילו צוטט מאוחר יותר אומר בראיון למגזין הרולינג סטון "היינו הגדולים ביותר, אך לא היינו הטובים ביותר". השאלה הגדולה שהיתה כתובה על הקיר, היתה "לאן ממשיכים מכאן?"
במהלך סיבוב ההופעות "Lovetown" שנועד לקידום האלבום "Rattle and Hum", החלה הלהקה להשתעמם מביצוע הלהיטים הגדולים שלה. התחושה הייתה של קיפאון מוזיקלי. בסיום סיבוב ההופעות, במהלך הופעה שנערכה בפני קהל מקומי בדבלין ב- 30 לדצמבר 1989, ציין Bono את הדברים הבאים: "זה הסוף של משהו עבור U2", "אנחנו צריכים עכשיו ללכת ו... לחלום את הכול שוב מחדש".
ואכן כך היה. לאחר סיבוב ההופעות לקחה הלהקה את פסק הזמן הארוך ביותר שלה עד אותה עת. לכולם כבר היה ברור שהדברים הולכים להיראות אחרת ושהם צריכים להמציא את עצמם מחדש. חברי הלהקה הבינו שכדי לעשות זאת הם צריכים, בראש ובראשונה, לשנות הרגלים ישנים. הם האמינו שעבודה על האלבום קרוב לבית היא "האויב" שלהם, ושאם הם רוצים לעשות את זה הפעם אחר ושונה, הם צריכים להרחיק את עצמם מהשגרה ה"משפחתית" הרגילה. ארבעת החברים נדדו בעקבות "רוחות השינוי" שבישרו על אירופה החדשה שאחרי המלחמה הקרה, ובחרו בעיר ברלין כמקור ההשראה שלהם. בהמלצת Brian Eno הם ביקשו להקליט באולפני "Hansa" המיתולוגים שבמערב ברלין, ממש ליד החומה, שנפלה רק לאחרונה. באולפנים הללו הוקלטו לא מעט אלבומים עטורי שבחים, בין היתר שניים מתוך "טרילוגיית ברלין" של David Bowie להם היה שותף גם בריאן אינו והחברים קיוו לשאוב גם מכך השראה לכתיבת החומרים לאלבום.
חברי הלהקה הגיעו למזרח ברלין ממש בטיסה האחרונה, בערב האיחוד של העיר, ב- 3 באוקטובר 1990. אבל במקום לשאוב השראה מרוחות השינוי והאווירה החגיגית שהביאה איתה נפילת החומה, מצאו חברי "U2" את העיר קרה, מנוכרת ודיכאונית. המלון בו התאכסנו במזרח ברלין היה עגום ואפל והחורף לא היה מסביר פנים. הם גילו שסטודיו 2 של אולפני "Hansa" בו הם מתעתדים לעבוד שימש כאולם נשפים ה-SS, ובנוסף הם מגלים שהוא הוזנח במשך שנים, מה שאילץ את המפיקים Brian Eno ו- Daniel Lanois לבנות אותו מחדש. על הקשיים הלוגיסטיים הללו אפשר להוסיף את הקשיים הרגשיים שחוו חברי הלהקה ובין היתר העובדה ש- The Edge התגרש בדיוק מאשתו ואם שלושת ילדיו וכן את הלחץ הנפשי העצום על הלהקה להמציא את עצמה מחדש.
ואם חשבתם שזה כבר לא יכול להיות יותר קשה, הרי שאז הגיעו החיכוכים שכמעט והובילו לפירוק החבילה. הלהקה עבדה באולפן ימים ארוכים אך לא הצליחה להסכים על כיוון מוזיקלי. The Edge הקשיב בזמנו למוזיקה אלקטרונית ולרוק תעשייתי עם השפעות של להקות כמו "Einstürzende Neubautenu" ו- "Nine Inch Nails". גם Bono התחבר לכיוונים המוזיקליים החדשים והושפע מסצנת המועדונים של מנצ'סטר, אבל זה לחלוטין לא היה המצב עם לארי ואדם. הם העדיפו להתרפק באותה תקופה על "רוק קלאסי" דוגמת "Blind Faith" ,"Cream" ו- Jimi Hendrix. הפערים בין שתי ה"קבוצות" היו תהומיים. בעוד שבונו ואדג' הסתכלו קדימה ופנו לחדשנות, לארי ואדם היו תקועים בעבר והעדיפו להתמקד במוזיקה שהיתה מאותה המשפחה של החומרים שהלהקה הקליטה בעבר. חוסר ההסכמה הזאת גרמה לכך שבונו ואדג' התרחקו מהשניים האחרים והחלו לכתוב לבד. המצב הוחמר כשהם חזרו לאולפן עם סקיצות ראשוניות, שכן ההתעניינות הגוברת והולכת של The Edge במוזיקה תעשייתית ואלקטרונית ובמיקסים של מועדונים, ביססה את הביט בשירים על מכונות תופים וזה גרם ל- .Larry Mullen, Jr להרגיש שתרומתו כמתופף הולכת ופוחתת.
בדומה לשני האלבומים הקודמים "The Joshua Tree" ו- "The Unforgettable Fire" העדיפה הלהקה להמשיך עם הצמד Brian Eno ו- Daniel Lanois כמי שילוו אותם בהפקת האלבום. הם ראו בשניים ובמיוחד בבריאן אינו כמקור אדיר לידע, ממש "בית ספר למוזיקה". אינו היה זה שדחק בהם לחקור ולהתפתח מוזיקלית והוא גם היה זה שלימד אותם להשתמש באולפן ובאפקטים ככלי יצירה לכל דבר ועניין. מסיבה זו חברי "U2" הבינו שפשוט אסור להם לוותר על הצמד, במיוחד בנסיבות בהן הם מבקשים להמציא את עצמם מחדש. אינו לקח על עצמו את התפקיד שהוטל עליו ברצינות יתרה. הוא התרחק במכוון מהלהקה והיה מגיע לאולפן מידי תקופה, עובר על החומרים מנפה, מייעץ ומעניק להם נקודת מבט שונה ורעננה יותר שמכוונת לחדשנות. הוא ציין שתפקידו היה "להיכנס ולמחוק כל דבר שנשמע יותר מדי כמו U2". אבל גם זה לא עזר ללהקה להתגבר על המשברים החיצוניים והפנימיים שלה ואחרי שעות רבות באולפן וניסיונות חוזרים ונשנים עם מכונות תופים, סאונדים אלקטרונים ואפקטים, הם הרגישו תקועים ומתוסכלים.
אבל דווקא אז, מתוך הייאוש במהלך נגינה רפטטיבית בעבודה על "Sick Puppy" שהינו גרסה מוקדמת של השיר "Mysterious Ways", הגיעה לפתע פריצת הדרך. הגיטריסט The Edge ניגן רצף אקורדים חדש שפשוט תפס את אוזנו של לנואה. הוא הציע להוציא את הרצף הזה החוצה ולהשתמש בו לשיר אחר. הלהקה מצאה ברצף הזה את ההשראה וההתלהבות להם היא היתה זקוקה והם אילתרו עליו במהירות שיר חדש שהפך לסינגל השלישי מהאלבום "One". בונו ציין שהשיר הזה פשוט נפל מהשמיים. הבסיס שלו נכתב ב- 30 דקות כשבונו מאלתר מילים שהושפעו בין היתר, ממערכת היחסים המתפוררת ביניהם, מהגירושין של The Edge ומהאיחוד של ברלין. השיר הזה הפיח בלהקה רוח חדשה מבחינה מוראלית ויצירתית, הוא העניק לה את הביטחון לו היתה זקוקה ויותר מכל הוא איחד אותה והחזיר לה את האמונה בעצמה. The Edge אמר אחר כך: "זה היה שיר מרכזי בהקלטת האלבום, פריצת הדרך הראשונה במה שהיה רצף קשה ביותר של סשנים".
השיר הזה לחלוטין לא תאם את הכיוון המוזיקלי שהלהקה כיוונה אליו. להיפך! הוא היה קרוב יותר ברוחו למה שהלהקה יצרה באלבום הקודם "The Joshua Tree" ואולי גם זו הסיבה שבריאן אינו ממש לא אהב אותו בהתחלה. אבל הוא היה בדיוק מה שהלהקה הייתה צריכה כדי להציל את עצמה, מה גם שהוא בסופו של דבר הפך להמנון, אשר בין כל התארים וההישגים שלו ניתן למנות את "שיר העשור" של שנות ה- 90 במצעד העשור של גלגל"צ, שנערך בשנת 2000.
את השינוי הגדול שעברה "U2" ניתן לשמוע כבר מהצלילים הראשונים באלבום. הסאונד המטאלי של הגיטרה הגונחת בפתיח של "Zoo Station", אותו הזכרנו בתחילת הסיקור, מבשר את בואה של להקה חדשה. כזו שנולדה על הריסות הלהקה הקודמת. מי שליווה את "U2" בשנות השמונים והאזין לאלבום הזה בזמן אמת ודאי יספר לכם על השוק הטוטאלי שחווה בהאזנה לצלילים הראשונים של האלבום, שהיו רחוקים שנות אור מאלו שהפיקה הלהקה באלבום הקודם"The Joshua Tree". מאוחר יותר Bono יגדיר את הצליל של האלבום "Achtung Baby" כ"סאונד של ארבעה גברים המנסרים לחתיכות את "עץ יהושע"..." והוא כל-כך צדק!!! אין ספק שהבחירה לפתוח את האלבום עם "Zoo Station" לא היתה מקרית. הוא נועד לטלטל ולזעזע את המאזין ולגרום לו להרהר ולחשוב האם הוא אכן מאזין ל- "U2". מילות השיר נכתבו בהשראת סיפור סוריאליסטי על גן החיות של ברלין שהופצץ במלחמת העולם השנייה ובעלי החיים ברחו ממנו ושוטטו בין ההריסות של העיר.
אבל המהפך שביצעה "U2" עם "Achtung Baby" לא היה רק מוזיקלי. הוא התבטא גם במראה, בלבוש, באטיטיוד ובאופן בו הם התייחסו מאותו רגע ואילך להופעות החיות. השיר (או יותר נכון הקליפ) שמציג בצורה הכי טובה את המהפך הזה הוא של השיר "The Fly" שמהווה חלון ראווה אל "הזבוב" - הפרסונה שבונו אימץ לעצמו בדמות כוכב רוק סטריאוטיפי, יומרני, מגלומני, לבוש עור ומרכיב משקפי שמש שחורים וגדולים שנראות כמו עיני חרק. הדמות הזאת היתה ללא ספק חלק מרכזי במהפך של הלהקה והיא בין היתר באה כתשובה לכל אותם מבקרים שטענו שהלהקה יומרנית ומלאה בעצמה, ממש כמו הדמות שברא Bono. על בסיס הדמות הזאת יבנו "U2" את הקונספט של סיבוב ההופעות "Zoo TV" שילווה את האלבום, וכן את הרעיון לעטיפת האלבום. גם במקרה זה עשתה הלהקה בחירה מודעת לשחרר את השיר הזה כקליפ וכסינגל הראשון מהאלבום, במטרה ברורה להציג לעולם את "U2" החדשה ואת הצליל המעודכן שלה. מילות השיר נכתבו על בסיס רעיון דמיוני על שיחת טלפון שמתנהלת בין הדמות של "הזבוב" מהגיהינום לאדם מהצד השני של הקו. הוא נהנה להיות בגיהינום ולספר לאותו אדם מה שלמד וחווה שם, אך הכסף נגמר לו והשיחה עומדת להתנתק אז הוא לא מספיק לספר את כל מה שהוא היה משנה לו היה יכול.
השינוי בסאונד לא התבטא רק בצליל הגיטרות עמוס האפקטים של The Edge. זה האלבום הראשון של הלהקה עם מכונת תופים. העובדה שאדג' הכניס אותה לאולפן יצרה בתחילה תסכול גדול אצל המתופף .Larry Mullen, Jr, אשר הרגיש שהתרמה שלו ללהקה הולכת ופוחתת. אבל לארי למד להתרגל למצב החדש ובשלב מסוים אפילו התחיל להשתעשע עם מכונת התופים וללמוד לתפעל אותה. בהמשך הוא החל להקליט קטעי תיפוף קצרים שלו ולהשמיע אותם בלופ דרך מכונת התופים. זה העניק למכונת התופים צליל יותר חי ואותנטי. נקודת המפנה ביחס של מולן למכונת התופים מתקשרת לשיר "Mysterious Ways" אשר שוחרר כסינגל השני מתוך האלבום השיר התחיל כג'מג'ום של Bono, The Edge ואדם קלייטון על מכונת תופים. החברים אהבו מאוד את הבייסליין המדהים של אדם אבל הם התקשו מאוד לפתח אותו. פריצת הדרך של השיר הגיעה לאחר שהגיטריסט The Edge החל להתנסות ביחידת האפקטים של "Korg A3". הוא ניגן את הריף הFאנקי עם האפקט המוכר על מכונת התופים ואז זה עבד. לקראת סוף הסשן המתופף לארי מולן הקליט ביט הרבה יותר גרובי לתוך מכונת התופים וזה כבר מה שעשה את ההבדל בין הסאונד המכני של מכונת תופים לצליל החי של מתופף אמיתי.
הסינגל הרביעי ששוחרר מהאלבום היה "Even Better Than the Real Thing". מקורו בריף גיטרה שאדג' הלחין בלוס אנג'לס במהלך הסשנים של "Rattle and Hum". הוא אפילו הוקלט במהלך אותו סשן בו הוקלט השיר "Desire" מאותו אלבום. הלהקה חשבה שריף הגיטרה של השיר מזכיר להם את הרולינג סטונס, והשיר נגנז עד לסשן ההקלטות של "Achtung Baby". גם במקרה זה הלהקה התקדמה מעט מאוד בסשנים הראשונים בברלין, אשר היו מלאים בקונפליקטים. המהפך הגיע לאחר ש- The Edge רכש אפקט "DigiTech Whammy Pitch Shift", באמצעותו יצר צליל אוקטבה כפולה על ריף הגיטרה. זה הלהיב את הלהקה וגרם לה לגלות מחדש את השיר ולסיים סוף סוף את הכתיבה שלו.
הסינגל החמישי ששוחרר מהאלבום "Who's Gonna Ride Your Wild Horses" הוא לדעתנו אחד היפים והמיוחדים מתוכו, אבל הלהקה לא ממש חושבת כך. הוא התחיל כדמו שהלהקה הקליטה בשנת 1990. הם עבדו עליו ללא סוף והקליטו לו שלל גירסאות ויש אומרים כעשרה מיקסים, אבל לא הצליחו להגיע לתוצאה משביעת רצון. ביאושם הם הזמינו את המפיק Steve Lillywhite שהפיק את שלושת אלבומיה הראשונים של הלהקה, בכדי לחוות את דעתו ולנסות לסייע כצד שלישי שלא שמע את השיר. Lillywhite סיפר שהלהקה פשוט שנאה את השיר. הוא עבד עליו כחודש ועדיין בטוח שהשיר לא מימש את הפוטנציאל הגלום בו והוא ציין שכנראה הלהקה פשוט ניסתה יותר מידי. אולי זו גם הסיבה שהלהקה סיפרה שהיא מתקשה לנגן אותו בהופעות.
חמשת הסינגלים ששוחררו מהאלבום בהחלט לא מסכמים את כל הטוב שיש באלבום האדיר הזה, שאין בו אפילו רגע אחד חלש.
את השיר "Until the End of the World" הלהקה התחילה לכתוב עוד בשנת 1990. הוא נקרא אז "Fat Boy" ומקורו בריף גיטרה שכתב דווקא הסולן של הסולן Bono. גם במקרה הזה למרות ש- The Edge אהב את הריף, הלהקה התקשתה לסיים את כתיבתו עד הפגישה עם הבמאי ויוצר הסרטים הגרמני Wim Wenders (מלאכים בשמי ברלין), אשר חיפש מוזיקה לפסקול הסרט "Until the End of the World". אדג' קיבל השראה מחודשת להשתמש בריף שכתב Bono והלהקה הצליחה הפעם לסיים את כתיבת השיר. הוא כל כך ריגש אותם שהם החליטו לכלול אותו גם באלבום. הם הודיעו לוונדרס, שהוא יכול לקבל את השיר לפסקול אבל שהם גם הולכים לכלול אותו באלבום ולהשתמש בשם של הסרט ככותרת שלו.
האלבום הזה אפל וקודר יותר מקודמיו. אין חולק על כך שהדבר נובע מההשפעות המוזיקליות על הלקה במהלך הכתיבה ומהאווירה הכללית בברלין, אבל הוא בעיקר כזה נוכח הליך הגירושין שעבר The Edge באותו זמן. ארבעת החברים הכירו אחד את השני מילדות והפרידה הקשה שעבר The Edge השפיעה באופן מהותי גם עליהם ומשם גם על נושאי הכתיבה שסיפרו את הכאב והקשיים שחווה The Edge. השירים הללו מרוכזים ברובם (וככל הנראה במכוון) בחלקו השני של האלבום, וניתן אפילו למצוא ביניהם קשר רופף, שיכול אפילו להתפרש כסוג של מיני קונספט המתאר מערכת יחסים שבינו לבינה. זה מתחיל עם "So Cruel" המרגש שמדבר על על אהבה נכזבת, אובססיה ורכושנות, זה ממשיך עם "Tryin' to Throw Your Arms Around the World" שמציג דמות של שיכור שמדדה הביתה אל בת הזוג שלו וזה מסתיים עם רצף שירים שמתארים כיצד בני הזוג מתמודדים עם הסבל שכפו זה על זו. "Ultraviolet (Light My Way)" מתאר מערכת יחסים מתוחה ואת אי הנוחות שבאה עם המחוייבות, "Acrobat" את הבגידה, החולשה והצביעות במערכת היחסים ושיר הסיום האדיר "Love Is Blindness" מהווה תיאור עגום של מערכת יחסים כושלת שמובל על-ידי הגיטרה הגונחת והמייללת של The Edge המבכה את מר גורלו של הגיבור האוחז בה. The Edge יודה שנים מאוחר יותר שהוא ממש בכה בזמן הקלטת הסולו.
אוליי "Achtung Baby" הוא לא האלבום הגדול ביותר של "U2", אבל הוא כנראה האלבום החשוב ביותר שלה. זה האלבום שהציל את הלהקה מפירוק. האלבום שהציל אותם מתהליך גסיסה כואב, אותו חוו חלק גדול מלהקות האייטיז, שלא השכילו להתאים את עצמן למציאות המוזיקלית המשתנה. אבל יותר מכך, זה האלבום שהפך את "U2" לאחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה. להקה שלפחות עד ראשית שנות האלפיים תמשיך להמציא את עצמה כל פעם מחדש בכדי לשמור על הרלוונטיות שלה בצמרת המוזיקה העולמית.
האלבום הזה שיצא באחת השנים הגדולות אי פעם במוזיקה, זכה בפרס גראמי על הביצוע הרוק הטוב ביותר של צמד או להקה (Best Rock Performance By A Duo Or Group With Vocal). זה לא עניין של מה בכך, במיוחד כשמדובר בשנה בה שוחררו כל-כך הרבה אלבומי מופת, שנה בה הגראנג' התפוצץ לשוק המוזיקה בפנים. לכן אין זה פלא ש- "Achtung Baby" נחשב גם היום, בעיני רבים, לאחד האלבומים הגדולים של שנות ה- 90 ואחד החשובים בכל הזמנים.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט