• FaceOff - עימות חזיתי

Deep Purple - In Rock


ב- 3 ליוני 1970 הוציאה "Deep Purple" את אלבום האולפן הרביעי שלה "In Rock".


זה האלבום הראשון של הלהקה בהרכב MKII המצליח, אשר כלל את Ian Gillan כסולן ואת Roger Glover כבסיסט.



האלבום נחשב כאלבום פורץ דרך שהגדיר את סגנונות, ה"הארד רוק" וה"הבי מטאל", והוא ללא ספק אחד מהחשובים והמשפיעים ביותר על התפתחות הז'אנרים הנ"ל. האלבום הזה כל-כך חשוב שאפילו נכתב עליו ספר שלם: "Wait For The Ricochet: The Story of Deep Purple In Rock".


סיפור יציאת האלבום והפיכתו לכה משפיע, החל אי שם בשנת 1969. לאחר צאת אלבומה השלישי, החליטה דיפ פרפל לעשות שינוי מהותי בכיוון המוזיקלי שלה. במהלך סיבוב הופעות של הלהקה בארה"ב, נפגשו הקלידן Jon Lord, הגיטריסט Ritchie Blackmore והמתופף Ian Paice בכדי לדון בעתידה של הלהקה. השלושה הביעו פה אחד את רצונם לקחת את הלהקה לכיוונים כבדים יותר. לשלושתם היה ברור שהזמר Rod Evans והבסיסט ניק סימפר לא יתאימו לסיגנון החדש בו הלהקה הולכת וכי הם לא יוכלו "לספק את הסחורה". לאחר חיפושים אחר זמר ובסיסט מתאימים נבחרו בחודש יוני 1969 איאן גילאן ורוג'ר גלובר, שניהם היו חברים בלהקת Episode Six. השניים נבחרו בין היתר בשל יכולת הכתיבה שלהם.


הואיל ולדיפ פרפל היתה עדיין מחוייבות לכמה הופעות בהרכב MKI אשר האחרונה בהן נקבעה ל- 4 ליולי 1969, נפגשו חברי ההרכב החדש והמתהווה בתחילה בחשאי וללא ידיעתם של סימפר ואוואנס, לצורך החלפת רעיונות כתיבה.


הלהקה בהרכבה החדש נכנסה בקיץ 69 לאולפן והקליטה את השיר "Hallelujah". בתקופת הקלטת השיר סבר ניק סימפר שהוא עדיין חלק מן הלהקה. הוא ביקש לברר מתי תיערך הקלטת השיר ואז התחוור לו שרוג'ר גלובר כבר הקליט את תפקידי הבס במקומו. בשל התקרית המביכה ביקשו חברי הלהקה מהנהלת הלהקה לצאת בהודעה מסודרת על החלפת סימפר ואוואנס.


בספטמבר 1969 הקליטה הלהקה; במהלך הופעה באולם הרויאל אלברט הול, את אלבומה "Concerto for Group and Orchestra". האלבום הוקלט יחד עם התזמורת הסימפונית המלכותית של לונדון והוא היה האלבום הראשון בהיסטוריה המשלב בין תזמורת סימפונית ללהקת רוק.


בחודש אוקטובר 1969 נכנסה הלהקה שוב לאולפן, לצורך הקלטת אלבומה החדש. ריצ'י בלקמור ציין שהוא היה צריך לקחת את העניינים לידיים, אחרת הלהקה היתה ממשיכה לנגן עם תזמורות סימפוניות לנצח. ואכן, הפעם הכל כבר נשמע אחרת וסוף סוף הסתמן השינוי המיוחל בסגנון הלהקה. הצלילים שבקעו מהאולפן היו כבדים, מחוספסים, מנסרים ואפילו צווחניים, אך עם זאת היתה בהם הרמוניה מדהימה ומלודיה מושלמת.


אפילו שמו של האלבום נבחר בקפידה כדי לערוך הפרדה ברורה בין ימי האורקסטרה הקלאסיים לתקופה החדשה. דיפ פרפל האה להודיע "קבל עם ועדה": "אנחנו להקת רוק ואת זה תוכלו לראות הן מהעטיפה והן מכותרת שם האלבום".


האלבום נפתח עם "Speed King" בפיצוץ אטומי. רעש אדיר, עצום ומתגלגל של תופים בומבסטיים, גיטרות חורקות ובס מפמפם מעורבבים יחד, כשמתחת לכל האנדרלמוסיה וההמולה הזאת שטיח רך ומלטף של קלידים. וכמו השקט השורר לאחר "ההפצצה", גם הרעם האדיר הזה של כלי הנגינה הולך ומתעמעם לו ואנחנו נותרים עם אותו שטיח רך ומלטף של הקלידים הכנסייתיים של ג'ון לורד, שהופך לסולו קלידים קצרצר המוביל אותנו דרך מסדרון קר וחשוך אל תוך השיר. ואז בבת אחת, הדלת נפתחת ואור בוהק בוקע ומסנוור את העיניים, והשיר נפתח בריף משולש גיטרה-בס-קלידים, עם תיפוף בומבסטי של פייס והשאגות של גילאן, ואין שום דבר שנשמע ככה באותה תקופה, פשוט אין !!!! אגב, הריף המפורסם נכתב על הבס של גלובר אשר ניסה לחקות את השיר "Fire" של Jimi Hendrix.


לא ברור מדוע הפתיחה המדהימה הזאת באורך 1:30 דקות נחתכה בכל גירסאות האלבום, שניתן למצוא באפליקציות הסטרימינג למיניהם. זה פשוט סירוס של השיר ושל האמירה הנועזת של דיפ פרפל, לעולם המוזיקה, שימו לב לא רק ששינינו את סגנון המוזיקה שלנו מקצה לקצה, אלא באנו לתת לכם בראש עם משהו חדש ועוצמתי שלא נשמע כאן לפנינו. לאור חשיבותה ומושלמותה של הפתיחה המטורפת הזאת, הנה לכם גירסת יוטיוב של השיר המלא, הכולל את אותה פתיחה:


אגב, זהו השיר הראשון של הלהקה שגילאן כתב לו מילים. מדובר בהומאז' של גילאן לשירי הרוקנרול שגדל עליהם כאשר מילות השיר הינן אוסף של קטעים משירי רוקנרול מפורסמים בין היתר של צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד ואלביס פרסלי.


מיד אחר כך מגיע "Bloodsucker" עם הריף הבלוזי שמנוגן בקצב מהיר. זה השיר האחרון שנכתב לאלבום וכולל את הצרחה המפורסמת של גילאן בסיומו של כל בית. כאן המקום לציין שלגילאן חלק מרכזי ומהותי בהפיכת האלבום הזה לפורץ דרך בז'אנרי ההארד רוק והמטאל. אנחנו לא מדברים רק על הקול העוצמתי, המנעד הבלתי נגמר וסגנון השירה הייחודי, אלא בעיקר על האומץ והתעוזה המופגנת להישמע שונה ואחר. עד לתקופת גילן זמרים בעיקר שרו, אחריו הם כבר לא פחדו לשאוג ולצרוח. מעניין לציין שהשיר הוקלט מחדש על-ידי הלהקה לאלבום "Abandon" משנת 1998, בהרכב שכלל את הגיטריסט Steve Morse. הגירסה החדשה של השיר קיבלה כותרת שונה במקצת - "Bludsucker". בשנת 2017 שוחרר קליפ של הלקה מבצעת את השיר בפסטיבל "Hellfest".


השיר השלישי וזה שחותם את צידו הראשון של הויניל הוא המאסטרפיס "Child In Time". שיר שגם במפעם המי יודע כמה שנשמע אותו הוא יעביר בנו צמרמורות בכל הגוף. שיר שהוא נס מוזיקלי מעל הטבע. איזו נגינה וירטואוזית של כל החברים, במיוחד לורד, איזה שירה אמתנית ומטלטלת של גילן. פשוט שיר מושלם שלא נס ליחו גם 50 שנה אחרי. השיר הזה הינו שיר מחאה אנטי-מלחמתי המתייחס למלחמת וויטנאם, שהוא גם אחת מהיצירות הגדולות של הלהקה בכל תקופותיה. השיר נפתח בנגינת קלידים (עוגב) איטית ורכה של ג'ון לורד והוא הולך ונבנה אט אט בקצב עולה, הולך ומתגבר עד לנקודת שיא שלאחריה ג'אם סשיין הכולל סולו גיטרה וירטואוזי של בלקמור ומשם חוזר חלילה לנגינת הקלידים השקטה והג'אזית של לורד, אשר שוב הולכת ומתגברת עד לקלימקס האדיר שבסופו. השיר כולל את אחד הביצועים הקוליים הטובים ביותר של גילאן אשר מפגין כאן את יכולותיו האדירות ואת המנעד הקולי הרחב שלו. מומלץ בחום להקשיב לקולו של גילן בביצוע השיר בהופעה "Made In Japan", על-מנת להבין את הגדולה הבלתי מעורערת של הזמר האגדי הזה.


ריף הקלידים המפורסם של לורד בשיר הזה הושפע מאוד מהשיר "Bombay Calling" של להקת "It's a Beautiful Day" האמריקאית. השיר נכלל באלבום הבכורה של הלהקה ששוחרר שנה קודם לכן, ב- 1969. למי שלא מכיר את השיר כדאי מאוד להאזין כאן כי הדימיון פשוט מדהים.


אין באלבום הזה שירים חלשים הוא שומר על רמה גבוה לכל אורכו.


הקטע "Flight of the Rat" שפותח את צידו השני של הוניל וכולל ריף הארד רוק פשוט, בסיסי וכל-כך קלאסי וסולואים ארוכים של בלקמור ולורד, כשגלובר מחזיק הכל מלמטה עם נגינת הבס היציבה שלו. בהמשך השיר קטע Fאנקי משהו של בלקמור הכל עוצר בפתאומיות לשתי שניות כדי להתחיל שוב הכל מחדש. ואם כל זה לא הספיק השיר מסתיים בסולו תופים קצר של איאן פייס. הקטע התפתח במהלך החזרות מעיבוד הומוריסטי של גלובר לקטע הקלאסי "מעוף הדבורה" של ניקולאי רימסקי קורסקוב.


הרצועה "Into The Fire" בעלת ריף כבד ומתכתי המושפע קצת מקינג קרימזון וכוללת סולו גיטרה איטי ובלוזי של בלקמור ואת הצרחה המפורסמת של גילאן שהיא למעשה גם הפזמון “Into The Fire”. גלובר התכוון להציב כאן תמרור אזהרה נגד שימוש בסמים.


השיר "Living Wreck" הינו תולדה של קומפוזיציה משותפת של כל החברים. הריף של השיר הזה יעבור מטאמורפוזה מוזיקלית וינחת כמעט עשור לאחר מכן בשיר "Don't Make No Promises (Your Body Can't Keep)" של הסקורפיונז. לורד מנגן כאן על ההאמונד דרך Leslie speaker אשר מעניק לקלידים צליל שונה במקצת משירים אחרים באלבום בהם הוא מנגן דרך מגבר מארשל כמו בשיר "Hard Lovin' Man" לדוגמא. בלקמור מנגן כאן את הסולו דרך אפקט octave.


ואכן אי אפשר בלי הפנינה שמסיימת את האלבום "Hard Lovin' Man", עם הבס הדוהר של גלובר וריפי הקלידים הצורמים והמדהימים של ג'ון לורד שפשוט זורח בשיר הזה. בלקמור סיפר שאת סולו הגיטרה השני בשיר הזה הוא ביצע במטרה לעצבן את אחד מטכנאי הסאונד באולפן. הוא ציין שהוא שיפשף בכוונה את הגיטרה במעלה הצוואר ובמורדו במטרה להפיק ממנה צלילים מופרעים, עד כי אותו טכנאי היה בטוח שבלקמור השתגע. כאן המקום לציין שזה השיר הראשון מתוך שניים באלבום שהופק על-ידי מפיק העל "Martin Birch". בירץ' הפיק גם את השיר "Flight of the Rat", כאשר כל יתר השירים הופקו על-ידי הלהקה עצמה. העבודה של בירץ' על שני השירים הללו מצאה חן בעיני הלהקה והיא תביא לשיתוף פעולה פורה של בירץ' עם דיפ פרפל אשר יימשך עד שנת 1976.


לפני סיום חייבים להזכיר את השיר “Black Night” שאומנם לא היה חלק מן האלבום עצמו אך הוקלט בתקופת יצירת האלבום, שוחרר כסינגל וזכה להצלחה רבה משני צידי האוקיינוס. השיר זכה להיכנס למהדורות המורחבות של האלבום שיצאו בהמשך ולגירסאות כיסוי רבות ביניהן של "מטאליקה" ו- Bruce Dickinson.


להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!