Deep Purple - Slaves and Masters

ב- 5 לאוקטובר 1990, הוציאה "Deep Purple" את אלבום האולפן ה- 13 שלה - "Slaves and Masters".

והפעם אנחנו צריכים אתכם מרוכזים, כי היום אנחנו הולכים לבצע תרגיל "דימיון מודרך", אז תהיו איתנו בבקשה...

כן, כן, אנחנו שומעים את הלחשושים עד כאן: "למה הם מסקרים את האלבום הכי גרוע של Deep Purple?", "מה הם נפלו על הראש?" ועוד...

נכון, האלבום הזה הוא כנראה אחד החלשים מבין 22 אלבומי האולפן של הלהקה. הוא עד כדי-כך חלש שההרכב שלו, שממוספר כ- MKV, הוציא לאור רק אלבום אולפן אחד ומיד הוחלף. השירים באלבום אינם מזכירים כמעט את "Deep Purple" הישנה והטובה, צליל אורגן ההאמונד העמוק של Jon Lord הוחלף בסינתסייזר רזה וחסר השראה, סאונד התופים של Ian Paice מזכיר יותר להקות AOR אמריקאיות מאשר להקת הארד רוק, והקול של Joe Lynn Turner פשוט לא שייך ל"דיפ פרפל". אפילו שמות השירים לא מתחברים לנו עם "דיפ פרפל". "King of Dreams", ?"Breakfast in Bed" ,?"Love Conquers All"?, נו באמת... לאן נעלמו "Speed King", "Burn", "Bloodsucker" ?

ועכשיו אחרי שהוכחנו את הנקודה, בואו נעשה זאת שוב, אבל מזווית שונה. תמחקו את כל מה שכתבנו תחליפו "דיסק" ועכשיו בואו נתחיל מחדש, אבל הפעם קצת אחרת:

היום בשנת 1990 שחררה "Rainbow" את אלבום האולפן השמיני שלה "Slaves and Masters". זה אלבום הקאמבק של הלהקה אחרי 7 שנים של שתיקה מאז "Bent Out Of Shape" ששוחרר בשנת 1983. הלהקה חוזרת עם 3/5 מההרכב שניגן באלבומה האחרון: Ritchie Blackmore על הגיטרה, Roger Glover אשר גם הפיק את האלבום בבס, ו- Joe Lynn Turner בשירה.

וכעת להפתעה הגדולה של הקאמבק המתוקשר הזה. ללהקה מצטרפים שני שחקני חיזוק אדירים המוכרים לנו מדיפ פרפל ואשר הופכים את ההרכב הזה של "Rainbow" ל"הרכב החלומות". אז אם לא הבנתם למי אנחנו מתכוונים, מדובר ב- Jon Lord על הקלידים ו- Ian Paice על התופים.

מבחינת הסגנון המוזיקלי, הלהקה ממשיכה באלבום הזה בדיוק מהיכן שהפסיקה לפני 7 שנים. הלחנים הקליטים, הצליל הנגיש והשירים מכווני הרדיו עוברים כחוט השני לאורכו של כל האלבום. השאיפה של Ritchie Blackmore להידמות ללהקת "Foreigner", אשר החלה בדיוק לפני עשור וגרמה לעזיבתו של Ronnie James Dio, מקבלת כאן משנה תוקף, כאשר אחד השירים באלבום - "Too Much Is Not Enough", נכתב בסיוע Al Greenwood אשר היה בין מקימה של להקת "Foreigner" וליווה אותה בשלושת אלבומיה הראשונים.

אחרי שסיימנו עם ה"דימיון המודרך", יש לנו כמה שאלות אליכם.

נכון שהאלבום הזה נראה ונשמע לכם עכשיו יותר הגיוני? נכון שפתאום "King Of Dreams" שפותח את האלבום עובר לכם טוב יותר בגרון? האם הוא לא נשמע לכם כמו המשך ישיר ל- "Street Of Dreams" של "Rainbow"(הם אפילו מצטלצלים אותו דבר). נכון שעכשיו המלודיה והשפעות האורינטאליות בשיר לא נשמעות תלושות מהמציאות, ופתאום נדמה שהן מתכתבות עם חומרים נוספים של "Rainbow" ועם ההשפעות המזרחיות שהיו לה פה ושם?

מעולה! אז הבנתם את הנקודה. אם היו מספרים לכם שמי שהוציא את האלבום הזה הוא הרכב "אול סטאר" של "Rainbow", לא רק שהייתם מתייחסים אליו ביתר סלחנות, אלא שרובכם הייתם טסים לרכוש אותו ואף נהנים ממנו.

כשחושבים על האלבום הזה כיצירה של "Rainbow" אפילו הבלדה המדהימה "Love Conqures All", נשמעת פתאום יותר הגיונית, נכון? זה הרי לא שיר רע בכלל. הוא פשוט לא תפור לחליפה של "Deep Purple".

לפתע "The Cut Runs Deep" לא נשמע רע בכלל, הוא אפילו מלודי וקליט עם השפעות קלאסיות, ממש כמו שאנחנו אוהבים. פתאום ליין הפתיחה לשיר "Fire in the Basement" נשמע כמו הומאז' ל- "Wring That Neck" של להקת האם "Deep Purple", האווירה ב- "Truth Hurts" והקלידים דמויי הכינורות שם מזכירים לנו לפרקים קטעים אפיים מהגלגול הראשון של "Rainbow", כך גם "Fortuneteller" שנשמע פתאום כמו אחלה שיר.

בקיצור, הבנתם את הנקודה.

מה שבאנו להגיד לכם בסיקור הזה הוא שבמוזיקה אין חוקים, היא לא מדע מדוייק, ומה שעובד על נימי הרגש שלך יום אחד יכול להטריף אותך בתקופה אחרת בחיים, מה שממיס אותך יכול להרגיש כמו הרעלת סוכר לאחר. לכן, מה שחשוב הוא לבוא תמיד פתוחים, בלי מגננות בלי השפעה קודמת או דעות קדומות, אחרת אתם עלולים להפסיד, הנה כמעט ופספסתם את האלבום המצוין הזה, וכידוע: "ללא מוזיקה, החיים היו שגיאה" (פרידריך וילהלם ניטשה)...

ראיתם איזה יופי? ואפילו לא אמרנו מילה רעה על Ritchie Blackmore שגרר את יתר החברים שלו להרפתקה הזו או חצי מילה רעה על הופעת הלהקה בישראל מיד אחרי שהאלבום שוחרר.

אז יאללה בואו להאזין איתנו לאלבום היפה הזה: Spotify, Apple Music

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט