Van Halen - Diver Down
ב-14 באפריל 1982 הוציאה להקת "Van Halen" את אלבום האולפן החמישי שלה, "Diver Down".
חמש גרסאות כיסוי, שלושה קטעים אינסטרומנטליים ובקושי חצי שעה של מוזיקה. על הנייר, "Diver Down" נראה כמו אלבום שצריך להסביר את עצמו. אלא שאז מגיע הריף הראשון, ופתאום מתחשק לנו להניח לו לעשות את שלו. להקת "ואן הלן" מקפצת כאן בין הארד רוק, מוטאון, פלמנקו וג'אז של פעם, עם החוצפה והביטחון של מי שמשוכנעים שהכל מותר להם. לפעמים זה עובד נהדר. לפעמים אנחנו רק רוצים שיישארו עוד קצת עם הרעיון הטוב שכבר מצאו.
אחרי הכובד והאפלולית של "Fair Warning", שינוי האווירה בולט מיד. האלבום ההוא נתן ל-Eddie Van Halen מרחב לחפש צליל קשוח והרפתקני יותר, אבל לא הניב אף סינגל שנכנס לארבעים הגדולים בארצות הברית. ל-David Lee Roth היתה תפיסה אחרת של הקסם הלהקתי. הוא ידע מה אפשר לעשות עם שיר מוכר, חיוך ממזרי והופעה שנותנת לקהל תחושה שהוא חלק מהמסיבה. ב-"Diver Down" שתי הגישות האלה נפגשות באותו אולפן, והמפיק טד טמפלמן מסייע להפוך את אוסף החומרים הלא צפוי הזה לאלבום עם כוח משיכה מסחרי לא מבוטל.
האלבום הזה בכלל לא היה אמור להגיע כל-כך מהר. אחרי סיבוב ההופעות של "Fair Warning", חברי הלהקה התכוונו לקחת הפסקה. דייוויד לי רות' הציע להוציא סינגל עם גרסת כיסוי, רק כדי להזכיר לקהל שהם עדיין בסביבה, ובתחילה חשב על "Dancing in the Street". אדי ואן הלן העדיף את "(Oh) Pretty Woman" של רוי אורביסון. הריף המוכר שלו נתן לו נקודת פתיחה ברורה יותר. הסינגל הוקלט באולפני "Sunset Sound" בלוס אנג'לס, הפך ללהיט, ובחברת "Warner Bros." רצו מיד גם אלבום. ההקלטות שבאו בעקבותיו נדחסו לשנים עשר ימים. החיפזון הזה מסביר לא מעט מהמבנה של התקליט, אבל לבדו הוא לא מסביר כמה כיף אפשר למצוא בו.
כדאי להבחין כאן בין מיעוט שירים חדשים לבין מחסור בדמיון. מתוך שתים עשרה הרצועות של "Diver Down", רק ארבע הן שירים מקוריים עם שירה, אבל כמה מהרעיונות המעניינים ביותר שלו נמצאים דווקא בקטעי המעבר. אדי ואן הלן משתמש בהם כדי לשנות את האווירה, להפתיע ולנסות משהו אחר. המעברים החדים אמנם קוטעים לפעמים את התנופה, אבל הם גם מגלים מוזיקאי שהסקרנות שלו חורגת הרבה מעבר לתפקיד המצופה ממנו כגיבור גיטרה.
קחו למשל את "Cathedral". באמצעות הקשות על המיתרים ביד שמאל, תנועות מהירות של כפתור הווליום ואפקטים של אקו וקורוס, אדי ואן הלן מעלים כמעט לגמרי את צליל הפריטה. הגיטרה מתרככת ונשמעת לפתע כמו עוגב בכנסייה. יש בקטע הזה עדינות מפתיעה, רגע של רוגע שמגיע דווקא מנגן המזוהה כל-כך עם מהירות. הקטע "Intruder" הולך לכיוון ההפוך, עם חריקות, גניחות ופידבק שבונים אווירה מטרידה. הוא הוקלט משום שהקליפ של "(Oh) Pretty Woman" היה ארוך מהשיר ונזקק לתוספת מוזיקה. גם אם הסיבה היתה מעשית לגמרי, המעבר מהפתיח המאיים אל הריף המוכר יוצר ניגוד מוזר ומשעשע להפליא.
גרסת הכיסוי ל-"(Oh) Pretty Woman" פשוטה יחסית, וזה חלק מהחן שלה. אדי ואן הלן מכביד את הריף בלי לפגוע בקפיציות שלו, ודייוויד לי רות' מחליף את הכמיהה של רוי אורביסון בפלרטוט מלא ביטחון. אין כאן צורך בסולו ראוותני. הצליל, התזמון והאופי של המבצעים עושים את העבודה. לעומתו, "Where Have All the Good Times Gone!", שפותח את האלבום ומגיע מהרפרטואר של להקת "The Kinks", מחוספס וחסר סבלנות יותר. הגעגוע לימים טובים יותר הופך כאן לקיטור על הבר, מפי חבורה שנשמעת מאושרת למדי מכל הרעש שהיא עושה.
השיר "Dancing in the Street" חושף יותר מהמתרחש מאחורי הקלעים. מתחת למנגינה המוכרת, אדי ואן הלן בונה תבנית פועמת במינימוג ומכפיל אותה בגיטרה, ומעניק לקלאסיקת המוטאון ברק אלקטרוני. המילים עדיין מזמינות את כולם לצאת לרקוד, אבל הרחוב נשמע עכשיו כאילו הוא עובר דרך אולם משחקי וידאו של תחילת שנות השמונים. בעינינו זה עיבוד מבריק שלא לגמרי מממש את ההבטחה שלו. יש בו צבע וגרוב מצוין, אבל משהו מהשמחה הסוחפת של המקור הולך לאיבוד בין האפקטים. גם השימוש ברעיון מוזיקלי שאדי ואן הלן רצה לשמור לשיר מקורי הפך למוקד חיכוך. השאלה למי שייך השיר היתה כאן חשובה כמעט כמו הצליל שלו.
עם כל תשומת הלב שמקבלות גרסאות הכיסוי, השירים המקוריים הם הסיבה הטובה ביותר לחזור לאלבום. השיר "Hang 'Em High" דוהר קדימה על ריף מתפתל, כש-Alex Van Halen ו-Michael Anthony דוחפים אותו מתחת לסיפור פורע החוק של דייוויד לי רות'. המוזיקה שלו צמחה מהשיר המוקדם "Last Night", והמילים נכתבו מחדש לגרסה הזאת.
ואז מגיע "Secrets", אחד השירים היפים ביותר שההרכב הזה הקליט. גיטרת שנים עשר המיתרים של אדי ואן הלן מעניקה לאקורדים צליל רחב ובהיר, וההרמוניות הקוליות של מייקל אנתוני מרימות את המנגינה בלי להעמיס עליה. דייוויד לי רות' מתאר אישה שהחופש שלה כרוך בחוסר הנכונות להישאר במקום אחד, ולשם שינוי הוא נשמע מוקסם ממנה יותר מכפי שהוא מנסה להרשים אותה. הסולו משתלב באווירה הזאת באיפוק ובחום. אדי ואן הלן רצה לכלול את השיר כבר ב-"Fair Warning", אבל אז הוא נשאר בחוץ. כאן הוא מעניק לאלבום עומק רגשי שקל לפספס כשזוכרים ממנו בעיקר את המסיבה.
את הקטע "Little Guitars (Intro)" ואת השיר "Little Guitars" כדאי לשמוע ברצף, אבל חשוב להבחין ביניהם. הפתיח האקוסטי הקצר נולד מההתלהבות של אדי ואן הלן מנגינת הפלמנקו של קרלוס מונטויה. במקום להעתיק במדויק את הטכניקה, הוא מצא דרך משלו לשלב טרמולו זורם עם תנועה במיתרים הנמוכים. בשיר עצמו הוא עובר לגיטרה חשמלית זעירה שבנה דייוויד פטשולט, והמעבר נהדר. תבנית גיטרה קלילה וזריזה נפתחת לאחת המנגינות הכובשות של הלהקה, עם כמיהה בקול וקצב שמחזיק את הכל באוויר. הנגינה מסחררת, אבל דווקא המנגינה נשארת איתנו. זה הרגע שבו אנחנו הכי מצטערים שלא ניתן באלבום יותר מקום לחומרים המקוריים.
הסטייה המוזרה ביותר מהמסלול היא גם אחת החמות והאנושיות שבו. השיר "Big Bad Bill (Is Sweet William Now)", שיר הומוריסטי ותיק על בריון אימתני שהנישואים מרככים אותו, מביא לאולפן את יאן ואן הלן, אביהם של אדי ואן הלן ואלכס ואן הלן, לנגן בקלרינט. בניו עוברים לנגינת ג'אז אקוסטית, ודייוויד לי רות' נכנס לתפקיד המספר המשועשע. מי שבא לקבל רצף של ריפים עלול להרגיש שהחגיגה נעצרה. אנחנו שומעים כאן רגע משפחתי יפה, שמזכיר שהחינוך המוזיקלי של האחים התחיל הרבה לפני שפתחו את המגברים.
השיר "The Full Bug" מחזיר את החספוס והלכלוך. דייוויד לי רות' מנגן בפתיח האקוסטי ובמפוחית, נוסף על השירה, ואז הלהקה מסתערת על בלוז רוק מהיר ורועש. אלכס ואן הלן דוחף את הקצב בעוצמה כזאת שגרסאות הכיסוי המלוטשות נשמעות פתאום רחוקות מאוד. אחריו מגיע "Happy Trails" בא-קפלה ושולח אותנו הביתה בחיוך. הבדיחה הזאת עובדת, גם מפני שההרמוניות הקוליות היו תמיד חלק מהקסם של הלהקה. ובכל זאת, הסיום הקצר משאיר תחושה שעוד שיר מקורי משמעותי היה יכול לתת לאלבום הזה צורה שלמה יותר.
גם העטיפה מרמזת על מה שמסתתר בפנים. הרקע האדום והפס הלבן האלכסוני מציגים דגל המסמן שצולל נמצא מתחת לפני המים. זה עיצוב פשוט ונהדר לאלבום שהחזות העליזה שלו מסתירה מחלוקות על בחירת השירים ועל השליטה ביצירה. המחלוקות האלה יקבלו משקל גדול יותר כשאדי ואן הלן יבקש לעצמו עצמאות רבה יותר באולפן, לקראת האלבום השישי, "1984".
מבחינה מסחרית, ההימור השתלם. האלבום "Diver Down" הגיע למקום השלישי במצעד ה-Billboard 200, המיקום הגבוה ביותר של הלהקה עד אז. השיר "(Oh) Pretty Woman" הגיע למקום השנים עשר במצעד ה-Hot 100, ו-"Dancing in the Street" למקום השלושים ושמונה. לקהל לא היה קשה להתחבר לאלבום שחיבר שירים מוכרים לצליל שאי אפשר לטעות בזהות הלהקה שמנגנת אותו.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות