Yngwie Malmsteen - Facing the Animal
ב- 10 בפברואר 1997 יצא ביפן ובהמשך ב- 23 בפברואר בארה"ב וברחבי העולם "Facing the Animal", אלבום האולפן העשירי של אשף הגיטרה השוודי Yngwie Malmsteen.
אמצע שנות ה-90 לא היו שנים קלות עבור גיבורי הגיטרה הקלאסיים של שנות ה-80. בעוד שהעולם המערבי נשטף בגלי הגראנג', האלטרנטיב והנו-מטאל, Yngwie Malmsteen סירב בתוקף להתפשר על החזון המוזיקלי שלו והמשיך לשאת בגאון את לפיד הניאו-קלאסיק מטאל והארד-רוק המלודי, במיוחד בשוק היפני והאירופי שנותרו נאמנים לו באדיקות. שנה אחת בלבד לאחר שהוציא את אלבום המחווה "Inspiration", שבו הצדיע לגיבורי ילדותו מלהקות כמו "Deep Purple", "Rainbow", "Rush", "Scorpions" ו-"U.K.", הגיע מלמסטין לאולפן הביתי שלו Studio 308 ולאולפני Criteria המיתולוגיים במיאמי כשהוא טעון בהשראה מחודשת ובאנרגיה יצירתית מתפרצת.
כדי לתרגם את האנרגיה הזו לאלבום אולפן מנצח, גייס מלמסטין הרכב חלומות אמיתי שעתיד להפוך את "Facing the Animal" לאחת הפסגות האמנותיות המובהקות של הקריירה שלו בשנות ה-90. גולת הכותרת של ההרכב הייתה צירופו של מתופף העל הבריטי Cozy Powell, אגדה חיה שהטביע את חותמו ההיסטורי בלהקות ענק כמו "Rainbow", "Black Sabbath", "Whitesnake" ו-"Michael Schenker Group". מלמסטין, שגדל על נגינתו של פאוול לצד Ritchie Blackmore בלהקת "Rainbow", הגשים חלום ילדות כששילב את המהירות הניאו-קלאסית המסחררת שלו עם התיפוף הכבד, הפומפוזי וההדוק של פאוול. למרבה הצער, שיתוף הפעולה המחשמל הזה הפך גם לאחת ההקלטות האחרונות בחייו של פאוול, שנהרג בתאונת דרכים טרגית באפריל 1998, חודשים ספורים בלבד לאחר צאת האלבום, עובדה שהעניקה ליצירה מעמד היסטורי ורגשי מיוחד במינו.
לצדו של פאוול עמד מאחורי המיקרופון הסולן השוודי הכריזמטי Mats Levén, שהגיע לאחר תקופה בלהקת "Treat" והביא עמו קול חם, מחוספס וגמיש להפליא שהזכיר בגווניו את מיטב זמרי ההארד-רוק של שנות ה-70 וה-80. בניגוד לאלבומים רבים שבהם מלמסטין שלט בלעדית בכל מילה ותו, הפעם הוא העניק ללוון חופש יצירתי רחב בכתיבת המילים וקווי השירה ברוב רצועות האלבום, מה שהוביל לשירים קליטים, ממוקדים ומגובשים בהרבה. את החטיבה הקצבית והמלודית השלימו הבסיסט הוותיק Barry Dunaway והקלידן הקבוע Mats Olausson, בעוד שעל מלאכת ההפקה והמיקס הופקד המפיק הבריטי המוערך Chris Tsangarides, האיש שעמד מאחורי קלאסיקות כמו "Painkiller" של להקת "Judas Priest".
(Photo: Wikimedia Commons)
האלבום נפתח בסערה אדירה עם "Braveheart", המנון מטאל עוצמתי שנכתב בהשראת הסרט ההיסטורי המפורסם. כבר מהשניות הראשונות שבהן מהדהד מעבר התופים הרועם של פאוול אל תוך הריף הראשי בעל הניחוח הקלטי, ברור שמדובר במלמסטין מודל חד, רעב וממוקד מאי פעם, כשלוון מוביל את השיר בשירה דרמטית וסוחפת.
מיד אחריו מגיע שיר הנושא "Facing the Animal", קטע הארד-רוק כבד, אפל ובעל גרוב מהפנט שבו הבס של דאנוויי והתופים של פאוול נועלים קצב אימתני מתחת לסולואים המהירים של מלמסטין. תנופת המטאל המלודי נמשכת עם "Enemy" הקצבי שבו הקלידים של אולאוסון משתלבים נהדר עם הגיטרות, ועם "Sacrifice" המהיר והמלודי שמפגין את הכימיה המושלמת בין הלהקה למפיק צנגרידס, שהצליח להעניק לגיטרת הפנדר סטראטוקסטר של מלמסטין סאונד חם, בשרני ומאוזן שלא בולע את שאר הכלים.
הרגע המרגש והמפורסם ביותר באלבום מגיע ברצועה החמישית, "Like an Angel", בלדת רוק מופתית שמלמסטין כתב והקדיש לאשתו לעתיד אפריל. השיר, שנפתח בנגינת גיטרה אקוסטית עדינה ועטוף בעיבוד מיתרים עשיר, מציג את הצד הרגיש, המלודי והבלוזי של מלמסטין, שמוכיח כי מאחורי טכניקת הסוויפ-פיקינג והארפג'ואים המהירים בעולם מסתתר מוזיקאי עם רגש עמוק וטאץ' ממיס לבבות.
החצי השני של האלבום שומר על רמת אנרגיה גבוהה במיוחד. "My Resurrection" מחזיר את האווירה הכבדה והמסתורית עם ריף מلاحق ודו-קרב וירטואוזי בין הגיטרה לקלידים, בעוד ש-"Another Time" ו-"Alone in Paradise" מציעים הארד-רוק מלודי וקליט שמתכתב בגאווה עם תור הזהב של להקת "Rainbow" בתקופת Joe Lynn Turner ו-Graham Bonnet. מנגד, שירים כמו "Heathens from the North" ו-"Poison in Your Veins" מספקים מנת ספיד-מטאל ניאו-קלאסית טהורה, מהירה וחסרת פשרות שבה פאוול ומלמסטין דוחפים זה את זה לקצה היכולת הפיזית.
לאחר "Only the Strong" האפי והמורכב שמציג מבנה פרוגרסיבי ועשיר בשינויי מקצב, נחתם האלבום ב-"Air on a Theme", קטע אינסטרומנטלי קצר, אלגנטי ומרגש המבוסס על הפרק השני מתוך קונצ'רטו לפיקולו בדו מז'ור של המלחין הבארוקי Antonio Vivaldi. זהו סיום קלאסי ומזוכך לאלבום שמאזן באופן מושלם בין שירים ממוקדים לבין ברק וירטואוזי.
במבחן הזמן, "Facing the Animal" נחשב בעיני מבקרים ומעריצים רבים לאחד האלבומים הטובים והשלמים ביותר של Yngwie Malmsteen מאז קלאסיקות שנות ה-80 שלו. השילוב החד-פעמי עם Cozy Powell המנוח, השירה האדירה של Mats Levén וההפקה העוצמתית של Chris Tsangarides הפכו אותו לאנדרטה מפוארת של הארד-רוק ומטאל ניאו-קלאסי, שמוכיחה כי אנרגיה אמיתית וכישרון על-זמני חזקים מכל טרנד חולף.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות