ב- 20 לאוגוסט 1990 שוחרר "Empire" אלבום האולפן הרביעי של להקת "Queensryche". זה אלבום הפריצה של הלהקה למיינסטרים, שהינו גם האלבום הנמכר ביותר שלה. מהאלבום הכפול הזה שוחררו 5 סינגלים מצליחים ובראשם "Silent Lucidity" אשר אף זיכה את הלהקה בשתי מועמדויות לפרס גראמי. האלבום הופק על-ידי Peter Collins אשר היה אחראי על הפקת ארבעה אלבומים של להקת "Rush" במהלך שנות השמונים והתשעים. קולינס הפיק אומנם גם את האלבום הקודם של הלהקה יצירת המופת "Operation: Mindcrime", אך הפעם זה היה כבר סיפור שונה בתכלית. קולינס וחברי הלהקה פירקו את ה- DNA של האלבום הקודם לגורמים, הפרידו את הפרוגרסיב מהמטאל, הוסיפו להארד רוק קורט של "סופט" ובקיצור הפרידו בין "המלכה" ל- "רייך". לאלו מבינכם שחיו את הלהקה בזמן אמת וליוו את ההתפתחות המוזיקלית שלה עוד מראשית שנות השמונים, האלבום הזה התקבל לבטח בתדהמה. אם יש איזה מוקד להשוואה, אז האלבום הזה היווה לקווינסרייך את מה שהאלבום השחור היה עבור "Metallica". מצד אחד אלבום פריצה שחשף אותה לקהל גדול, מצד שני איבוד של הקו המוזיקלי שאפיין אותה והגיע לשיאו באלבום הקודם וגם נטישה של חלק מהמעריצים הוותיקים לטובת חדשים שהגיעו בחסות הפריצה למיינסטרים. שלא תבינו לא נכון, "Queensryche" תמיד ידעה להתנסות בסגנונות שונים, היא לא נולדה כלהקת פרוג מטאל ובין היתר האלבום "Rage for Order" ששחררה בשנת 1984 יוכיח זאת. אבל באלבום הזה "Queensryche" עשתה את הצעד הכי אמיץ שלה, לקחה את זה הכי רחוק שאפשר והוציאה תחת ידה אלבום שהמילה "מסחרי" זועקת מכל תו ותו שלו. את השינוי ניתן לשמוע כבר משיר הפתיחה "Best I Can". אינטרו הקלידים שפותח אותו, שטיחי הסינתסייזר עליו מנגן הגיטריסט Chris DeGarmo שמרפדים את ריף הגיטרה וקולות הרקע המקהלתיים לא מותירים מקום לספק בדבר השינוי בקו המוזיקלי. השיר שנכתב על אנשים עם מוגבלות והנחישות שלהם בהשגת המטרות היה גם הסינגל השלישי ששוחרר מתוך האלבום. ועם כל זאת, זה אלבום אהוב עלינו של הלהקה. אין ספק שהלהקה נמצאת כאן בשיאה מבחינת יכולת כתיבה וביצוע, גם אם אלו לא מורכבים בהשוואה לאלבום הקודם "Operation: Mindcrime". הסינכרון בין כל חברי הלהקה מושלם, בעיקר של שני הגיטריסטים Chris DeGarmo ו- Michael Wilton, אשר משלימים זה את זה וחולקים ביניהם את הסולואים, עם יתרון קל ל- Chris DeGarmo המדהים. שירים כמו "Jet City Woman" שנכתב על ידי הזמר Geoff Tate לבת זוגו שהייתה אז דיילת, “Della Brown” עם הבס הFאנקי של Eddie Jackson שנמתח על יותר מ- 7 דקות ומספר על אישה שיש לה הכל, אבל בסופו של דבר גומרת בתחתית, “(Another Rainy Night (Without You” שנכתב על-ידי Tate בהשראת סיאטל, עיר המוצא של הלהקה, שיר הנושא "Empire" עם הריף הסוחף, "Anybody Listening?" הממיס וכמובן "Silent Lucidity" המושלם עם עיבוד כלי המיתר של Michael Kamen, שמשום מה מזכיר לנו את פינק פלויד, כל אלה ועוד אינם מותירים מקום לספק. מדובר באלבום טוב שבהחלט שווה להשקיע בו. אז אם אתם עדיין לא מכירים או סתם מעוניינים להיזכר ביופי הטהור הזה, כנסו לאחד מהלינקים ותגבירו: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 20 לאוגוסט 1990 הוציאה "Black Sabbath" לאור את האלבום ה- 15 שלה "Tyr". זה האלבום השלישי של הלהקה עם הזמר Tony Martin ואחד הטובים בתקופתו. אמנם אין מדובר באלבום קונספט אבל חלק גדול מהשירים בו עוסקים במיתולוגיה הנורדית. עדות לכך ניתן למצוא בין היתר מכותרת האלבום - "Tyr" שהינו בנו של אודין ואל תפארת הגבורה וקרבות היחידים, משמות השירים כמו "The Battle of Tyr", "Odin's Court", "Valhalla" וכן מעטיפת האלבום הכוללת את הכיתוב הנורדי "ᛏ ᛉ ᚱ". ההרכב באלבום הזה זהה כמעט לאלבום הקודם "Headless Cross" וכולל את הגיטריסט Tony Iommi והמתופף Cozy Powell שגם הפיקו את האלבום וכן את הזמר Tony Martin והקלידן Geoff Nicholls. השינוי היחיד קיים בעמדת הבסיסט עם הצטרפותו של Neil Murray שניגן בעבר בין היתר עם "Whitesnake". בהתייחס לשינוי בנושאי הכתיבה של האלבום בהשוואה לאלבום הקודם "Headless Cross", ציין הגיטריסט Tony Iommi שהאלבום "Headless Cross" היה למעשה האלבום הראשון של הלהקה בו הזמר Tony Martin החל לכתוב עבור ללהקה. עם כניסתו ללהקה הניח Tony Martin כי ב"בלאק סבאת'" מילות השירים צריכות לעסוק בנושאים אפלים כמו מגיה שחורה והשטן, ולכן ב- "Headless Cross" המילים נסובו סביב השטן. איומי הסביר שזה היה יותר מדי ולכן הוא וקוזי ביקשו ממרטין להיות קצת יותר עדין בכתיבה של האלבום "Tyr", דבר שהביא את מרטין לכתוב על האלים נורדיים. כזכור, Tony Martin הצטרף ל"בלאק סאבאת'" בשנת 1987 בכדי להחליף את הזמר Ray Gillen, אשר לא סיפק את הסחורה במהלך הקלטות האלבום "The Eternal Idol". הוא הובא ללהקה לצורך הקלטה מחדש של כל תפקידי השירה של ריי גילאן בכדי לאפשר את הוצאת האלבום. לאור העובדה שטוני הגיע לאחר שהאלבום היה כבר מושלם הוא לא השתתף בתהליך היצירה, אולם לאחר הגעתו הוא השתתף בכתיבת שני שירים חדשים נוספים: "Black Moon"' ו- "Some Kind of Woman" שלא נכללו באלבום המקורי ויצאו רק כבי-סיידים. (Photo: I.R.S.) השינוי בנושאי הכתיבה הביא עמו גם שינוי מינורי בצד המוזיקלי, שהלך לכיוון אפל וכבד יותר, אך יחד עם זאת מלודי וכלל שימוש מוגבר יותר בקלידים. כנראה שהשינוי בסאונד נבע גם מהעובדה שהמתופף Cozy Powell הפיק את האלבום יחד עם Tony Iommi ודאג להביא את התופים קדימה במיקס הסופי. האלבום נפתח עם הקטע האפי "Anno Mundi (The Vision)" והמילים הלטיניות "Spiritus Sanctus Anno Anno Mundi". זה השיר הארוך באלבום שמזכיר לנו כל-כך הרבה דברים אחרים ש"בלאק סאבאת'" עשתה בעבר. כך לדוגמא, השניות הראשונות של השיר עם הגיטרה האקוסטית עשו לנו פלאשבקים מהשיר "Children Of The Sea", הריף הכבד ובמיוחד עבודת הבס אחרי הכניסה, החל מדקה 0:59, זרקה אותנו כבר 3 שנים קדימה לשיר אחר של הלהקה "Zero the Hero" והמלודיה בפזמון הקליט התכתבה לנו קצת עם המלודיה של "The Sign Of The Southern Cross". אבל שלא תבינו לא נכון, כל ה"איזכורים" הללו מהקלאסיקות של "סאבאת'" עשו לנו רק טוב ושידרגו מבחינתנו את השיר. התרגום של המילים "Anno Mundi" מלטינית הוא "לבריאת העולם" ונעשה בו שימוש כדי לציין את השנה העברית למן בריאת העולם. הקטע השני הוא ההפך הגמור מקודמו. "The Law Maker" מתפוצץ לנו בפנים עם התופים הרועמים של Cozy Powell והריף האכזרי של Tony Iommi שגם דואג לפנק אותנו עם סולו מטורף. שימו לב כמה מוסיפים הקלידים של Geoff Nicholls גם בשיר עם קצב מהיר שכזה. מיד אחריו מגיע אחד השירים היפים באלבום "Jerusalem", אשר מציג את היכולות הווקאליות המדהימות של Tony Martin שבהחלט מנצל כאן את הטווח הווקאלי האדיר שלו עד תום. זה עוד שיר אפי שתפור לשמש כחלק מפסקול לסרט היסטורי עם תיפוף עקבי ועוצמתי של Cozy Powell, ריפים כבדים של Tony Iommi ואווירה אפלה אך עם זאת סוחפת ומלאת תקווה של Geoff Nicholls על הקלידים. לא לחינם יצרו מספר מעריצים קליפים מאולתרים לשיר על רקע קטעים מהאפוס ההיסטורי "ממלכת גן עדן" העוסק במסעות הצלב של המאה ה- 12. מעניין לציין שהזמר Tony Martin ביצע גירסה לשיר במסגרת אלבום הסולו שלו "Back Where I Belong" משנת 1992. הפתיחה של "The Sabbath Stones" החזירה אותנו לימי "War Pigs" עם תיבול "דום מטאל" ומילים מהורהרות. עוד שיר אדיר עם ריף כבד ואפל ושירה מדהימה של Tony Martin שלפרקים הזכיר לנו קצת את Ronnie James Dio. זה אחד מהשירים הדינמיים באלבום עם לא מעט שינויים ומעברים מדהימים, שלא היינו מתנגנים לחזות בביצוע שלו בהופעה. ואז מגיעה לה הטרילוגיה ה"נורדית" המצויינת! שלושה קטעים הקשורים זה לזה ברוח ובנושא הכתיבה. זה מתחיל עם הקטע האינסטרומנטאלי "The Battle of Tyr" בניצוחו של הקלידן Geoff Nicholls, אשר דואג להחזיר אותנו לתקופה הויקינגית ולהעלות אותנו עם פטיש וגרזן לצפון הקר. קטע הקלידים הזה נועד להכניס אותנו לאווירה והוא מתחבר בצורה פשוט מושלמת ל- "Odin's Court" השקט והמרגש אשר מהווה את שער הכניסה למה שהוא לדעתנו "המנה העיקרית" של האלבום - "Valhalla". לגבי השיר "Feels Good To Me" חברי הלהקה ציינו שהוא הוכנס לאלבום אך ורק כדי לספק לו שיר קליט שיוכל לשמש כסינגל. זה סוג של Power Ballad שלא משתלב בשום צורה עם הקו המוזיקלי של האלבום, אבל הוא שיר טוב לכשלעצמו, אשר עשה את העבודה והוליד אפילו קליפ שהתנגן בזמנו ב- MTV. אנחנו מגיעים לסיומו של האלבום עם "Heaven in Black" אשר יחד עם קודמו מהווים אולי את הסיבה בגינה האלבום הזה לא זכה למקום המגיע לו. שני השירים האחרונים מהווים לדעתנו סוג של ירידה מהרמה הגבוה שהוצגה למן תחילת האלבום ונותר רק לתהות מה היה קורה לו הוחלפו בשירים ברמה של קודמיהם. להאזנה: Youtube, Spotify "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

נגינתו של הגיטריסט Dimebag Darrell הייתה כל-כך שונה וייחודית, צליל הגיטרה היה כה חדשני, עד כי הוא ממש יצר יש מאין יחד עם להקתו - "Pantera" תת ז'אנר חדש במטאל - הגרוב-מטאל, אשר בהמשך יהווה גם את הבסיס ללהקות הנו-מטאל. (Photo: Martyn Goodacre) הוא אחד מ"הרובוטריקים של המטאל" לא יודעים מי אלו? כנסו לקרוא את הסיקור שכתבנו על האלבום Cowboys" From Hell" של להקת "Pantera", ותבינו. הלהקה שינתה באלבום הזה את פניה מקצה לקצה ועברה מסצינת הגלאם מטאל להבי ות'ראש מטאל, כאשר לדיימאג הייתה השפעה רבה על הצליל והסגנון שלה והוא בין האחראים העיקריים להצלחה הגדולה שלה. בואו לקרוא על הגיטריסט הכל-כך מוכשר הזה מספר עובדות מעניינות: 1. הוא נולד בעיר אנייס שבטקסס ארה"ב, ב- 20 לאוגוסט 1966, בשם Darrell Lance Abbott. 2. הכלי הראשון עליו ניגן בילדותו היה בכלל תופים. לגיטרה הוא עבר רק בגיל 12. 3. כבר בגיל 14 הוא זכה בתחרות לגיטריסטים צעירים של תחנת הרדיו Q102 בטקסס ארה"ב. הוא המשיך לזכות בתחרויות רבות נוספות עד שבסופו של דבר נאסר עליו להמשיך התחרות כדי לתת הזדמנות לאחרים גם לזכות. 4. אביו היה יוצר ומפיק בתחום מוזיקת הקאנטרי, Darrell בילה איתו לא מעט באולפן וספג ממנו. ההשפעה הזאת בין היתר הביאה לפרוייקט והאלבום "Rebel Meets Rebel" ששוחרר בשנת 2006 שילב קאנטרי, בלוז ומטאל. 5. ההופעה הראשונה בה היה נוכח היתה של "Kiss". הוא גם היה חלק מה- Kiss Army. 6. הערצתו של Dimebag לגיטריסט להקת קיס Ace Frehley הייתה כל-כך גדולה, שהוא אמר שלולא Ace Frehley לא היה Dimebag. 7. לדיימבאג הייתה אפילו כתובת קעקוע של Ace Frehley על חזהו. 8. הוא הצהיר שהגיטריסטים שהכי השפיעו עליו (חוץ מאייס) היו Tony Iommi, Eddie Van Halen וגיטריסט דף לפארד לשעבר Pete Willis. 9. בשנת 1989 Dave Mustaine ביקש ממנו להצטרף ל- "Megadeth". הוא סירב כי ההזמנה לא כללה את אחיו, המתופף Vinne Paul. 10. הוא תרם לא מעט סולואים ללהקת "Anthrax" עד שבסיסט "אנת'רקס" פרנקו בלו ציין שהוא למעשה החבר השישי בלהקה. 11. זה אולי יפתיע חלק מכם, אבל הוא אהב את "Nickelback" ואפילו תרם להם סולו בגירסת הקאבר לשיר "Saturday Nights Alright For Fighting" של Elton John. 12. האהבה היתה הדדית "Nickelback" סימפלו סולו שלו במסגרת שירם “Side of a Bullet”. 13. הוא שינה את שמו מ- Diamond ל- Dimebag רק באלבום "Far Beyond Driven" משנת 1994. 14. הוא משתתף בפסקול הסרט "Buffy the Vampire Slayer" יחד עם Rob Halford. רוב שר ודימבאג ניגן בשיר “Light Comes Out of Black”. 15. יש קוקטייל אלכוהולי שהוא המציא וקרוי על שמו - "Black Tooth Grin". 16. הוא תרם סולו גם לזמר האגדי King Diamond באלבומו משנת 1998 "Voodoo". 17. היה לו פרוייקט צדדי נוסף עם אחיו Vinne Paul - הרכב הקאברים "Gasoline". 18. היה לו טור קבוע במגזין Guitar World בו כתב על הכלי הנהדר ונתן עצות לנגינה על גיטרה. בשנת 2003 כתביו הפכו לספר "Guitar World Presents: Dimebag Darrell’s Riffer Madness". 19. הוא היה מזוהה יותר מכל עם גיטרת Dean Guitars. כבר בגיל 16 הוא קיבל אחת כזאת. 20. הסולו שלו בשיר "Cemetery Gates" מהאלבום "Cowboys from Hell" דורג בסקר שערך המגזין "Guitar World" במקום ה- 35 ברשימת 100 הסולואים הטובים ביותר בכל הזמנים. 21. הוא נרצח ב- 8 לדצמבר 2004 על-ידי מעריץ מעורער בנפשו, במהלך הופעה של ה- "Damageplan" בקולומבוס אוהיו, הוא היה אז בן 38 בלבד. 22. רוצחו המעורער בנפשו, היה עצבני מהעובדה שלהקת "Pantera" התפרקה, וכנראה זו היתה הסיבה לרצח. 23. הוא נטמן בעיר הולדתו ארלינגטון. ארון הקבורה היה מעוטר בדמויות חברי להקת "Kiss" אותם העריץ. 24. הגיטריסט האגדי Eddie Van Halen הניח בתוך ארון הקבורה את אחת הגיטרות שלו (גיטרת ה- Bumblebee המפורסמת עם הפסים בצהוב ושחור) אותה דיימבאג אהב. 25. אדי התכוון ליצור העתק לדיימבאג אך לאחר הירצחו Eddie Van Halen אמר שנגינתו של דיימבאג היתה כל-כך מקורית, ולכן הוא ראוי רק לגיטרה המקורית. 26. מעבר לגיטרת ה- גיטרת ה- Bumblebee של Eddie Van Halen הלן עימה נטמן, הוכנסו לקברו גם בקבוקים של המשקה האהוב עליו "Crown Royal". ארון הקבורה נשא את הלוגו של "Kiss" והוא נתרם על-ידי Gene Simmons. 27. הגיטריסט Zakk Wylde שהיה חבר של דימבאג והוא הקדיש לו את השיר "In This River" של "Black Label Society", הכולל גם קליפ מרגש שמציג את דמותם של דימבאג וזאק כילדים. 28. את השיר "Aesthetics Of Hate" של להקת "Machine Head" כתב Robert Flynn לאחר שראה פוסט נאצה שכתב בחור William Grim בפורום ימני קיצוני, בו הוא כותב שדימבאג היה חסר כישרון וכל מי שמעריץ אותו הוא אדם ממעמד נחות. 29. דימבאג נרצח בדיוק באותו היום בו נרצח John Lennon בשנת 1980, אף הוא ביריית אקדח מידי מעריץ מעורער בנפשו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא אחד הסולנים השנויים ביותר במחלוקת של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, הוא הפך לפנים של ז'אנר הנו־מטאל, כשהוא מוביל את "Limp Bizkit" להצלחה של אלבומי מולטי־פלטינה תוך שהוא מעורר סערה בכל דבר שהוא עושה. הכובע האדום שלו, הנוכחות הבימתית האגרסיבית והשילוב בין ראפ למטאל הפכו אותו גם לאייקון תרבותי וגם לחביב הצהובונים!! Photo: Patric Ford = הוא נולד בשם William Frederick Durst ב־20 באוגוסט 1970, ב־Jacksonville, Florida. = בילה את ילדותו ב־Gastonia, North Carolina, וגדל אצל אמו Anita ואביו החורג Bill. בילדותו עבר בריונות, חוויה שהשתקפה לכל אורך הקריירה המוזיקלית שלו. = הוא גדל על שילוב של Rock ו־Hip Hop, עם השפעות שנעו בין Led Zeppelin, Kiss ו־Black Sabbath ועד Run-D.M.C. ו־Beastie Boys. = בגיל 12 התעניין ב־Breakdancing, Hip Hop, Punk Rock ו־Heavy Metal. הוא התחיל לעסוק ב־Rap, בסקייטבורד, ב־Beatbox וגם ב־DJ. = לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, הוא התגייס ל־U.S. Navy כשהוא מחפש יציבות וכיוון בחיים. = לא ברור בדיוק כמה זמן הוא שירת (אם מספר חודשים או שנתיים), אבל הוא עזב לאחר שהמשמעת הקשוחה התנגשה עם האופי המרדני שלו. מאוחר יותר סיפר כי במהלך התקופה הזו הוא החל לפתח את הרעיון לשלב בין Rap ל־Heavy Rock. = הוא חזר ל־Jacksonville והחל לעבוד כמקעקע, כשהסטודיו שלו הפך למוקד מפגש עם מוזיקאים, מפיקים ואנשים עימם ישתף פעולה בעתיד. Photo: Billboard = בשנת 1994 הוא הקים את להקת "Limp Bizkit" יחד עם הבסיסט Sam Rivers, המתופף John Otto והגיטריסט Wes Borland. מאוחר יותר הצטרף ללהקה גם DJ Lethal, לשעבר מלהקת ה־Hip Hop "House of Pain", כ־Turntablist. = השם הפרובוקטיבי "Limp Bizkit" נבחר בכוונה על ידי פרד במטרה להרחיק מאזינים מזדמנים ולמשוך רק מעריצים אמיתיים. = במהלך עבודתו כמקעקע הוא התיידד עם חברי להקת "Korn" והצליח לשכנע את הבסיסט Reginald Arvizu להאזין לדמואים של "Pollution", "Counterfeit" ו־"Stalemate", והעביר להם קלטת דמו. "Korn" הציגו את הלהקה למפיק Ross Robinson, מה שהוביל לחתימתה בחברת Flip/Interscope. =הם הוציאו את אלבום הבכורה "Three Dollar Bill, Y’all$" בשנת 1997. ההפקה הגולמית, עבודת הגיטרה הניסיונית של Borland והראפ־ווקאלס האגרסיביים של Durst בלטו בסצנת המטאל של סוף שנות התשעים. = האלבום כלל קאבר עוצמתי לשיר "Faith" של ג'ורג' מייקל, שהפך ללהיט מפתיע ב־MTV ועזר להציב את "Limp Bizkit" על המפה. = למרות שמכירות האלבום בתחילה היו צנועות, האלבום ביסס את המוניטין של הלהקה כלהקת הופעות חיות "מסוכנת" ופתח דלתות להופעות יחד עם "Korn", ‏"Primus" ו־"Faith No More". = פרד הפך מזוהה עם הכובע האדום של קבוצת New York Yankees שחבש לאחור. מה שהתחיל כבחירת סגנון פשוטה הפך לסמל שנוי במחלוקת, שהפך אותו לדמות פופ־קולצ'ר בולטת, מוערץ על ידי מעריצים אך נלעג על ידי מבקרים שראו בו סמל לפופיות של ז'אנר הנו־מטאל. הוא עצמו אמר: "I always knew the guy in the red cap was not me. I'm Dr Frankenstein and that's my creature." = הפריצה הגדולה הגיעה עם האלבום השני Significant Other" (1999)", שדורג ישירות במקום הראשון במצעד Billboard 200 עם מכירות של 643,000 עותקים בשבוע הראשון. סינגלים כמו "Nookie", "Break Stuff" ו־"Re-Arranged" הפכו את פרד לאחד הסולנים המזוהים ביותר בעולם. = בשלב זה, "Limp Bizkit" הפכה לאחת הכוחות המובילים של ז'אנר ה־Nu-Metal, לצד "Korn" ו־"Slipknot". = פרד כותב את רוב מילות השירים של הלהקה, לרוב מתוך חוויות אישיות, תסכולים תרבותיים או הומור עוקצני. הוא ידוע כמעורב מאוד בהחלטות הפקה ולעיתים קרובות משמש כ־Co-Producer או Executive Producer באלבומים. = ביוני 1999 מונה פרד לסגן נשיא בכיר בלייבל Interscope. בתפקידו השתמש בקשריו כדי לאתר להקות חדשות והחתים ללייבל להקות כמו "Cold", ‏"Staind", ‏"Puddle of Mudd" ו־"She Wants Revenge". = בפסטיבל הידוע לשמצה "Woodstock ’99", במהלך ביצוע השיר "Break Stuff", פרד עודד את הקהל "להוציא הכל החוצה", מה שהסלים למהומות, שריפות ואלימות. האירוע הוביל להאשמות כבדות בתקשורת והפך לאחת מההופעות הידועות לשמצה ביותר בהיסטוריית הרוק. = האלבום השלישי Chocolate Starfish and the Hotdog Flavored Water" (2000)" לא רק המשיך את הפריצה של האלבום הקודם אלא הפך לתופעה תרבותית ונכנס ישירות למקום הראשון במצעד Billboard 200 עם מכירות של 1.05 מיליון עותקים בשבוע הראשון. הוא הפך לאלבום הרוק הנמכר ביותר בשבוע הבכורה בארה"ב באותה תקופה, ובהמשך הגיע למעמד מולטי־פלטינה. סינגלים כמו "My Generation", ‏"Rollin’" ו־"My Way" שלטו ב־MTV וביססו את דמותו של פרד ואת הלהקה כאחת מהבולטות ביותר ברוק של סוף שנות התשעים. = המנוע והכוח המרכזי של הלהקה, Wes Borland, עזב את "Limp Bizkit" בשנת 2001, בטענה להבדלים יצירתיים, שחיקה ותסכול מהתדמית המיינסטרימית של הלהקה. = האלבום הרביעי Results May Vary" (2003)" סימן תקופה סוערת לאחר עזיבתו של Wes והחלפתו בגיטריסט Mike Smith. האלבום היה פחות מוצלח מסחרית, אך כלל את הקאבר הפופולרי "Behind Blue Eyes". = ביולי 2003 שימשה "Limp Bizkit" כלהקת החימום של "Metallica" במסגרת סיבוב ההופעות Summer Sanitarium Tour. במהלך הופעתה של "Limp Bizkit" הקהל החל לשיר "Fuck Fred Durst" ולהשליך אשפה וחפצים אל הבמה. לאחר שישה שירים פרד התפרץ, זרק את המיקרופון וירד מהבמה. = בשנת 2005 התאחדו ווס ופרד להקלטת ה־EP הפוליטי והאפל יותר "The Unquestionable Truth (Part 1)". חוסר בקידום ושיווק ה-EP הוביל למכירות חלשות והוא נעלם מתחת לראדר. = בין השנים 2005 ל־2011 עבר פרד להתמקד במסך הגדול וביים סרטים כמו The Education of Charlie Banks" "(2007), שזכה בפרס בפסטיבל Tribeca, ו־The Longshots" (2008)" בכיכובו של Ice Cube. בנוסף הוא הופיע במספר תפקידי משחק קטנים בסרטים וסדרות. = בשנת 2009 התאחד ההרכב המקורי והחל לצאת שוב לסיבובי הופעות. Photo: Limp Bizkit = האלבום השישי Gold Cobra" (2011)" שיצא 8 שנים לאחר האלבום הקודם ונחשב לאלבום הקאמבק הראשון של הלהקה, הוא נכנס למקום ה־16 במצעד Billboard 200. למרות שהביקורות היו מעורבות, המעריצים קיבלו בברכה את חזרתו של ההרכב הקלאסי. = עד שנת 2021 עבדו פרד והלהקה בצורה לא עקבית על חומרים חדשים (ובמיוחד על האלבום שלא יצא "Stampede of the Disco Elephants"), בעוד פרד המשיך לעסוק בקולנוע, כולל בימוי המותחן השנוי במחלוקת The Fanatic" (2019)" בכיכובו של John Travolta. = בשנת 2021 חזר פרד לתודעה בפסטיבל Lollapalooza אבל הפעם ללא הכובע אלא עם דמות ה־“dad vibes” הוויראלית, שיער אפור, בגדים רטרו ונוכחות בימתית צינית ומשועשעת. Photo: Getty = מאוחר יותר באותה שנה הוציאה הלהקה את האלבום השביעי שלה Still Sucks" (2021)", הראשון שלה אחרי עשור והקאמבק השני. האלבום זכה לשבחים מצד מבקרים ומעריצים בזכות האנרגיה הנוסטלגית שלו, וכלל את הסינגל "Dad Vibes". = פרד שיתף פעולה עם אמנים רבים מז'אנרים שונים, ביניהם Method Man, ‏Lil Wayne ואחרים, ובכך חיזק את מעמדו כמי שמיזג בין Rap ל־Rock והביא את השילוב הזה אל תרבות המיינסטרים. = פרד גם היה מוכר בזכות האישיות החתרנית והמתלהמת שלו, עם סכסוכים מתוקשרים רבים מול אמנים כמו Eminem, ‏Trent Reznor, ‏Scott Stapp, ‏Brian Molko ו־Corey Taylor, שחיזקו את המוניטין שלו כאחד הסולנים השנויים ביותר במחלוקת בעולם הרוק. Photo: Jim Dyson = על אף, ואולי דווקא בגלל (זה אתם תחליטו), האישיות השנויה במחלוקת שלו, Fred Durst נשאר דמות מפתח בז'אנר ה־Nu-Metal, זכור בזכות הכובע האדום שלו, השליטה ב־MTV, ההופעות החיות והתרומה המשמעותית שלו בהבאת ה־Rap-Metal אל המיינסטרים. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הזמר, היוצר והבסיסט Phil Lynott ידוע בעיקר כמנהיג להקת "Thin Lizzy", אבל הוא בהחלט לא רק. (Photo: Rockandrollgarage.com) להלן 42 עובדות על המוזיקאי המוכשר: 1. הוא נולד באנגליה ב- 20 לאוגוסט 1949 אך גדל בדבלין, אירלנד. 2. בצעירותו הוא נהג לבקר בכנסיה באופן קבוע ואפילו שקל ברצינות להפוך לכומר. 3. הוא אהב את חוברות הקומיקס של "MARVEL". 4. את השם ללהקת "Thin Lizzy" הוא ביסס על הדמות "Tin Lizzie" מחוברת קומיקס הילדים "The Dandy". (Photo: Fanart.TV) 5. הוא היה חובב קולנוע. הסרט האהוב עליו ביותר הוא קזבלנקה. 6. אולי קצת קשה להאמין אבל הוא שימש גם כדוגמן. 7. בשנת 1968 בהיותו בן 19 בלבד נולד לו בן מחוץ לנישואין. הילד Macdaragh Lambe נשלח לאימוץ וגילה רק בשנת 2003 שאביו הוא Phil Lynott. 8. ל- Phil Lynott היו גם אח ואחות אותם מסרה אימו לאימוץ. גם פיל לא ידע על כך ואימו פרסמה את הדבר בספר שהוציאה לאחר מותו. 9. תאמינו או לא Phil Lynott מעולם לא הוציא רישיון נהיגה. 10. הוא תמיד נהג לשבת במושב הקדמי ליד הנהג גם ברכבי ההסעה של הלהקה וכשנסע במוניות. 11. בשנת 1968 הוא הקים את להקת "Skid Row" (אין קשר ללהקה האמריקאית משנות ה- 80), בה היה חבר גם Gary Moore. 12. בשנת 1969 הוא הקים בדבלין את להקת "Thin Lizzy" להקה שתהווה השראה ללהקות הארד רוק והבי מטאל רבות שיבואו אחריה. 13. ליינוט וחבריו ל- "Thin Lizzy" התנגדו לשחרור השיר "Whiskey in the Jar" כסינגל, הם סברו שהשיר לא מייצג היטב את הסאונד שלהם. חברת התקליטים התעקשה ושחררה את השיר כסינגל שהביא ללהקה את הלהיט הראשון שלה. 14. במהלך הקלטות האלבום השני של "Thin Lizzy" בשנת 1972 ליינוט היה חבר לתקופה מאוד קצרה בסופרגרופ שנקרא "Baby Face" וכלל את Ritchie Blackmore ו- Ian Paice מדיפ פרפל ו- Paul Rodgers מלהקת "Free" ו- "Bad Company". 15. הוא עזב את הסופרגרופ המתהווה זמן קצר לאחר מכן כי הוא לא רצה להיות צלע בלהקה אלא להנהיג להקה משלו. 16. בשל קשיים כספיים של ליינוט וחבריו ל- "Thin Lizzy" באותה תקופה, הם שיחררו בשנת 1973 אלבום שברובו כלל קאברים לשירים של "Deep Purple" תחת השם "Funky Junction". 17. על האלבום הזה קיבלו חברי הלהקה 1,000 ליש"ט אך הם לא קיבלו שום קרדיט במסגרת עטיפת האלבום. אפילו התמונה של הלהקה שהתנוססה על העטיפה הייתה של הלהקה אחרת. ליינוט לא רצה לשיר באלבום הזה הואיל והוא חשב (ובצדק) שקולו אינו תואם לקולו של Ian Gillan. בשל כך גוייס זמר מלהקת קברים של "דיפ פרפל" שימלא את תפקיד הזמר. 18. הוא העריץ את Jimi Hendrix בין היתר בשל העובדה שגם הוא היה כהה עור. 19. במלאת 10 שנים למותו של הנדריקס Lynott הקליט יחד עם חברי ההרכב המקורי של "Thin Lizzy" את השיר "Song For Jimi". זה היה טריביוט חד פעמי לצורך הקלטת השיר ששוחרר בשנת 1980 כסינגל. 20. ליינוט העריץ את "ZZ Top" הוא הודה שהשיר "Leave This Town" מהאלבום "Renegade" הושפע רבות מההערצה שלו ללהקה. 21. את האלבום "Johnny the Fox" משנת 1976 הוא כתב כשהיה חולה בצהבת. הוא היה מאושפז בבית החולים, היתה לו שם גיטרה אקוסטית וכך הוא כתב את רוב השירים. 22. את השיר "Warriors" מהאלבום "Jailbreak" הוא כתב על התמכרות לסמים קשים, כשהוא מתייחס למתמכרים כעל "לוחמים". הוא חשב על Jimi Hendrix ועל Duane Allman כשכתב את השיר. 24. את השירים "Cowboy Song" ו- "Massacre" העוסקים בנושאים אמריקאים הוא כתב אחרי שלהקתו החלה להופיע בארה"ב בקביעות. 25. הוא ניגן בס ושר באלבום "So Alone" של Johny Thunders גיטריסט ה- "New York Dolls" ששוחרר בשנת 1978. 26. זה לא היה הפלירטוט היחיד של ליינוט עם סגנון הפאנק רוק, באותה שנה הוא היה גם חלק מפרויקט צדדי שכלל חברים מה"סקס פיסטולס" ונקרא "Greedy Bastards". 27. הוא היה אחד השופטים בתחרות מיס עולם לשנת 1978. 28. הוא השתתף בפרוייקט "מלחמת העולמות" של Jeff Wayne ותרם את קולו לאלבום "Jeff Wayne's Musical Version of The War of the Worlds" אשר יצא בשנת 1978, בתפקיד Parson Nathaniel. 29. ליינוט שיתף פעולה עם Gary Moore באלבום "Back on the Streets", שר וניגן על בס וגיטרה ואף כתב עם Gary Moore חלק מהשירים לאלבום, בפרט את הלהיט "Parisienne Walkways". 28. בשנת 1982 הוא שיתף פעולה עם הגיטריסט John Sykes בשיר "Please Don't Leave Me". שיתוף הפעולה הזה היה אות הפתיחה להצטרפותו של John Sykes המוכשר בהמשך אותה שנה ל- "Thin Lizzy" כמחליפו של Snowy White המוכשר לא פחות. 30. הוא חזר לשתף פעולה עם Gary Moore באלבומו "Run for Cover" משנת 1985, גם שם שר וניגן בבס והיה שותף לכתיבה. 31. למרות התקופה היחסית קצרה בה הייתה פעילה, פיל שחרר יחד עם "Thin Lizzy" לא פחות מ- 12 אלבומי אולפן, מספר זהה של אלבומי הופעה ו- 7 אלבומי EP. (Photo: Harry Potts) 32. במקביל לפעילותו עם "Thin Lizzy" הוא שחרר שני אלבומי סולו בשנים 1980 ו- 1982. בשני האלבומים שיתפו איתו פעולה אמנים נוספים ובין היתר גם Mark Knopfler, Jimmy Bain ו- Midge Ure, כאשר באלבום הראשון השתתפו גם Snowy White ו- Gary Moore. 33. השיר "Yellow Pearl" אותו כתב יחד עם Midge Ure ואשר נכלל באלבום הסולו "Solo in Soho" משנת 1980 שימש כאות הפתיחה של תוכנית הטלוויזיה השבועית "Top Of The Pops" משנת 1981 ועד 1986. 34. ליינוט סייע ל- Midge Ure וללהקת "Ultravox" להשיג חוזה הקלטות. 35. לאחר ששמע הקלטת דמו של הלהקה, ליינוט סייע גם ל- "Boomtown Rats" ול- Bob Geldof להשיג חוזה הקלטות. 36. למרות האמור השניים לא החזירו לו טובה ולא הזמינו אותו ואת להקתו להשתתף במופע ה- "Live Aid" ששניהם היו ממארגניו. 37. ליינוט שחרר שני ספרי שירה האחד "Songs for While I'm Away" ששוחרר בשנת 1974 והשני "Philip" שיצא בשנת 1977. 38. פיל ליינוט מצא את מותו ב- 4 לינואר 1986 בהיותו בן 36 בלבד, כתוצאה מסיבוכים שנגרמו מצריכה מוגברת של סמים ואלכוהול. 39. רשימת האמנים שהושפעו מיצירותיו של פיל ליינוט ארוכה ומגוונת ושירים שכתב זכו לגירסאות כיסוי על-ידי אמנים החל מ- Sade דרך "Pulp" ועד ל- "Metallica". 40. בשנת 2005 פסל של ליינוט הוצב לזכרו ברחוב Grafton בדבלין, אירלנד. 41. ביום 20 לאוגוסט 2021, יום הולדתו ה- 72 נחשפה אנדרטה לכבודו במרכזה של עיר הולדתו West Bromwich. טקס הסרת הלוט מהפסל בגובה 2 המטרים מועבר בשידור חי לטובת מעריציו בכל העולם. 42. בנוסף ובאופן סימולטני, שוחרר באותו היום לבתי הקולנוע סרט תעודי בשם "Phil Lynott: Songs For While I’m Away" שמספר את סיפורו של פיל ליינוט וכולל ראיונות שנערכו בין היתר עם James Hetfield, Adam Clayton, Midge Ure ועוד: "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 20.08.1991 "Hey, yeah, yeah, Di bi bi bip, di bi bi bi di Bi di-di-le-di ba da ba da ba da ba Da ba da ba da ba da ba" אל תנסו זאת בבית כמו שאומרים, אבל כשכריס בארון זמזם לו בהנאה בקולו כשהוא שר על "שני נסיכים" הכל זרם לו ו"לספין דוקטורז" בצורה מדהימה, כמה מדהימה? הרחק מניו יורק אי שם באולפני טלעד ברמת השרון החלה בשנת 1994 תוכנית קאלט קומית בשם "הקומדי סטור", תוכנית שבבסיסה היתה בנויה על רצף של מערכונים של כמה וכמה קומיקאים, ביניהם צביקה הדר שהפך לז'וז'ו חלסטרה. אותו ז'וז'ו פתח את פינתו בשיר לועזי שהיה מוכר לרבים בעולם, כן, כן היה זה "Two Princes" של "הספין דוקטורז" שבהמשך יהפוך לנעימה שחותמת עוד תוכנית מוצלחת של הקומדי סטור. אבל עד שהלהיט הזה הפך לכל-כך גדול עברו על חברי "הספין דוקטורז" כשנה וחצי של התעלמות מאלבום הבכורה שלהם "Pocket Full of Kryptonite", אלבום שיצא ב- 20.08.1991. באמצע שנות ה- 80 ולקראת סופם קיבלנו קרב בין להקות הייר מטאל שמחוברות לפופ כמו "בון ג'ובי" ולהקות הייר מטאל קשוחות כמו "מוטלי קרו", ובצד השני היו להקות שייצגו את סגנון הרוק האפל והמעט חשוך כמו "אר.אי.אם", ו"הקיור". כל זאת עד שהגיעה להקת "הגרייטפול דאד" ועם קאמבק מפתיע בשנת 1987 החזירה אל המיינסטרים את להקות הג'אם של הסיקסטיז והסבנטיז. ובעקבותיהם התקמבקו האחים "אולמן", "ליטל פיט", ו"הדובי בראדרז". אט אט צצו להקות מג'מג'מות של הדור הנוכחי בתפר שבין סוף האייטיז לתחילת הניינטיז, היו אלה Widespread" "Panic", "Phish, ו"בלוז טראוולר", שהחלו לבנות בסיס מעריצים רחב על ידי מרתון הופעות חיות, אבל המיינסטרים לא קיבל אותם לחיקו עד שהגיעו "הספין דוקטורז". מקור הלהקה בסוף שנות ה- 80 בעיר ניו יורק בתחילה תחת השם "Trucking Company" להקה שכללה את הגיטריסט אריק שנקמן, נגן ההרמוניה ג'ון פופר, ובהמשך גם את הסולן כריס בארון שהיה חברו של פופר מתיכון פרינסטון. בארון נולד ב 5 בפברואר (זכור בעיקר בזכות המצנפת על ראשו) 1968 בהונולולו בירת הוואיי שם הוצב אביו במהלך מלחמת ויאטנם. כשמשפחתו חזרה לארה"ב החל בארון ללמוד בתיכון פרינסטון שם פגש את ג'ון פופר והשניים הפכו לחברים טובים והיו מנגנים יחד אחרי הלימודים. לאחר שנה של לימודים במכללת בנינגטון בוורמונט וחבירה לשתי להקות מקומיות, חזר בארון לפרינסטון והחל לעבוד במסעדה ולהתעמק בכתיבת מוזיקה במקביל, בפרק זמן זה כתב את "Jimmy Olsen's Blues", ואת "Two Princes". לילה אחד להקתו של פופר דאז "הבלוז טראוולר" הופיעה בעיר, ובמהלך בילוי משותף שלהם שמע פופר את שיריו של בארון והציע לו להצטרף ללהקה ולנדוד לניו יורק. וכך בשנת 1988 הגיע בחור צעיר מפרינסטון לתפוח הגדול כשהוא חמוש בגיטרה אקוסטית ו- 100 דולר. בנקודה הזו הקימו פופר, בארון, ומארק וייט את להקת "הטראקינג קומפני" יחד עם אריק שנקמן. כאשר פופר החליט לחזור ללהקה הקודמת שלו "הבלוז טראוולר" היו אלה שנקמן, בארון, ווייט שהחליטו להמשיך את הלהקה כשצירפו את המתופף אהרון קומס. השינוי המוזיקלי והגידול של הלהקה במספר החברים הביא איתו שינוי גם בשמה מ"טראקינג קומפני" ל"ספין דוקטורז" שם שהביא עימו הצגה של הסגנון המשולב והחדש של הלהקה. עכשיו כשללהקה היה הרכב יציב היא החלה להתאמן ולהופיע בהופעות חיות בכמות מטורפת, "הספין דוקטורז" השלימו לא פחות מ 250 הופעות בשנתם הראשונה כשהיא משכללת את הגוון המוזיקלי שלה של פאנק, רוק, ובלוז. בנקודה זו פיתחה הלהקה מסורת של ג'אמים ארוכים בתוך ההופעות החיות שכללו אילתור רב והשוואה בלתי נמנעת ללהקות הג'אם של הסיקסטיז סבנטז כמו "הגרייטפול דאד". האלבום כאמור יצא לאוויר העולם עוד ב- 20 לאוגוסט 1991, אבל רק בתחילת 1992 כשתחנות הרדיו האזוריות העניקו זמן שידור משמעותי לסינגל הבכורה "Little Miss Can't Be Wrong" החלו "הספין דוקטורז" לקבל חשיפה מסוימת. השיר נכתב ע"י כריס בארון על אימו החורגת אותה הוא לא אהב ושמח כאשר עזבה את המשפחה. אחריו יצא הסינגל "Two Princes" שאף הוא נכתב ע"י כריס בארון, בשיר בארון מספר על נסיך מסכן שמנסה לשכנע בחורה להינשא לו במקום לעמיתו העשיר. בארון שהיה חובב ספרות הושפע בכתיבת השיר מהספר "שר הטבעות" ומסיפורי פנטזיה כמו גם מכתביו של שייקספיר. לאחר השמעה יפה של שני הסינגלים הראשונים ברשת MTV והופעה של הלהקה באוקטובר 92 בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב" האלבום קיבל בוסט נוסף במכירות והגיע לפלטינה משולשת בארה"ב ביוני 1993, כשבסופן של דבר הוא מוכר יותר מחמישה מיליון עותקים בארה"ב ועוד חמישה מיליון ברחבי העולם. שירים בולטים נוספים באלבום הוא השיר הפותח "Jimmy Olsen's Blues" שנכתב מנקודת המבט של ג'ימי אולסן, דמות בחוברת הקומיקס של סופרמן. אולסן הוא צלם צעיר שנמצא בצילם של הגיבורים קלארק קנט ולויס ליין, והנה לכם שיר על סופרמן שלא עוסק בגיבור עצמו אלא דווקא באיש הפשוט, בדמות שלא הופכת לגיבורה. השיר הבא "What Time It Is?" לכאורה שאלה תמימה על השעה שבה צריכה הלהקה להופיע, אך שמועות עקשניות טוענות שהשאלה נזרקה לחלל האוויר ע"י כריס בארון עצמו שאיחר את זמן עישון המריחואנה שלו. שירים נוספים באלבום נוגעים גם בקשרי אהבה, וביכולת בין בני זוג לייצר קשר שיתן לשניהם סיפוק ואוויר להמשך. השיר הנועל "Shinbone Alley/Hard to Exist" משרטט תמונה חיה של החיים בעיר הגדולה ניו יורק על כל הפרטים המחוספסים והמנוגדים שלה. כשמבעד לשיר עולה תמונה חיה של עיר שוקקת חיים. הקשר הישראלי, בשנת 1996 החליף הגיטריסט הישראלי ערן טביב את אנתוני קריזן, והפך לחבר הלהקה עד 1999. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אחד מהסולנים הגדולים והמשפיעים ביותר בעולם הרוק – Robert Plant חוגג היום יומהולדת!!! (Photo: Michael Putland) הנה 20 עובדות מעניינות עליו: 1. הוא בעל קול טנור עם מנעד רחב במיוחד המאפשר לו לשיר במגוון גדול של סגנונות מוזיקה, ללא קושי. 2. אחת ההשפעות הגדולות עליו מבחינה מוזיקלית הוא של Elvis Presley. פלאנט נוהג גם לחמם את קולו לפני הופעות עם שירים שקטים של Elvis. 3. יש לו ריטואל קבוע לגהץ לפני הופעות. אחת מהדרישות המוזרות שלו בחוזה מול ההפקה היא שיהיה לו קרש גיהוץ בחדר ההלבשה. 4. הוא לא היה הבחירה הראשונה של Jimmy Page כאשר החל להרכיב את מה שבהמשך יהפוך ל"לד זפלין". פייג' חשב על Steve Marriot מה- "Small Faces", על Terry Reid, על Donovan ועל Stevie Winwood לתפקיד, הזמר לפני שחשב על Robert Plant. 5. פלאנט היה זה שהמליץ ל- Jimmy Page על John Bonham כמתופף. 6. שישה מתוך תשעת השירים באלבום הבכורה "Led Zeppelin" נכתבו בשיתוף עם פלאנט, אך הוא לא קיבל עליהם קרדיט בשל התחייבות חוזית לחברת התקליטים הקודמת. 7. השיר "Babe I'm Gonna Leave You" זכה לגרסת כיסוי באלבום הבכורה של Led Zeppelin בעקבות אהבתם של פייג' ופלאנט לביצוע של Joan Baez לשיר, משנת 1962. 8. את המילים לשיר "Black Dog" כתב Robert Plant על כלב שהסתובב ליד אולפן ההקלטות במהלך הקלטת האלבום "Led Zeppelin IV". 9. את המילים לשיר "Immigrant Song" מהאלבום "Led Zeppelin III" הוא כתב לאחר ביקורה של "לד זפלין" באיסלנד, כפי שמגלות המילים: "We Came From the Land of Ice and Snow". 10. השיר "Kashmir" הושפע מביקור של Robert Plant במרוקו. 11. את האלבום "Presence" הוא הקליט בכיסא גלגלים לאחר שעבר תאונת דרכים. 12. ב- 26 ליולי 1977 בנו Karac, שהיה אז בן 5 בלבד, מת מווירוס בבטן. פלאנט חווה התמוטטות בשל המאורע הטראגי. 13. את השיר "All My Love" מהאלבום "In Through The Out Door" הוא הקדיש לבנו Karac. זה לא היה השיר היחיד. גם "I Believe" מאלבום הסולו שלו "Fate of Nations" משנת 1993 הוקדש לבנו. 14. את האלבום "In Through The Out Door" הוא הקליט יחד עם "לד זפלין" באולפנים שהיו בבעלות "ABBA". 15.הוא תרם 10,000 דולר לתחנת רדיו באורגון אשר הבטיחה שלא תשמיע יותר את השיר "Stairway To Heaven". 16. בתגובה לסימפולים של ה"ביסטי בויז" לשירים של "לד זפלין" באלבום הבכורה שלהם "Licensed to Ill", חשב פלאנט לסמפל קטעים של ה"ביסטי בויז" באלבומו הרביעי "Now And Zen". בסופו של דבר הוא סימפל קטעים מלהקת האם "Led Zeppelin". 17. את האלבום "Now And Zen" הוא שחרר במכוון בתאריך ה- 29 לפברואר 1988, תאריך מיוחד במינו שחוזר רק פעם בארבע שנים, ככל הנראה בשל העובדה שמדובר באלבומו הרביעי. 18. לפלאנט אין שום השכלה מוזיקלית. למרות זאת, פלאנט דורג על-ידי VH1 במקום השלישי ברשימת זמרי הרוק הגדולים בכל הזמנים. הם גם דירגו אותו במקום ה- 37 מבין האומנים הסקסיים ביותר. 19. בשנת 2006 הכתיר המגזין "Hit Parader" את פלאנט לזמר המטאל הטוב ביותר בכל הזמנים, לפני Rob Halford, Bruce Dickinson, Ronnie James Dio, David Coverdale ו- Ian Gillan שחגג אתמול יום הולדת. 20. בשנת 2011 דירגו קוראי המגזין "רולינג סטון" את פלאנט במקום הראשון ברשימת הזמרים הגדולים בכל הזמנים. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi

היום נספר לכם על המתופף Frankie Banali. (Photo: Christopher Ameruoso) בנאלי ידוע בעיקר כמתופף הלהקות "Quiet Riot" ו- "W.A.S.P.". הוא נולד בקווינס, ניו יורק ב- 14 לנובמבר 1951, אך עבר ללוס אנג'לס במחצית שנות ה- 70 בחיפוש אחר קריירה מוזיקלית. הוא ניגן במשך מספר שנים עם להקות שונות, ביניהם גלגול של "Steppenwolf". בשנת 1980 הצטרף ל- "Quiet Riot" ובשנת 1983 שחרר איתם את אלבומם המצליח ביותר "Metal Health" אשר הפך לאלבום המטאל הראשון שכבש את צמרת הבילבורד ובסופו של דבר מכר יותר מ- 6 מיליון עותקים. בנאלי היה חבר ב- "Quiet Riot" עד שנת 1989 ועם פרוק הלהקה עבר ללהקת "W.A.S.P.", כשהוא משמש חבר קבוע בה החל מהאלבום "The "Headless Children משנת 1989 ועד לשנת 2004. בשנת 2004 הוא חבר בשנית לקווין דוברו והשניים הקימו מחדש את Quiet Riot, מאז הוא הופיע ושחרר איתה אלבומים עד שנת 2019, בה שוחרר האלבום "Hollywood Cowboys". באפריל 2019 הוא אובחן כחולה סרטן הלבלב שלב ארבע. הטיפולים גרמו לו להחמיץ מספר הופעות אך הוא המשיך כל עוד מצבו הרפואי איפשר זאת. לאחר מאבק עיקש ואמיץ Frankie נכנע למחלה הארורה ב- 20 לאוגוסט 2020 והוא בן 68. להאזנה לאלבומו האחרון עם "Quiet Riot" לחצו כאן: "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 19 לאוגוסט , 1985, Yngwie Malmsteen הוציא את אלבומו השני - “Marching Out”. כפי שמרמז שם האלבום ("Yngwie Malmsteen's Rising Force"), באלבום הזה, Yngwie החליט לעבור ממצב של אלבום סולו וירטואוזי עם להקת מלווה, למשהו שהרגיש כמו אלבום שלם של להקה בתפקוד מלא. שנה בלבד לאחר הביצועים האינסטרומנטליים של "Rising Force", שהדהימו את עולם המטאל, מיהר Yngwie לרכב על גל ההצלחה והקליט אלבום המשך. אבל הפעם, האווירה כבר הייתה שונה לחלוטין. Jeff Scott Soto, ששר רק שני שירים באלבום הראשון, הפך לקול מרכזי - פשוטו כמשמעו ומטאפורית. הוא כתב יחד עם אינגווי ארבעה שירים ושר בשמונה מקטעי האלבום שכלל רק שני קטעים אינסטרומנטליים, מה שנתן לאלבום זהות הרבה יותר שיתופית של להקה מלאה ומתפקדת. לצידו עמדו Jens Johansson על הקלידים, אחיו Anders Johansson על התופים, והבסיסט Marcel Jacob, שכניסתו ללהקה תסמן את תחילתו של קשר יצירתי ארוך טווח עם סוטו (שניהם הקימו את "Talisman", ופרויקטים צדדיים כמו "Human Clay" ו-"Humanimal"). ובכל זאת, למרות שבניגוד לקודמו, האלבום הזה נראה יותר כמו פרויקט של להקה, עדיין זו תמיד תהיה האימפריה של אינגווי. "Marching Out" הוקלט באולפני צ'ירוקי בלוס אנג'לס ובאולפני סקייליין בטופנגה, קליפורניה, כאשר אינגווי עצמו מטפל בכל ענייני ההפקה. האלבום מתחיל עם "Prelude", קטע אינסטרומנטלי קצר שמכין את הבמה לפני הפיצוץ של "I'll See the Light, Tonight" - אחד משיריו האייקוניים ביותר של אינגווי, שנוכח באופן כמעט קבוע בהופעות החיות שלו. הריף הפותח שלו, התופים הרועמים של אנדרס והצרחה החודרת של סוטו משתלבים לכדי אמירה דרמטית. הכימיה בין סוטו למלמסטין אינה ניתנת להכחשה, כתיבתם המשותפת מייצרת שיר שמאזן בין עבודת גיטרה וירטואוזית לשירה עוצמתית. וכבר בדקה 1:15. אינגווי מפגין את כישוריו הפנומנליים עם סולו גיטרה שמגלם את המהות של האלבום - שילוב בין קלאסי ומטאל. הוא מתחיל כניאו-קלאסי ומהר מאוד מתפתח למטא-שרדר מטורף. אחריו מגיע "Don’t Let It End" שעומד בניגוד לשיר הפתיחה. הוא מתחיל באינטרו אקוסטי עדינן ושירת פלצטו של סוטו, לפני שהוא מתנפח ומתפתח לקטע הארד רוק אטמוספרי. אינגווי מתעלה באיפוק יחסי, מה שמותיר יותר מקום לסוטו להראות את הדינמיקה הקולית שלו. ואז מגיע אחד הקטעים הגדולים באלבום "Disciples of Hell". הוא מתחיל בפתיחה קלאסית-אקוסטית של דקה בגיטרה לפני שהוא מתפוצץ בריף אדיר ועובר לטריטוריה אפלה יותר. בעוד שסוטו מאמץ גוון שירה עמוק יותר לפלצטו מהשיר הקודם, מלמסטין מכה בנו בזעם עם סולואים קלאסיים-מטאליים במהירות האור. טוב, זה אולי ההמנון הזכור ביותר מהאלבום - "I Am a Viking". איזה שיר אפי ונדיר!!!! הוא איטי ואפל בהתאמה לנושא הלירי, המיתוס והפנטזיה, אבל יחד עם זאת מצליח להיות מלודי וקליט להפליא. הגראול המצטיין של סוטו והסולו המושלם של אינגווי מעלים אותו אחת הקלאסיקות של האלבום. הקטע האינסטרומנטלי "Overture 1383" מוצא את אינגווי משלב את השפעותיו הקלאסיות עם מקצבי רוק כבד, הוא מאזן בין פריטות אקוסטיות וסולואים חשמליים. זוהי תזכורת לכך שמאחורי המהירות והוירטואוזיות מסתתרת אוזנו הפרפקציוניסטית של מלחין קלאסי. "Anguish and Fear" מעלה שוב את הקצב, כאשר מלמסטין ויוהנסון מחליפים ביניהם סולואים לוהטים בדו-קרב גיטרה-קלידים שהופך את השיר לאחד משיאי האלבום. הקטע שאחריו "On the Run Again", הוא בעצם גרסה מחודשת לשיר "Victim of the City" של "Steeler" - להקתו הקודמת של אינגווי. הוא מכיל את ריפי ה"הבי מטאל" הטהורים ביותר באלבום, ומציג שירת רוק גסה ומחוספסת של סוטו. "Soldier Without Faith" מתרחב לטריטוריה אפית של יותר מ-6 דקות, עם פתיחה אטמוספרית מורחבת של קלידים. "Caught in the Middle" ממשיך עם ריפים כבדים ותיפוף דאבל בייס בקצב פועם שמוביל אותנו לקטע מעבר של חילופי גיטרה-קלידים. האלבום מסתיים בקטע האינסטרומנטלי הנושא את שם האלבום, "Marching Out", במופע של עוצמה ואיפוק כאחד. הקטע מסתיים בדעיכה עדינה ומלודית, ומשאירה את המאזין כמהה עוד. מבחינה מסחרית, "Marching Out" זכה להצלחה גדולה יותר מקודמו והגיע למקום ה-52 במצעד בילבורד 200, שם החזיק מעמד במשך 28 שבועות. המבקרים היו חלוקים בדעותיהם - חלקם שיבחו את התוקפנות הגולמית שלו בהשוואה ל- "Rising Force", אחרים לא החמיאו למילים ולנושאי הפנטזיה - אך המעריצים זיהו אותו כתחילת הקריירה האמיתית של אינגווי, כמנהיג של הרכב "Rising Force" שלו. זה היה גם אלבום האולפן האחרון עם Jeff Scott Soto, אם כי הוא חזר לזמן קצר במהלך סיבוב ההופעות "Trilogy", לפני שתאונת הדרכים הכמעט קטלנית של אינגווי קטעה אותו. למרבה הצער, סוטו לא הופיע שוב כסולן באלבומי אינגווי עד לאלבום "Inspiration" משנת 1996, אך מה שהשניים הללו יצרו כאן יזכר לנצח כאחד משיתופי הפעולה החשובים ביותר בין שירה לגיטרה במטאל הניאו-קלאסי. בסופו של דבר, "Marching Out" הוא מהווה הצהרה מנצחת של גיטריסט על-חלל, אבל גם אחד מאלבומי המטאל המשפיעים ביותר על ז'אנר הניאו-קלאסי. גם ארבעה עשורים אחרי, הוא נותר כאחת מיצירותיו הנגישות והמהדהדות ביותר בקריירה של אינגווי, תמונת מצב של הרגע בו המוזיקה הקלאסית פגשה את המטאל. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום, 19 לאוגוסט, יום הולדת ל- John Deacon נגן הבס המפורסם של "Queen" (Photo: iheart.com) כמה עובדות מעניינות על הבחור השקט מהלהקה הנוצצת: 1. העבודה הראשונה של ג'ון הייתה מחלק עיתונים. 2. באלבום הבכורה "Queen" שובש שמו ונכתב כ- "Deacon John". זה היה רעיון של המתופף Roger Taylor שחשב שזה ישמע מעניין יותר ודיקון הסכים. 3. מלבד מעורבותו בכתיבת ויצירת השירים ג'ון גם היה מעורב בניהול הפיננסי של "Queen". השמועות מדברות על כך שהוא ממשיך להיות מעורב בצד העסקי גם כיום. 4. ברוב שנותיו עם "Queen" ג'ון ניגן על "Fender Precision Bass". 5. לפני שהצטרף ללהקה הוא למד אלקטרוניקה בצ'לסי קולג' שבלונדון. 6. ג'ון ידוע כחובב מושבע של בוטנים מטוגנים. 7. בשנת 1972 הוא יצר את המגבר “Deaky Amp” אשר Brian May עשה בו שימוש לאורך הקריירה של "Queen". את השם קיבל המגבר מהכינוי שהיה לג'ון בין חברי הלהקה "Deaky". 8. מותו של Freddie Mercury השפיע עליו מאוד וב-1997 הוא פרש סופית מתחום המוסיקה ולא המשיך עם "Queen" כמו Brian May ו- Roger Taylor. 9. המופע האחרון שלו כחבר מן המניין בלהקת "Queen" היה במהלך המופע Freddie Mercury Tribute Show שנערך ב- 20 לאפריל 1992. 10. ג'ון כתב לפחות שיר אחד בכל אלבום של הלהקה החל מהשלישי והוא אחראי על יצירת לא מעט להיטים כמו: "Misfire", "You're My Best Friend", "Another One Bites The Dust", "I Want to Break Free" ועוד רבים טובים. 11. את השיר "You’re my Best Friend" כתב לאשתו Veronica Tetzlaff. הוא מנגן בשיר על פסנתר חשמלי עליו למד לנגן ממש בסמוך לכתיבת השיר. 12. בהופעות היה לג'ון בר קטן מוסתר מאחורי המגבר שלו בו היו שלל סוגים של יינות, בירות ומשקאות קלים. 13. ב-2013 התגלה זן חדש של שפירית בברזיל והשם שהעניקו לו הוא "Heteragrion johndeaconi" על שמו של ג'ון. 14. הדבר היחיד שג'ון רצה לשמוע במוניטור שלו בהופעות הוא את צליל תוף הסנייר וההיי-האט של Roger Taylor. 15. בשנת 1985 הוא קנה פורשה, עשה איתה תאונה ואיבד את הרישיון שלו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על הזמר השוודי Joey Tempest הידוע בעיקר בתור הסולן של "Europe": 1. הוא נולד בשטוקהולם, שוודיה בשם Rolf Magnus Joakim Larsson, ב-19 באוגוסט 1963. 2. בגיל שמונה הוא התחיל לגלות עניין במוזיקה והיה מקליט מהרדיו והטלוויזיה ומאזין להם שוב ושוב. 3. הוא למד לנגן בפסנתר ובעזרת חבר של אביו החל לנגן אקורדים בסיסיים בגיטרה האקוסטית של אחותו. 4. במהלך שנות העשרה שלו, ג'ואי ניגן בכמה להקות, ביניהן "Jet", "Blazer", "Made in Hong Kong" ו-"Roxanne", שם לקח על עצמו תפקידים שונים כמו גיטרת קצב, בס ושירה. 5. ההשפעות המוזיקליות שלו כללו להקות כמו "Thin Lizzy" ו-"Led Zeppelin". 6. בשנת 1979, ג'ואי אימץ את שם הבמה "Joey Tempest", בהשראת "The Tempest" של שייקספיר וגם השיר "Sparks of the Tempest" של להקת "Kansas". 7. יחד עם הגיטריסט John Norum, הבסיסט Peter Olsson, והמתופף Tony Reno, הוא הקים את להקת "Force", שהתגלגלה מאוחר יותר ל- "Europe". (Photo: Fanart.TV) 8. להקת "Force" זכתה אט אט להכרה בפרברי שטוקהולם. הם שינו את שמם ל- "Europe" לאחר שזכו בתחרות המוזיקה Rock-SM בשנת 1982. 9. להקת "Europe" הוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 1983. האלבום כולל שירים כמו "In the Future to Come" ו-"Seven Doors Hotel" שהיה הסינגל הראשון של הלהקה ואחד השירים הראשונים שג'ואי כתב אי פעם, בהשראת סרט האימה האיטלקי "The Beyond". 10. כבר בשלב זה ג'ואי היה כותב השירים הראשי של הלהקה, כשהוא כותב את כל שירי האלבום, מילים ומוזיקה, הבכורה למעט קטע אינסטרומנטלי אחד. 11. בשנת 1984 הוציאה הלהקה את אלבום האולפן השני שלה "Wings of Tomorrow", אלבום שביסס את הסאונד שלהם. גם הפעם ג'ואי כתב את כל השירים לאלבום מלבד הרצועה האינסטרומנטלית שנכתבה על ידי הגיטריסט John Norum. 12. מאלבום זה שוחררו ארבעה סינגלים, ביניהם "Dreamer" ו-"Open Your Heart" (שיוקלט מחדש לאלבום "Out of This World"). 13. פריצת הדרך הענקית הגיעה בשנת 1986 עם האלבום השלישי של הלהקה "The Final Countdown", שהזניק את הלהקה להצלחה בינלאומית, כששיר הנושא הופך ללהיט עולמי. 14. שוב, גם הפעם, טמפסט כתב את כל הלהיטים הגדולים של האלבום, כולל "Rock the Night", "Cherokee", "Danger on the Track", "Carrie" ו- "The Final Countdown" האייקוני. 15. אם לשפוט רק לפי האאוטייק מהאלבום - "On Broken Wings", אז "The Final Countdown" היה אלבום פשוט מושלם. 16. ג'ואי ו- "Europe" המשיכו להוציא אלבומים כמו "Out of This World" (1988), "Prisoners in Paradise" (1991), ולאחר מכן יצאו להפסקה ב- 1992 לאחר מופע פרידה שערכה הלהקה. 17. בשנת 1995, Joey Tempest הוציא את אלבום הבכורה שלו, "A Place to Call Home", המציג את כישוריו כזמר, מבצע ויוצר. האלבום נמכר היטב בשוודיה ובעולם. 18. בשנת 1997 הוציא ג'ואי את אלבום הסולו השני שלו "Azalea Place", שם התנסה בתחומי מוזיקה שונים, אפילו קאנטרי ומוזיקה ספרדית. 19. האלבום השלישי "Joey Tempest", יצא בשנת 2002 והוכיח את המשך האבולוציה של ג'ואי כמוזיקאי. שלושה משירי האלבום נכתבו בשיתוף עם Mic Michaeli הקלידן של "Europe". 20. מחוץ ל- "Europe", ג'ואי תרם לפרויקטים שונים, כולל באלבום "Face the Truth" של חברו John Norum וכתביבה והפקה עבור אמנים כמו Tone Norum - אחותו של ג'ון נורום. 21. להקת "Europe" עשתה את הקאמבק שלה בשנת 2004 עם האלבום "Start from the Dark", ואחריו האלבומים "Secret Society" (2006), "Last Look at Eden" (2009), "Bag of Bones" (2012), "War of Kings" (2015), "Walk the Earth" (2017). 22. בנוסף ל-11 אלבומי האולפן עם "Europe" ג'ואי הוציא יחד עם הלהקה EP אחד, 5 אלבומי אוסף, ו-8 אלבומי הופעה, ביניהם "Almost Unplugged" משנת 2008, המכיל גרסאות לשירי "Europe" וכמה קאברים של "Pink Floyd", "Led Zeppelin", "Thin Lizzy", "UFO" ועוד. 23. ג'ואי טמפסט מתגורר בלונדון עם אשתו ליסה וורת'ינגטון וילדיהם, ג'יימס ג'ואקים וג'ק ג'ונסטון לארסון. 24. אין לו חשבונות באפליקציות מדיה חברתית, מלבד אלה הרשמיים של "Europe" המופיעים באתר האינטרנט שלהם. 25. ג'ואי ידוע בנוכחות הבימתית הכריזמטית שלו, יכולת הכתיבה היפה ומנעד הקול העוצמתי שלו, הוא ממשיך להוביל את "Europe" עד היום והינו הרוח החיה מאחוריה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אחד הזמרים הגדולים בדורנו - Ian Gillan חוגג היום יומהולדת!!! (Photo: Fin Costello) הוא נולד ב- 19 לאוגוסט 1945 באיזור לונדון, אנגליה. הוא ינק מוזיקה כבר מגיל צעיר. סבו היה זמר אופרה, דודו היה פסנתרן ג'אז וסבתו לימדה בלט. בילדותו Gillan היה זמר סופראנו במקהלת הכנסיה המקומית. הלהקה הראשונה בה היה חבר היתה Garth Rockett and the Moonshiners. הוא מילא שם תפקיד של מתופף וזמר. עד מהרה הבין Gillan שהוא לא מסוגל לשיר ולתופף בו זמנית והחליט לזנוח את התופים בכדי להתרכז בשירה. בשנת 1962 הוא הצטרף להרכב "Ronnie and the Hightones", אשר שינה את שמו עם הצטרפותו של Gillan ל- The Javelins. הלהקה ניגנה קאברים של כוכבי רוקנרול כמו Chuck Berry, Jerry Lee Lewis ו- Little Richard. בשנת 1964 עבר ללהקת "Wainwright's Gentlemen" - הרכב אשר ניגן בעיקר מוזיקת סול. השינוי הגדול הגיע עם אמצע שנות ה- 60 עם להקת "Episode Six" בה היה חבר גם הבסיסט Roger Glover. בשנת 1969 הוא נחטף על-ידי Ritchie Blackmore, Jon Lord ו- Ian Paice להרכב MKII של "Deep Purple", לאחר שראו אותו בהופעה. ב"דיפ פרפל" הוא סייע לחבריו ללהקה לממש את חזונם, לשנות את הכיוון המוזיקלי של הלהקה ולהפוך אותו לכבד יותר. אין ספק שדיפ פרפל לא היתה נשמעת כפי שנשמעה בהרכב MKII שלה, לולא Ian Gillan. אך השירה העוצמתית והדינאמית של גילאן לא עיצבה רק את הכיוון המוזיקלי של "דיפ פרפל", היא היוותה אבן דרך לזמרי הארד רוק והבי מטאל שבאו לאחר מכן. אפשר לומר שבלי הצרחות המפורסמות של גילאן בשיר "Child In Time", היינו ככל הנראה נשארים עד היום רק עם שירת ה"קלין" ובלי "גראולינג". בשנת 1973, לאחר שהיה שותף ליצירת אלבומי מופת של "דיפ פרפל", כמו "In Rock" ו- "Machine Head", עזב גילאן את הלהקה. במקביל לחברותו של גילאן ב"דיפ פרפל" הוא גם גילם את התפקיד הראשי באופרת הרוק של Andrew Lloyd Webber משנת 1970 "Jesus Christ Superstar". לאחר כשנתיים בהן לא עסק במוזיקה לאחר שעזב את "דיפ פרפל", הקים גילאן את ההרכב "Ian Gillan Band", אשר סגונונו נטה למוזיקת ג'אז-פיוז'ן. ההרכב לא נחל הצלחה ובשנת 1978 גילאן פירק אותו והקים יחד עם הקלידן קולין טאונס להקה נוספת על בשם "Gillan", אשר נטתה לכיוון ההארד רוק. הלהקה פעלה עד שנת 1982, והתפרקה לאחר פגיעה במיתרי הקול של גילן, אשר אילצה אותו לפרוש ולנוח. בשנת 1983 הצטרף גילאן ללהקת "בלאק סבאת'" כמחליפו של Ronnie James Dio. הוא הקליט עם ההרכב אלבום בודד, "Born Again". בשנת 1984 הוא היה חלק מהאיחוד של הרכב MKII של "דיפ פרפל" ונטל חלק באלבום המצוין "Perfect Strangers". כמו בדה ז'ה וו, גילן פוטר מ"דיפ פרפל" בשנת 1989 לאחר האלבום "The House of Blue Light" כי לא הסתדר עם Ritchie Blackmore, אך הוא חזר להרכב בשנת 1992 לבקשת Jon Lord ו- Ian Paice שרצו בחזרתו ללהקה לרגל חגיגות 25 שנה להקמתה, הישר לאלבום "The Battle Rages On" ומאז ועד היום הוא מוביל את ההרכב בשירתו שאולי הפכה פחות עוצמתית, אך עדיין מדויקת, מרגשת ועמוקה. (Photo: Jo Hale) בשנת 2020, לרגל 50 שנות חברותו בלהקה, שחרר גילאן יחד עם "דיפ פרפל" את אלבומם ה- 21 Whoosh!. אלבום מדהים שאין בו רגע חלש אחד, אשר מוכיח שגם 5 עשורים אחרי גילאן הוא עדיין זמר רלוונטי וענק. מאז הוא הוציא עם הלהקה עוד שלושה אלבומים "Turning To Crime" בשנת 2021, "1=" בשנת 2024 ו- "Splat!" בשנת 2026. לגילאן יש גם קריירת סולו מעניינת במהלכה שחרר עד יום 7 אלבומים, אחד מהם במשותף עם Roger Glover. יש לו גם כמה שיתופי בעולה, ביניהם עם Tony Iommi בפרויקט ובאלבום למען ארמניה WhoCares. אז בואו נאחל לאיש הרבה מזל טוב והמשך פעילות מוזיקלית ענפה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר