AC/DC - Black Ice
ב-17 באוקטובר 2008 יצא באירופה "Black Ice" של להקת "AC/DC", לקראת ההפצה הבינלאומית ב-20 באוקטובר.
שמונה שנים אחרי "Stiff Upper Lip", הריף הראשון של "Rock N Roll Train" נשמע כמו דלת ברזל שנפתחת מחדש. מאחוריה חיכו אותן שתי גיטרות, אותו תיפוף חסכוני ואותה צרידות שאי אפשר לטעות בה, אבל הפעם גם רעב שאפשר ממש להרגיש בין האקורדים. "Black Ice" החזיר את הלהקה אל מרכז הבמה עם שירים חדשים שהיו מסוגלים לעמוד לצד הקלאסיקות שלה, ובדיעבד הפך גם לפרק האחרון שבו נשמעת באלבום אולפן גיטרת הקצב של Malcolm Young.
כשהלהקה נכנסה לאולפני "The Warehouse" בוונקובר באביב 2008, היה מאחוריה פרק זמן ארוך ללא אלבום חדש, אך לא החלפת זהות. Angus Young ומלקולם המשיכו לפתח רעיונות, וההרכב כלל את Brian Johnson בשירה, Cliff Williams בבס ו-Phil Rudd בתופים. החיבור ביניהם הוא לב הסיפור: בעוד אנגוס מושך את העין והאוזן, מלקולם מעניק לכל אקורד משקל, וקליף ופיל קובעים בדיוק כמה מרחב יישאר מסביבו. כאן, יותר מבלא מעט אלבומי רוק עמוסים, אפשר לשמוע כמה כוח נוצר דווקא ממה שהנגנים בוחרים להשאיר בחוץ.
לתפקיד המפיק נכנס Brendan O'Brien, שעזר לכוון את הלהקה מחדש אל הפזמונים והמלודיות הגדולות. כל 15 השירים נושאים קרדיט כתיבה של האחים יאנג. לצד מהנדס ההקלטות והמיקס Mike Fraser, אובריאן העניק לגיטרות בהירות מבלי להחליק את החספוס שלהן. בהשוואה לאופי הבלוזי והמשוחרר של "Stiff Upper Lip", כאן המוזיקה מכוונת יותר אל הקהל שבקצה האצטדיון. הפזמונים פתוחים, קולות הרקע נוכחים, וכל ריף יודע לאן הוא רוצה להגיע.
את השינוי החשוב ביותר שומעים אצל בריאן ג'ונסון. אובריאן עודד אותו להשתמש גם בגוונים המלודיים והנשמתיים של קולו, במקום לדחוף כל משפט אל קצה הצרחה. התוצאה היא אחת מההופעות הקוליות הטובות שלו בתקופה המאוחרת של הלהקה. הצרידות עדיין חורכת, אבל מתחתיה יש יותר תנועה, יותר משחק ויותר אישיות. הוא נשמע כמי שנהנה לשיר את השירים האלה, וההנאה הזאת מדבקת.
השיר "Rock N Roll Train" פותח בריף שכל חלקיו יושבים במקום עוד לפני שהתופים נכנסים. הגיטרה של אנגוס חותכת מלמעלה, מלקולם מחזיק את "המסילה", ובריאן נכנס עם החוצפה המוכרת. הטקסט מתגלגל בין משיכה, סכנה ורכבת שיוצאת משליטה, אבל הפזמון הוא האירוע האמיתי. הקריאה והתשובה של קולות הרקע הופכות את השיר מיד למשהו שרוצים לצעוק עם עוד אלפי אנשים. הוא לא זקוק לפתיחה ארוכה או להסבר. בתוך ארבע דקות הלהקה מחדשת את החוזה שלה עם הקהל.
במעבר אל "Skies on Fire" הקצב נעשה כבד ורחב יותר, והדימויים הבוערים מקבלים גיבוי בהגשה מחוספסת. אחריו מגיע "Big Jack", עם גיבור גדול מהחיים, רמיזות מיניות והומור של חדר הלבשה. זה בדיוק סוג החומר שעלול להישמע מאולץ בידיים אחרות, אבל כאן קולות הרקע והסווינג של הגיטרות הופכים אותו למסיבת רוקנ'רול משכנעת. פיל לא מנסה לנצח את הגיטרות, הוא נותן להן משהו יציב להתרסק עליו.
השיר "Anything Goes" הוא ההפתעה המחויכת של האלבום. מתחת לסאונד המוכר מסתתרת מלודיה כמעט פופית, עם קלילות שמזכירה עד כמה הלהקה הזאת יודעת לכתוב שיר קליט. הריף קופץ במקום לדרוס, ובריאן רוכב עליו בחופשיות. גם כאן המילים משאירות את הרומנטיקה בצד הפרוע והלא מחייב שלה, אבל מה שנשאר איתנו הוא הפזמון והתחושה שהלהקה פתחה חלון בחדר מלא מגברים. זה שיר שמרחיב את טווח הצבעים בלי לפרק אף קיר.
לעומתו, השיר "War Machine" נכנס כמו כלי כבד שעולה על הכביש. ריף נמוך ומאיים, בס שמוסיף מסה ותיפוף מדוד יוצרים כוח שמתקדם בלי להזדרז. הדימויים הצבאיים מעניקים לטקסט נוכחות אפלה יותר, גם אם הלהקה אינה מפתחת כאן אמירה פוליטית מורכבת. בריאן מתפקד כמפקד הטקס, והפזמון נשמע כמו פקודה.
בהמשך, השירים "Smash N Grab", "Spoilin' for a Fight" ו-"Wheels" מחזירים אותנו אל הרחוב. חטיפה, התגרות, תנועה ויצרים. הראשון נהנה מפזמון מרווח, השני מהגישה התוקפנית, והשלישי מהדחיפה הקדימה. לעומת זאת, "Decibel" מוריד מעט את הלחץ לטובת גרוב שמתנדנד על הציר שלו, ו-"She Likes Rock N Roll" ממשיך לחגוג את החיבור שבין תשוקה למוזיקה. יש כאן נגינה נהדרת, אך גם תחושה שחלק מהשירים מסתפקים בכך שהם נשמעים בדיוק כפי שאנחנו מצפים.
דווקא השיר "Stormy May Day" שובר את הרצף באחת הבחירות המוצלחות באלבום. גיטרת הסלייד של אנגוס. הצליל המחליק מוסיף לכלוך בלוזי ואווירה מאיימת, שמתאימה לדימויי הסערה והמצוקה. בתוך אלבום הנשען על מתקפה מדויקת של אקורדים, התנועה הזאת על המיתרים מרגישה כמעט לא יציבה. היא מזכירה ששורשי הלהקה עמוקים בבלוז, ושדי בשינוי קטן במרקם כדי להפוך שיר קצר לאחד הרגעים הזכירים ביותר כאן.
בשיר "Money Made" הגיטרות מתפתלות סביב גרוב עיקש, בזמן שהמילים מפנות מבט אל התאווה לכסף. אחריו מגיע "Rock N Roll Dream", אחד הקטעים המעניינים באלבום, שמתחיל באווירה מאופקת ומפנה מקום לצד פגיע יותר בקולו של בריאן. אפשר לשמוע בו חרדה מפני נפילה ואובדן אחיזה, לצד הרצון להמשיך לחיות את החלום.
בישורת האחרונה, השיר "Rocking All the Way" מחזיר את השובבות והבוגי, ושיר הנושא "Black Ice" סוגר את האלבום בריף מתפתל ותחושה של סכנה מתחת לרגליים. השם מתייחס לקרח שקוף שקשה להבחין בו על הכביש, ודימוי ההחלקה מתאים יפה לגרוב. קשוח מבחוץ, מעט ערמומי בתנועה שלו. הסיום מחזיר אותנו אל ההנאה הבסיסית שבחיבור בין שתי הגיטרות, בלי לנסות להפוך את הפרידה לאירוע חגיגי.
ועדיין, 55 דקות ו-15 שירים הן מנה גדולה ללהקה שהכוח שלה תלוי בריכוז. לא כל רצועה כאן מחזיקה פזמון ברמה של שיר הפתיחה, ובכמה מקומות ההיכרות עם הנוסחה הופכת למשהו צפוי מדי. עריכה קשוחה יותר הייתה יכולה להפוך אלבום טוב מאוד לאלבום מהודק וחד יותר. מצד שני, הגיוון בצליל הגיטרות והעבודה עם בריאן מעניקים להאזנה מספיק אוויר כדי שלא תהפוך לתרגיל ממושך בנוסטלגיה.
הקהל חיכה, והתגובה הייתה עצומה. האלבום הגיע למקום הראשון ב-29 מדינות, ובשבוע הראשון בארצות הברית נמכרו כ-784 אלף עותקים. שם הוא שווק בבלעדיות דרך "Walmart", "Sam's Club" ואתר הלהקה, בשעה שההרכב עדיין התנגד למכירת שירים בודדים ב-"iTunes". הבחירה להגן על האלבום כיחידה שלמה קיבלה כאן גיבוי מסחרי מרשים. ב-2010 זכה "War Machine" בפרס גראמי לביצוע ההארד רוק הטוב ביותר, הזכייה הראשונה של הלהקה בפרס.
סיבוב ההופעות הענק הביא לבמה קטר שהמחיש את "Rock N Roll Train", וההופעות בבואנוס איירס תועדו בהמשך ב-"Live at River Plate". על עטיפת האלבום, שעיצב Joshua Marc Levy, הלוגו האדום ניצב בתוך סבך עיטורים כהה. זו עטיפה עסוקה יחסית למוזיקה הישירה שבתוכה, אבל הניגוד בין האדום לשחור מעניק לקאמבק הזה נוכחות שקשה לפספס.
במבט לאחור, הידיעה שזהו אלבום האולפן האחרון שבו ניגן מלקולם מוסיפה לכל חבטת אקורד משקל אחר. בזמן אמת זה היה רגע של חזרה לחיים. היום זו גם הזדמנות לשמוע פעם נוספת עד כמה הוא היה חיוני למכונה הזאת. "Black Ice" אינו אחיד בעוצמתו, אבל בשיאיו הוא מציע שירים ראויים להמשך הדרך וביצוע מלא חיים. אחרי שמונה שנות המתנה, הרכבת הזאת בהחלט הייתה שווה כרטיס.
להאזנה: Spotify, Apple Music
תגובות