Bruce Springsteen - Born to Run
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני 3 דקות
- זמן קריאה 7 דקות
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 25.08.1975
“ראיתי את העתיד של הרוקנרול, וקוראים לו ברוס ספרינגסטין” רשם העיתונאי ג’ון לנדאו במאמר שכתב בחודש מאי 1974, וכולם שאלו את עצמם בשקט ברוס מי?
גם לנדאו עצמו לא חלם שתוך כמה חודשים הוא יחבור לאיש שהוא סימן ככוכב הרוק לעתיד לבוא, בדרך אל ההגשמה העצמית.
בקיץ 1975 הנבואה הגשימה את עצמה כשהבוס הוציא את "Born To Run", אלבום האולפן השלישי שלו שיצא ב- 25.08.1975, אבל הדרך לשם הגיע בהרבה מאמץ, עצבים, ולעיתים היה נראה שככל שהוא צועד קדימה, המטרה הולכת, ומתרחקת ממנו.
"היו לי שאיפות עצומות, רציתי ליצור את אלבום הרוק הכי טוב ששמעתי אי פעם. רציתי שהוא יישמע עצום, שיתפוס את המאזין בגרון, אלבום שיתעקש שתשים לב, לא רק למוזיקה, אלא לחיים, למשמעות של להיות חי". אמר ספרינגסטין בראיון ב 2005.
האלבום הוקלט במשך 14 חודשים, כמחצית ממנו הוקדשו להקלטות שיר הנושא. Bruce Springsteen רצה שהאלבום הזה ישמע כמו רוי אורביסון שר בוב דילן בהפקה של Phil Spector, יומרני משהו לזמר שהוציא עד כה שני אלבומים בלבד, ועדיין היה די אלמוני. כמעט כל השירים באלבום נכתבו על פסנתר.
שני אלבומיו הראשונים של ברוס ספרינגסטין, "Greetings from Asbury Park, N.J". ו- "The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle", זכו אומנם לשבחי המבקרים, אך שניהם נמכרו בצורה גרועה.
עד 1974 הפופולריות שלו נשארה באזור החוף המזרחי של ארצות הברית, והאמון של חברת התקליטים בו החל לדעוך. ההנהלה בקולומביה השתנתה והם החלו להמר על אמן עולה וחדש בשם Billy Joel.
מורל נמוך פקד את צוותו של ספרינגסטין, כולל מנהלו, מייק אפל, ולהקת הליווי שלו, "האי-סטריט בנד". לאחר שספרינגסטין דחה את הצעה של CBS להקליט בנאשוויל, טנסי, עם נגני אולפן ומפיק שהובא על ידם, חברת התקליטים הסכימה לממן אלבום נוסף בתנאי אחד, "אם אתה נכשל, אנחנו ניתן לך ללכת" נאמר לו בחברת התקליטים.
ספרינגסטין רק נזכיר, מוזיקאי צעיר, בן 25 בסך הכל, באופן טבעי נלחץ. רק ההקלטות לשיר הנושא "Born to Run" נמשכו שישה חודשים. הפרפקציוניזם של Bruce Springsteen הוביל לסשנים מתישים. הוא היה אובססיבי לכל הברה, תו וטון של כל טקסטורה, ונאבק לחבר את הצלילים ששמע בראשו לתוך הקלטת.
השיר נכתב בתקופה שבה רעיון החלום האמריקאי היה בלתי מושג עבור אמריקאים רבים בעקבות מלחמת וייטנאם, שערוריית ווטרגייט, ומשבר הנפט של 1973.
ספרינגסטין עבד זמן רב מאוד על כתיבת המילים משום שרצה להימנע מקלישאות רוקנרול קלאסיות, והפך אותן במקום זאת לדמויות מפותחות ורגישות במלואן.
"זו הייתה תחילתה של בריאת עולם מסוימת עבור דרך כתיבת השירים שלי למשך 20 או 30 השנים הבאות".
השירים הם במידה רבה אוטוביוגרפיים, בהשראת סרטי B דמויי נואר שספרינגסטין נהנה מהם באותה תקופה, הוא רצה לחוות וללכוד אידיאלים חדשים המבוססים על חוויות חייו באותה תקופה.
מטרתו להפקה בסגנון ה- Wall of Sound של פיל ספקטור הביאה לכך שכלי נגינה רבים הוקצו לכל רצועה על שולחן המיקסר בן 16 הערוצים של האולפן, כל אוברדאב חדש הקשה על ההקלטה והמיקס.
כשהוא המשיך לכתוב מחדש את המילים, ספרינגסטין יחד עם מייק אפל יצרו מספר מיקסים המכילים גיטרות חשמליות ואקוסטיות, פסנתר, אורגן, קרניים, סינתיסייזרים וגלוקנשפיל (רוי ביטן הנפלא), כמו גם כלי מיתר וזמרות ליווי.
לשיר "Born to Run" היו על פי הדיווחים, לא פחות מחמש גרסאות שונות. לדברי ספרינגסטין, בשיר האחרון היו 72 ערוצים שונים שנדחסו על 16 הערוצים של קונסולת המיקס.
ספרינגסטין היה מרוצה מהמיקס הסופי, שהושלם באוגוסט 1974, אבל CBS/קולומביה הפכו את היוצרות, הם סירבו להוציא את "Born to Run" כסינגל מקדם, ורצו שהאלבום יקדם אותו.
באותו חודש בו הושלם האלבום "Born to Run", עזבו הפסנתרן דייויד סאנסיוס, והמתופף ארנסט קרטר את האי סטריט בנד כדי להקים את להקת הג'אז-פיוז'ן שלהם Tone, הם הוחלפו על ידי רוי ביטן בפסנתר ומקס ויינברג בתופים.
לביטן היה רקע בתזמורות סימפוניות, בעוד שלויינברג היה ניסיון עם להקות רוק שונות והפקות ברודווי. ביטן הכיר בעבר את המוזיקה של ספרינגסטין, אך ויינברג לא. השניים השתלבו היטב עם שאר חברי הלהקה, והציעו תובנות מוזיקליות חדשות, ואישיות רגועה שהפיגה את המתחים שהצטברו במהלך שנים של הקלטות והופעות. באלבום ביטן החליף בעיקר את פדריצ'י, שתרומתו היחידה הייתה בנגינה על אורגן.
בנובמבר, שלח אפל את "Born to Run" לתחנות רדיו שונות ברחבי ארצות הברית, ובעצם צפצף על ההנחיה של חברת התקליטים, מה שמנהלי CBS ראו כהתנהגות מקצועית בלתי הולמת.
התרגיל של אפל עבד, והשיר החל לעורר עניין וציפייה לקראת יציאת האלבום, מה שגרם לקולומביה להודות בטעותם, וללכת עם הקו של אפל. "Born to Run" הפך לשיר מועדף לנגינה ברדיו ובהופעות.
עד ינואר 1975, הלהקה עבדה למעלה משנה על האלבום, כאשר שיר אחד בלבד היה מוכן, וההפקה המשיכה להיתקל בציוד פגום, התחלות שגויות, ורצונו של ספרינגסטין לעוד טייקים.
שיר חדש בשם "Wings for Wheels", הוקרן לראשונה בפברואר. ספרינגסטין הרגיש שחסר לו כיוון, וביקש ייעוץ הפקה מהכותב והמפיק ג'ון לנדאו, שמתח ביקורת על ההפקה במאמר ב- The Real Paper.
השניים נפגשו בבוסטון באפריל 1974 ופיתחו חברות קרובה לאחר מכן. בפברואר 1975, לנדאו הוזמן להופעה, שם הציע להעביר את סולו הסקסופון ב- "Wings for Wheels" (שמו שונה ל- "Thunder Road") לסוף במקום באמצע. ספרינגסטין אהב את השינוי ושכר את לנדאו כמפיק שותף באלבום.
במרץ 1975, לנדאו העביר את הקלטות האלבום מ-914 למפעל התקליטים היוקרתי במנהטן. לנדאו עזר לספרינגסטין להחזיר את המיקוד והכיוון לעצמו עם פרספקטיבה רעננה.
ספרינגסטין אמר לרולינג סטון ב-1975: "לנדאו הגה את הרעיון, 'בואו ניצור אלבום רוקנרול'. כאשר היה נראה שדברים התחילו להתפרק מבפנים. הוא החזיר אותם למסלולם."
לאפל ולנדאו היו חילוקי דעות בנוגע לבחירות ההפקה, אותן ספרינגסטין היה צריך לפתור. כמו הלהקה, השניים עזרו לספרינגסטין להשלים רעיונות שכבר תוכננו, ולא לחשוב על חדשים.
לואי להב המפיק הישראלי הבכיר לעתיד לבוא, שהיה טכנאי הקלטה בשני אלבומיו הראשונים של הבוס, הצטרף באופן זמני כטכנאי להקלטות יחד עם אשתו צרויה (המכונה בקרדיטים סוקי) שניגנה בכינור ב- "Jungleland".
בהמשך להב לא היה זמין עקב התחייבויות משפחתיות (בפועל הוא עמד לחזור ארצה), ולכן את ההקלטות הללו תכנן ג'ימי איובין. ההקלטות נמשכו ממרץ עד יולי 1975.
ספרינגסטין בילה את רוב החודשים הללו בעבודה על האלבום, ההקלטות היו מתישות, בעוד שקטעי הליווי והשירה הוקלטו ללא קושי רב, ספרינגסטין נאבק עם האוברדאב, ובהשלמת כתיבת המילים והעיבודים.
ספרינגסטין עמל באובססיביות ולפעמים בילה שעות בתיקון שורות בודדות או לקח ימים כדי להבין את העיבודים לשירים. ספרינגסטין יספר בהמשך: "ההקלטות הפכו למשהו שהרס אותי, פשוט קבר אותי לאט לאט באדמה".
ויינברג כינה זאת הפרויקט הקשה ביותר בקריירה שלו, ופדריצ'י אמר "אכלנו, שתינו וישנו את האלבום הזה". העבודה נעשתה בעיקר בין השעות 15:00 אחה"צ ל-6:00 בבוקר למחרת. לספרינגסטין לקח 13 שעות להשלים את קטעי הגיטרה שלו.
ספרינגסטין כתב אותו כהזמנה למסע ארוך, בהשראת דרמת הפשע משנת 1958 בכיכובו של רוברט מיצ'ם.
המילים מתארות אישה צעירה בשם מרי, את החבר שלה ואת "ההזדמנות האחרונה שלהם להפוך את הקשר ביניהם למציאותי". בשיר זה, ספרינגסטין מזכיר את רוי אורביסון "שר למען הבודדים" ברדיו. אורביסון, שאחד משיריו הידועים ביותר הוא "Only the Lonely" (1960), היה בעל השפעה עצומה על ספרינגסטין ששר באלבום בסגנון השירה של אורביסון, וניגן בגיטרה בהשראת נגינתו של דויין אדי.
בשיר "Tenth Avenue Freeze-Out", ספרינגסטין שכר את האחים ברקר (רנדי ומייקל), דיוויד סנבורן וויין אנדרה לנגן תפקידים בכלי נשיפה. השיר האוטוביוגרפי בחלקו, נכתב על ספרינגסטין, ולהקת הליווי שלו תוך כדי שהם היו בתהליכי גדילה, וחיפשו הצלחה מסחרית עד לאותה נקודה. הם מוצאים הצלחה לאחר ש"האיש הגדול" (קלרנס קלמונס בסקסופון) מצטרף ללהקה בבית השלישי. מבחינה מוזיקלית, זהו שיר אר אנד בי פאנקי בהובלת כלי נשיפה.
ספרינגסטין וביטן לא הצליחו לכתוב תפקידי כלי נשיפה ראויים עד שהנגנים הגיעו להקליט, ולכן חברו לשעבר ללהקת "Steel Mill", סטיבן ואן זאנדט, הגה אותם במקום באולפן. ואן זאנדט הצטרף ללהקת האי-סטריט זמן קצר לאחר מכן.
השיר הקצר באלבום "Night" שאורכו 3 דקות מספר על אדם שמכור לעבודה, עובד צווארון כחול שאחרי יום שלם של עבודה, רץ לתוך הלילה כדי להשתתף במרוצי מכוניות ולחפש את אהבתה של אישה. עבור הגיבור, החופש והשמחה היחידים מגיעים כשהוא על הכביש המהיר, והוא חי למען הלילות וסופי השבוע שבהם הוא יכול לברוח מהעבודה.
ספרינגסטין השתמש ברעיונות ליריים מ- "She's the One" שעוסק באובססיה של המספר לנערה שמשקרת לו שוב ושוב, כדי להשלים את "Backstreets" שבו נכתב על ידידותו של המספר עם אדם בשם טרי, תוך שימוש בדימויים ריאליסטיים ופואטיים כאחד.
השניים מתקרבים עד שמערכת היחסים ביניהם מתנתקת לאחר שטרי עוזב את המספר לטובת מישהו אחר. מינו של טרי אינו ברור, מה שהוביל חלק מהמבקרים לפרש את מערכת היחסים כהומוסקסואלית. מצד שני נאמר גם שהוא מייצג פוטנציאלית ידידות אפלטונית עזה שדעכה בין שני גברים. השיר מכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים הקשורים לנעוריו של ספרינגסטין.
השיר הג'אזי "Meeting Across the River" שונה מוזיקלית ולירית מהשירים הקודמים, ומשתמש בפסנתר, ובחצוצרה כדי ליצור אווירה ג'אזית קולנועית. בשיר, המספר ושותפו אדי הם גנגסטרים קטנים המתכננים עסקה בלתי חוקית מעבר לנהר ההדסון, שתביא להם סכום כסף גדול כדי להרשים את חברתו.
עם נושאים של ייאוש וחוסר תקווה, השיר מסתיים לפני פתרון סיפורי, ומשאיר את השאלה האם הגנגסטרים הצליחו או לא מעורפלת, למרות שהאוירה הקודרת בו, רומזת על הכיוון הכללי. זהו אחד משירי הדמות של ספרינגסטין, שבו הוא בוחן את נפש האדם שסובל ממזל רע.
שיר זה היווה השראה לספר שיצא בשנת 2005 בשם "פגישה מעבר לנהר: סיפורים בהשראת שיר רדוף של ברוס ספרינגסטין", שהוא אוסף של 21 סיפורים קצרים מאת סטפן רודניצקי.
האוירה האפלולית של העולם התחתון ממשיכה ב- "Jungleland" סיפור פיוטי על החיים ברחובות ניו ג'רזי. השיר עוקב אחר חבר כנופיה מניו ג'רזי המכונה "עכברוש הקסם", הנמלט מאכיפת החוק בהארלם עם בת זוגו האנונימית המכונה "הנערה היחפה". לקראת הסוף, מערכת היחסים בין העכברוש לנערה נגמרת, היא עוזבת אותו, והוא נהרג ברחובות.
העכברוש נורה למוות על ידי "חלומו שלו", המסמל, את החלום האמריקאי החמקמק שיהרוג אותנו בסופו של דבר, וחלום הבריחה הוא רק גרסה נוספת שלוכדת אותנו".
השיר, שאורכו למעלה מתשע דקות, מובל על ידי השירה של ספרינגסטין, הפסנתר של ביטן, והכינור של צרויה (סוקי) להב, וכולל סולו סקסופון מרהיב של קלרנס קלמונס שנמשך למעלה משתי דקות.
קלמונס התאכזב כאשר השיר לא נכלל באלבום האוסף "Greatest Hits" משנת 1995. לשיר הזה הייתה השפעה עצומה על "Night Moves" של בוב סיגר.
סיגר כתב שני בתים של השיר, אך התקשה לסיים אותו עד ששמע את "Jungleland", והבין שהוא יכול למתוח את השיר ולחקור דינמיקות שונות. "Night Moves" יצא לאור בשנה שלאחר מכן (1976).
זמרת הרוק מליסה את'רידג' אמרה בגיליון "100 הזמרים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון: "כשברוס ספרינגסטין מבצע את הקריאות חסרות המילים האלה, כמו בסוף 'Jungleland', זו ההגדרה של רוקנרול בשבילי. הוא משתמש בכל הגוף שלו כשהוא שר, והוא מוציא כמות עצומה של כוח, רגש ותשוקה."
עטיפת האלבום צולמה על ידי אריק מיאולה בסטודיו האישי שלו ב-20 ביוני 1975. ספרינגסטין הביא עימו את קלמונס, אותו רצה על העטיפה. מיאולה צילם 900 פריימים בסשן בן שלוש השעות. בתמונה שנבחרה ספרינגסטין לובש מעיל עור שחור אוחז בגיטרה בעודו נשען על קלמונס.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות