David Bowie - Young Americans

ב- 7 למרץ, 1975, David Bowie הוציא לאור את אלבום האולפן התשיעי שלו, "Young Americans".

האלבום מציג את אחד השינויים המוזיקליים הקיצוניים בקריירה של David Bowie. לאחר שכבש את עולם הגלאם רוק עם אלבומים תיאטרליים ודמויות בימתיות בלתי נשכחות, הפנה בואי את מבטו אל הסול וה- R&B האמריקאי, והוציא אלבום שנשמע שונה לחלוטין מכל דבר שעשה קודם לכן. בואי עצמו תיאר את הסגנון החדש בכינוי המפורסם “plastic soul”.

עד אמצע שנות השבעים בואי כבר הוכיח שהמצאה מחדש היא חלק בלתי נפרד מהזהות האמנותית שלו. אלבומים כמו "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" ו- "Diamond Dogs" ביססו את מעמדו כאחת הדמויות החדשניות והמשפיעות ביותר ברוק. אך במהלך סיבוב ההופעות של "Diamond Dogs" בארצות הברית בשנת 1974, בואי החל להישבות בצלילי הסול של פילדלפיה. האנרגיה, הקצב והעומק הרגשי של ה- R&B האמריקאי גרמו לו לשנות לחלוטין את הכיוון המוזיקלי שלו.

כדי ללכוד את הצליל הזה בצורה הכי אותנטית שיכולה להיות, עבר בואי להקליט את האלבום ב- "Sigma Sound Studios" שבפילדלפיה, אולפן אגדי המזוהה עם תנועת ה- Philly Soul. שם, אסף בואי סביבו חבורה יוצאת דופן של מוזיקאים שליוו אותו בתהליך היצירה. הגיטריסט Carlos Alomar, שלימים יהפוך לאחד ממשתפי הפעולה החשובים ביותר של בואי, היה חלק מרכזי ביצירת הצליל החדש. לצדו ניגנו הבסיסט Willie Weeks והמתופף Andy Newmark, שיצרו יחד קצב הדוק ומלא גרוב. על עיבודי הקולות הופקדה שלישייה שכללה את Ava Cherry, Robin Clark ואת Luther Vandross הצעיר, שקולו העוצמתי וכישרון העיבוד שלו תרמו רבות לאווירת הגוספל המאפיינת את האלבום.

המפיק Tony Visconti עבד בתחילת הדרך על ההקלטות, אך בסופו של דבר בואי השלים חלק גדול מההפקה יחד עם הטכנאי Harry Maslin. התוצאה הייתה אלבום שמבוסס על גרובים עמוקים, כלי נשיפה, קולות רקע מרובי שכבות ומלודיות מלאות נשמה, מרחק גדול מהתיאטרליות האפלה של "Diamond Dogs".

האלבום נפתח עם "Young Americans", אחד השירים האיקוניים ביותר של בואי. בעזרת עיבודי כלי נשיפה חדים ומקצב הדוק, השיר מצייר תמונה חדה של החיים באמריקה של אמצע שנות השבעים. בואי נשמע כמו מתבונן סקרן מבחוץ שמנסה להבין את הסתירות של החלום האמריקאי, תוך שילוב בין רמיזות פוליטיות לסיפורים אישיים. כבר מהרגע הראשון ברור שמדובר בשינוי מוזיקלי משמעותי.

רגע רך ומהורהר יותר מגיע עם "Win", שבו בואי נשען על גרוב סול חלק ומציג ביצוע פלצט עדין. השיר נישא על הרמוניות עשירות ועיבוד מוזיקלי שמדגישים את החום והרגש שמאפיינים את האלבום כולו.

השיר "Fascination" מביא איתו גרוב פאנקי שנולד מתוך ג'אם סשנים עם Luther Vandross. הקצב ההיפנוטי והשכבות הווקאליים יוצרים אווירה מהפנטת שממחישה היטב את האווירה השיתופית במהלך ההקלטות.

אחד הרגעים הבולטים באלבום הוא "Right", שמעמיק עוד יותר את ההשפעה של הגוספל. עם מבנה של קריאה ומענה וקולות רקע המזכירים מקהלה שלמה, השיר מדגים עד כמה בואי התמסר ואימץ את רוח הסול בתקופה הזו.

האלבום כולל גם גרסה חולמנית של בואי לשיר "Across the Universe" של "The Beatles". במהלך ההקלטות פגש בואי בניו יורק את John Lennon, שהצטרף אליו לאולפן. שיתוף הפעולה ביניהם לא הסתיים רק בביצוע המחודש לשיר של "הביטלס", והוביל גם לאחד הלהיטים הגדולים בקריירה של בואי.

אותו שיתוף פעולה עם John Lennon הוליד את "Fame", השיר שסוגר את האלבום והפך ללהיט הראשון של בואי שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. השיר בנוי סביב ריף הגיטרה הבלתי נשכח של Carlos Alomar ומשלב קולות רקע של John Lennon. מעבר לגרוב הממכר, הליריקה מעבירה ביקורת חריפה על תרבות הסלבריטאות ועל הצד האפל של "התהילה". באופן אירוני, דווקא השיר הזה הפך לכרטיס הכניסה של בואי להצלחה המיינסטרימית הגדולה בארצות הברית.

עם יציאתו, הפתיע "Young Americans" רבים מהמאזינים שציפו שבואי ימשיך לחקור את עולם הגלאם רוק שאפיין את אלבומיו הקודמים. חלק מהמעריצים התקשו אפילו בתחילה לקבל את השינוי הסגנוני, אך מבקרים רבים החלו לזהות בו התנסות מוזיקלית מאיצה ומוצלחת.

עם השנים, נתפס "Young Americans" כאלבום מעבר חשוב במיוחד בקריירה המפוארת של. הוא סימן את תחילתה של תקופה יצירתית חדשה שתוביל בהמשך אל הצליל האפל והניסיוני יותר של "Station to Station", ומשם אל הטרילוגיה הברלינאית פורצת הדרך.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר