האלבום ה- 21 של "Deep Purple" שנקרא "Whoosh!" שוחרר ב- 7 לאוגוסט 2020.
זה בהחלט אלבום חזרה למקורות של הלהקה שהמוטו שלה באולפן במהלך ההקלטות היה: "DEEP PURPLE is putting the Deep back into Purple".
ויותר מכך, זה כנראה גם אלבום שמהווה סגירת מעגל של הלהקה, אולי האלבום האחרון שלה.
רמזים לכך ניתן למצוא בין היתר בעובדה שסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה בשנים 2017-2019 נקרא “The Long Goodbye”.
כמו כן, סגירת המעגל היא אמיתית, הלכה למעשה. הקטע האחרון באלבום (אם לא מחשיבים את קטע הבונוס) נקרא - "And The Address". מי שיביט באלבומה הראשון של הלהקה משנת 1968 "Shades of Deep Purple", יגלה כי הוא נפתח בדיוק עם קטע אינסטרומנטאלי באותו השם. מדהים לחשוב שהמתופף האגדי Ian Paice שניגן באותו קטע שפתח את האלבום הראשון של הלהקה 52 שנים קודם לכן, הוא אותו המתופף שסוגר את האלבום הנוכחי עם קטע באותו השם בדיוק! ואם זו לא סגירת מעגל, אז מה כן?
יותר מכך, אפילו הלוגו של שם הלהקה בעטיפת האלבום מזכיר במשהו את הלוגו של הלהקה מימיה הראשונים.
גם אם נצלול פנימה אל תוך החומר המוזיקלי, הרי שניווכח שהוא בהחלט מתכתב עם החומרים מתקופותיה הראשונות של הלהקה.
נכון, יש כאן כמה חריגים כמו הרוקבילי של "What The What" או המקצב המקפיץ של "Nothing At All" עם סולו הקלידים של Don Airey מתכתב עם באך, אבל רוב האלבום מזכיר את "דיפ פרפל" האהובה והמוכרת.
כבר משמיעה ראשונה ניתן לומר שמדובר באלבום מצוין. ניתן להיווכח בכך כבר בשיר הפתיחה "Throw My Bones" אשר נותן את הטון למה שנקבל בהמשך עם הנגינה הסוחפת של Steve Morse שמשחרר כאן סולו לפנתיאון.
הקטע "What The What" שבשניה הראשונה שלו היינו בטוחים ש- "Highway Star" מתנגן, "The Long Way Round" הקצבי עם ריף רוקיסטי שמתכתב עם "The Mule", הקטע "No Need to Shout" עם פתיח הקלידים שמתכתב, עם "Perfect Strangers" וליין הגיטרה שמתכתב עם "Stormbringer" ו- "Man Alive" הדינמי והמורכב בו Ian Gillan מזכיר את שם האלבום "!Woosh", הם רק חלק מהפנינים שניתן למצוא כאן.
אנחנו לא פעם עדים לשיח המתנהל בקשר לאומנים וותיקים ולשאלה האם הם צריכים להמשיך ולהנפיק חומרים חדשים. אנחנו מחזיקים בדעה שכל עוד כוחם במותנם הם צריכים להמשיך לעשות זאת, גם במחיר של ההשוואה המתבקשת לחומרים ששחררו בתקופת השיא שלהם.
מבחינתנו "דיפ פרפל" רלוונטית היום כמו שהיתה פעם. ההרכב הזה מתגלגל באופן יציב כבר כמעט 20 שנה, ואם לא נחשיב את מותו הטראגי של Jon Lord, אז אפילו יותר מכך. זה הרכב חי, בועט ונושם, לא פחות מהרכבים צעירים והאלבום הזה מהווה הוכחה ניצחת לכך.
מי שהפיק את האלבום הוא Bob Ezrin האגדי שעבד עם גדולים וטובים כמו "פינק פלויד", "קיס", אליס קופר ועוד. הוא עשה זאת יחד עם הבסיסט Roger Glover שכבר שנים יושב על הקונסולה הן במסגרת הלהקה והן עם הרכבים אחרים. זה האלבום השלישי ברציפות שהוא מפיק עבור הלהקה ונראה שהוא הולך להותיר חותם כמפיק השני הכי דומיננטי של הלהקה בכל 50 שנות הקריירה שלה, אחרי Martin Birch כמובן.
אז בואו להאזין יחד איתנו: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט