Van der Graaf Generator - Pawn Hearts
ב- 12 בנובמבר 1971 יצא "Pawn Hearts", אלבום האולפן הרביעי של להקת "Van der Graaf Generator".
בקיץ של שנת 1971 ניצבה להקת "Van der Graaf Generator" בנקודת רתיחה יצירתית נדירה. אחרי שני אלבומים מכוננים שיצאו בשנת 1970 בחברת התקליטים Charisma Records, האלבום "The Least We Can Do Is Wave to Each Other" והאלבום "H to He, Who Am the Only One", התגבש ההרכב סביב רביעייה מוזיקלית חסרת מעצורים שכללה את הסולן, הכותב והפסנתרן Peter Hammill, אשף אורגן ההאמונד ודוושות הבס Hugh Banton, נגן הסקסופונים הכפולים והחליל David Jackson והמתופף הווירטואוז Guy Evans. ויתור מוחלט על גיטריסט מוביל או בסיסט קבוע העניק ללהקה צליל ייחודי בנוף הרוק המתקדם הבריטי, שילוב סוער בין תיאטרליות אקספרסיוניסטית, ג'אז חופשי, מוזיקה קלאסית מודרנית ועוצמה גולמית שאיימה להתפרץ בכל רגע.
הזרעים ליצירת "Pawn Hearts" נטמנו במהלך סיבוב הופעות מתיש ואינטנסיבי בגרמניה באביב 1971. בדרכים הארוכות ובחדרי המלון החל האמיל לשרטט את קווי המתאר של שירים חדשים העוסקים בבדידות קיומית, במאבק הפנימי בין טוב לרע ובאובדן שליטה אנושי. עם שובם לאנגליה הזמין האמיל את המפיק הקבוע של הלהקה, John Anthony, לביתו והשמיע לו את הסקיצות החדשות לבדו על גיטרה אקוסטית ופסנתר, בזמן שאנתוני רושם הערות הפקה מדוקדקות לקראת הכניסה לאולפן.
(Photo: Wikimedia Commons)
כדי לגבש את החומרים המורכבים הרחק מהמולת העיר, העמיד מנהל הלהקה ומייסד הלייבל, Tony Stratton-Smith, לרשות הרביעייה את אחוזתו הכפרית Luxford House שבאזור קרובורו בסאסקס. במשך חודשיים תמימים התבודדו חברי הלהקה באחוזה, ניגנו שעות ארוכות מדי יום ופירקו לגורמים כל תיבה מוזיקלית. במהלך סיבובי ההופעות המציאו חברי הלהקה משחק כדור פרוע שכונה טניס קרובורו. את התמונה המבויימת לעטיפה הפנימית צילם Keith Morris בצילום אינפרא-אדום.
בין יולי לספטמבר 1971 נכנסה הלהקה לאולפני Trident המיתולוגיים בלונדון יחד עם המפיק אנתוני וצוות טכנאי סאונד עילית שכלל את Robin Cable, Ken Scott ו-David Hentschel. השאפתנות של הלהקה הייתה כה גדולה עד שהתכנון המקורי היה להוציא אלבום כפול, שבו תקליט אחד יוקדש לשלוש היצירות החדשות של הלהקה והתקליט השני יכלול קטעי סולו ניסיוניים של חברי ההרכב לצד גרסאות מוקלטות באולפן לקטעים ממופעי החימום שלהם, ובהם העיבוד הסוער לנעימה האינסטרומנטלית "Theme One" שהלחין George Martin והשיר "W". חברת התקליטים הטילה וטו על הרעיון משיקולים כלכליים והחליטה לשחרר אלבום בודד בן שלוש רצועות בלבד, אולם במהדורות האמריקאיות והקנדיות של התקליט שולבה "Theme One" כרצועה קצרה שהפרידה בין שני חלקי הצד הראשון.
האלבום נפתח ביצירה "Lemmings", הכוללת בתוכה גם את החלק "Cog", ונמתחת על פני קרוב לשתים עשרה דקות של מתח קצבי בלתי פוסק. השיר נולד מתוך דימוי הלמינגים הצועדים אל צוק ההתאבדות כמשל לאנושות הדוהרת בעיוורון אל עבר חורבנה הטכנולוגי והמוסרי. הפתיחה האקוסטית המהורהרת של האמיל נקטעת במהרה על ידי צפירות הסקסופון החדות של ג'קסון, המנגן בו זמנית על סקסופון אלט וטנור, ותיפוף אסימטרי סוער של אוונס. בחלקו של "Cog" הופכת המוזיקה למכונה תעשייתית חורקת ודחוסה, שבה אורגן ההאמונד המעוות של באנטון מדמה גלגלי שיניים כבדים המוחצים את הפרט, אך בסיום מותיר האמיל שביב דק של התנגדות אנושית בסירוב לקפוץ אל התהום.
הרצועה השנייה, "Man-Erg", היא אחת הפסגות המלודיות והפילוסופיות המרגשות ביותר שכתב האמיל מעודו. היצירה בת עשר הדקות חוקרת את הדואליות הקיצונית שבנפש האדם, הקרועה בין מלאכים לרוצחים השוכנים בתוך אותו גוף ממש. השיר נפתח כבלדת פסנתר ואורגן עדינה, חמימה וכמעט שמימית, שבה קולו של האמיל מלטף ופגיע מאי פעם, אך באחת מתרסקת השלווה אל תוך ריף אגרסיבי ומוחץ במשקל אי-זוגי של 11. אורגן ההאמונד של באנטון והסקסופונים של ג'קסון משתוללים בסערה אפוקליפטית המייצגת את יצר ההרס הפנימי, לפני שהשיר חוזר אל פתיחתו השקטה, הפעם כשהיא מלווה בשכבות קוליות ובנגינת קלידים מלכותית שמשלימה עם הקיום הכפול של האדם.
כל צדו השני של התקליט המקורי, למעלה מעשרים ושלוש דקות, מוקדש ליצירת המופת המונומנטלית "A Plague of Lighthouse Keepers", סוויטה בת עשרה פרקים רצופים שנכתבה במשותף על ידי כל ארבעת חברי הלהקה. בתחילה התנגד באנטון להכללת היצירה הארוכה באלבום וחשש שהיא תהיה מורכבת וקודרת מדי עבור הקהל לעומת שירים נגישים יותר כמו "Killer" מהאלבום הקודם, אך לאחר אסיפת להקה מכרעת התגייס במלוא כוחו לעיבוד הסוויטה והפך לאדריכל הצליל המרכזי שלה. העלילה מגוללת את סיפורו הפסיכולוגי של שומר מגדלור בודד בקצה העולם, הצופה חסר אונים בספינות המתנפצות אל הסלעים ובאנשים הטובעים בים הסוער למרגלותיו, עד שרגשות האשמה והבידוד מובילים אותו אל סף השיגעון.
הסוויטה הוקלטה באולפני Trident במקטעים נפרדים שחוברו יחד בעריכת סרטי הקלטה נועזת ופורצת דרך. לאורך עשרת פרקיה, החל מן הפתיחה המצמררת של "Eyewitness" ודרך "Pictures/Lighthouse", "Presence of the Night" וקטע הכאוס החופשי של "The Clot Thickens", השתמשו חברי הלהקה והטכנאי קייבל בכל אמצעי הקלטה שהיה קיים באולפן, החל מהרצת סרטי הקלטה לאחור, לופים, מלוטרון וסינתיסייזרים מוקדמים, ועד להקלטת תופים ופסנתרים דרך יחידות אפקטים של אורגן. בחלק קצר מתוך "Presence of the Night" מתארח גיטריסט העל Robert Fripp מלהקת "King Crimson", אשר חזר לשתף פעולה עם הלהקה אחרי הופעת האורח שלו באלבום הקודם, ותרם ליצירה קטע גיטרה חשמלית קצר. סיומה הפתוח של הסוויטה הוא זה המותיר את המאזין לתהות האם שומר המגדלור קפץ אל מותו או מצא סוף סוף שלווה נפשית.
שם האלבום נולד כשיבוש לשוני הומוריסטי, ספונריזם, שטבע ג'קסון באולפן כשרצה לומר שיקליט עוד תפקידי כלי נשיפה, Horn Parts, והחליף בטעות את האותיות ל-Pawn Hearts. את עטיפת האלבום הנצחית והנפתחת יצר הצייר הסוריאליסטי Paul Whitehead, שעיצב גם את עטיפות המופת של "Genesis" מאותה תקופה, ובהן "Trespass", "Nursery Cryme" והאלבום "Foxtrot". וייטהד צייר דמויות היסטוריות בתוך כלי משחק שקופים בצורת רגלים, המרחפים מעל כדור הארץ לצד וילון גדול, כמשל לכך שכל בני האדם, מרוזנים ומלכים ועד פשוטי העם, אינם אלא רגלים קטנים במשחק החיים הגדול.
עם צאתו בנובמבר 1971 התקשה האלבום לפרוץ את המצעדים בבריטניה בשל אופיו הקודר והבלתי מתפשר, אך באיטליה התרחש נס תרבותי של ממש. הקהל האיטלקי אימץ את התיאטרליות הדרמטית ואת העומק הרגשי של הלהקה בהתלהבות חסרת תקדים, והאלבום זכה להצלחה ניכרת: מקורות ספרותיים מציינים מקום ראשון באיטליה, בעוד שבמצעד Musica e Dischi הוא הגיע למקום ה-12. הצלחה אדירה זו הובילה לסיבובי הופעות היסטוריים באיטליה שבהם התקבלו חברי הלהקה כגיבורי תרבות ונאלצו להופיע תחת אבטחה משטרתית כבדה, מה שהוביל אמנם להתשת הלהקה ולפירוקה הזמני בקיץ 1972, אך קיבע את מעמדו של "Pawn Hearts" כאחת היצירות הנועזות, המקוריות והמשפיעות ביותר בתולדות הרוק המתקדם העולמי.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות