Depeche Mode - Speak & Spell
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - UK 5.10.1981 / International 29.10.1981
לעיתים שיר אחד, והחיבור המקרי והחזק שלו לזמן ולמקום, יכולים להפוך להקה מצוינת להיסטריה של ממש גם מחוץ לביתה. זהו כמובן סיפור האהבה חסר הפשרות בין להקת "דפש מוד", שאלבום הבכורה שלה "Speak & Spell" יצא ב-5 באוקטובר 1981 בבריטניה וביתר מדינות העולם ב- 29 באוקטובר 1981, לבין מדינה קטנה במזרח התיכון, ישראל.
השיר "Just Can't Get Enough" היה לסינגל השלישי והאחרון מתוך אלבום הבכורה של הלהקה. שיר מועדונים, קצבי, לוהט ומיוזע של אהבה צעירה במרכז הרחבה.
בבריטניה הפך השיר ללהיט הטופ 10 הראשון שלהם (מקום 8), אבל מה שקרה איתו בארץ חרג מגבולות ההגיון לעבר גבולות שהשתיקה יפה להם.
בלי לפרט יותר מדי, בקרב הקהל המקומי שרקד, במועדונים כמו הליקוויד והשירוקו, לצלילי שירים בסגנון הניו וייב והסינת'פופ, השתרש ביטוי שכלל את הפזמון הרפטטיבי של השיר, יחד עם חלק מאיברי הגוף שלנו (בפה, בתחת).
האגדה מספרת שדיג'יי אגדי ובליין מקומי עם תעוזה ומעוף, שההורמונים עבדו אצלם שעות נוספות, המציאו את התוספת שתופסת, והיא תפסה כל כך טוב, עד שהשתרשה גם יותר מ-30 שנה לאחר שהשיר יצא, בזמן שהדפשים הגיעו להופעות בארץ ב-2013.
כותב השיר, הקלידן וינס קלארק, שעזב את הלהקה בסוף 1981, זמן קצר לאחר יציאת האלבום, ציין שהשיר הושפע מהלהיט הנפלא "To Cut a Long Story Short" של "שפנדאו בלט", שהיה גם סינגל הבכורה שלהם.
עד לאותה נקודה, קלארק לא גילה עניין במוזיקת דאנס, אך אותו להיט נפלא שינה את גישתו. "זו הייתה הפעם הראשונה שממש התרשמתי ממקצב שנשמע כמו 'boom-thwack'", סיפר קלארק בראיון.
"זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי בעצמי את מוזיקת הדאנס, והכתיבה של שיר סביב המקצב הזה היוותה עבורי תגלית של ממש. השיר 'Just Can't Get Enough' נולד מתוך כך."
קלארק היה בן 20 בלבד כשכתב את השיר הזה, שהתברר כשיר האחרון שכתב עבור "דפש מוד". הוא עזב את הלהקה לאחר צאת האלבום "Speak & Spell".
וינס קלארק ואנדרו פלטשר חברו יחד להקמת להקה בשם "Composition of Sound". הם צפו במרטין גור מנגן בסינתיסייזר מסוג Moog Prodigy בהופעה בפאב מקומי. בעקבות זאת השלושה איחדו כוחות, והפכו את "Composition of Sound" ללהקה המתבססת כולה על סינתיסייזרים, מעבר שנבע בחלקו מהעלות הנמוכה ומהנוחות שבשימוש במכשירים הללו.
קלארק ציין: "זה היה כלי נגינה שלא דרש מגבר משלו, פשוט יכולת לחבר אותו למערכת ההגברה". בהופעות מקומיות, חברי הלהקה נהגו לעיתים קרובות לשאת את המקלדות שלהם מתחת לזרועם בדרכם למקום ההופעה, והן היו הציוד היחיד שנזקקו לו. יחד הם קיימו את הופעתם החיה הראשונה ב-30 במאי 1980 בבסילדון.
בהופעה הראשונה שימש קלארק כסולן הלהקה, אך הוא חש שהלהקה זקוקה לפרונטמן שיהפוך את ההופעה למעניינת יותר, שכן קלארק נהג לעמוד באופן קבוע מאחורי המקלדת שלו.
הלהקה ערכה מבחני קבלה למספר מועמדים לתפקיד הסולן, ובחרה לבסוף בדייב גהאן. ההופעה הבאה של הלהקה, ב-14 ביוני 1980, הייתה הראשונה שבה הופיעו כל ארבעת החברים.
גור אמר על צירופו של גהאן: "זה לא שהוא היה זר גמור. למעשה, כולנו הכרנו זה את זה עוד מימי בית הספר. וזה הקל על כולנו. אי אפשר באמת להסתדר באותה רמה עם אנשים חדשים שמגיעים דרך מודעות בעיתונות המוזיקה".
עד חודש אוגוסט כבר הייתה להם הופעה קבועה במועדון הלילה "Croc's", שהיה ממוקם בעיירת השוק ריילי שבמחוז אסקס.
המועדון פתח שעריו גם ללהקות כמו "שפנדאו בלט", וזכה להופעת בכורה של הרכב אלמוני בשם "Culture Club".
בהמשך, ב-24 בספטמבר 1980, שינתה הלהקה את שמה ל-"Depeche Mode" לבקשתו של דייב גהאן, שנתקל במגזין אופנה צרפתי שנשא שם זה. הרביעיה המשיכה להופיע בבריטניה עד לסוף השנה, ועד להופעת הסילבסטר ב-3 בינואר 1981.
בשל עבודתם של גור ופלטשר, והתחייבויותיו האקדמיות של גהאן, הלהקה נאלצה לעתים לוותר על הזדמנויות להופעות חיות כאשר לוחות הזמנים היומיומיים שלהם התנגשו זה בזה.
ההופעות החיות המוקדמות של הלהקה כללו שילוב של שירים מקוריים, כמו "Photographic" ו-"Ice Machine", לצד גרסאות כיסוי לשירים של "הביץ' בויז", "Lieutenant Pigeon", "האחים אברלי" ו-"ג'רי והפייסמייקרס".
הצעה להשתתף באלבום האוסף "Some Bizzare Album", שכלל מוזיקת סינת'-פופ, הובילה את הלהקה להקליט קלטת דמו ובה שלושה שירים: "Ice Machine", "Photographic" ו-"Radio News".
לבסוף היה זה "Photographic" שנכלל באלבום האוסף, והפך לשיר הראשון אי פעם שהוקלט על ידם באולפן. הסינגל הרשמי הראשון של "דפש מוד", "Dreaming of Me", יצא לאור ב-20 בפברואר 1981.
הלהקה יצאה לסיבוב הופעות שנמשך מספר חודשים, בטרם שבה לאולפן במאי 1981 כדי להקליט את הסינגל השני שלה, "New Life".
השיר פתח צוהר לצד המואר של הסינת'-פופ בשיא תור הזהב של הז'אנר. סגנון ה"אלקטרו-נואר" בנוסח גארי ניומן פגש אופטימיות קלילה וצלילים קופצניים.
השיר שהה במצעדים במשך 15 שבועות והגיע בשיאו למקום ה-11. זו הייתה לידה מחדש של המוזיקה האלקטרונית, זינוק משנות ה-70 הקודרות והתעשייתיות אל עבר מחר נוצץ בעל גוון פופי.
וינס קלארק כתב את השיר, שהוקלט באולפני Blackwing. הסולן דייב גהאן התייחס לשיר ואמר: "למדנו הרבה מ-'Dreaming of Me'. הגענו לכאן ופשוט עשינו עבודה טובה יותר". השיר כולל הרמוניה קולית בארבעה קולות, בדומה לשיר "Twist and Shout" של "הביטלס". ההרמוניה בוצעה על ידי כל ארבעת חברי הלהקה.
בעקבות ההצלחה במצעד, הלהקה ביצעה את השיר בתוכנית "Top of the Pops" של ה-BBC ב-25 ביוני 1981. הייתה זו הופעת הבכורה שלהם בתוכנית.
לאחר ההופעה החלה הלהקה להקליט את יתר שירי האלבום "Speak & Spell" באולפני Blackwing בלונדון. עוד קודם לכן, כשחיפשה חברת תקליטים, נתקלה בסירובים חוזרים ונשנים, עד שהופנתה לדניאל מילר, אשר הקים חברת תקליטים משלו בשם "Mute Records".
על הפעם הראשונה שבה שמע את "דפש מוד" בהופעה חיה, סיפר מילר: "פאד גאדג'ט בדיוק סיימו בדיקת סאונד, ובדרך כלל הייתי הולך איתם, אבל משום מה נשארתי מאחור וצפיתי בלהקה הזו, שנראתה כמו להקת 'ניו רומנטיק' מפוקפקת. תיעבתי את סצנת הניו רומנטיק, אבל מה שיצא מהרמקולים היה מדהים. חשבתי לעצמי: 'טוב, כולם מנגנים שיר אחד טוב בהתחלה, אבל זה רק הלך והשתפר'".
דייב גהאן סיפר מאוחר יותר שהלהקה הצטרפה לחברת התקליטים "Mute" לאחר שהוצע להם הסכם של חלוקה שווה (50/50), כלומר הם היו צריכים לשלם מחצית מכל ההוצאות שלהם, ולקבל בתמורה מחצית מהרווחים.
עם זאת, מרטין גור הבהיר ב-1989 שהלהקה קיבלה למעשה 75% מהרווחים באירופה, הודות להסכמי רישוי. כל זאת כשהלהקה שקלה במקביל הצעות מחברות תקליטים אחרות, כמו "CBS Records", "Island" ו-"Phonogram", אך למרבה המזל דחתה אותן לאחר שהבינה, לדברי גהאן, כי החברות הללו "לא באמת התעניינו בשירים שלנו, הן פשוט רצו להוסיף את השם שלנו לרשימת האמנים שלהן".
ב-1987 הביטה הלהקה לאחור על ההחלטה לבחור ב-"Mute" במקום להצטרף לחברת תקליטים גדולה. גור אמר: "זה היה די מפתה להצטרף לאחת החברות הגדולות. במבט לאחור, אני לא מצליח להבין למה לא הלכנו איתן. זה היה פשוט מזל גדול שלא עשינו זאת. כלומר, תארו לעצמכם ארבעה נערים בני 18, חסרי כל, שמקבלים הצעות לסכומים כמו 200,000 ליש"ט? אבל זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלנו אי פעם. העבודה עם 'Mute' העניקה לנו את החופש לעשות מה שאנחנו רוצים. לא דחפו אותנו לכיוון מסוים, ודניאל מילר לא התנהג כמו בוס של חברת תקליטים. הוא היה מגיע לאולפן ועוזר לנו".
רוב השירים לאלבום נכתבו על ידי וינס קלארק, בעוד שמרטין גור תרם שני קטעים. גהאן נזכר שלמרות שהמוזיקה התבססה כולה על סינתיסייזרים, הם השתמשו בהם באופן מסורתי, עם תפקיד מלודי מוביל, תפקיד בס ותפקיד קצב.
קלארק היה חבר הלהקה היחיד שלא עבד באותה תקופה, ולכן הוא ומילר עבדו על האלבום בשעות היום, בעוד שהאחרים הגיעו מאוחר יותר, לאחר שסיימו את עבודתם.
מילר הביא לאולפן סינתיסייזר אנלוגי מדגם ARP 2600 וסיקוונסר לצורך ההקלטות. מכיוון שהאולפן היה מצויד במערכת הקלטה של 8 ערוצים בלבד, האלבום הוקלט למעשה בשיטת "לייב", עם מעט מאוד אוברדאבס.
מילר אמר: "ניסיתי ללכוד, כמיטב יכולתי, את האווירה והתחושה של השירים כפי שראיתי אותם בהופעות חיות. פשוט רציתי להשיג סאונד של פופ-אלקטרוני טוב, שלא יהיה העתק של משהו אחר".
קלארק היה חבר הלהקה היחיד שגילה עניין בצד ההפקה של ההקלטות. מילר זכר שגור ופלטשר נטו להשתובב באולפן בזמן שקלארק ומילר עבדו על בניית השירים.
מצב זה התאים לקלארק, שלא היה חף מנטיות של "חולה שליטה", וייתכן שהאופי הזה הוא שהוביל אותו בסופו של דבר אל מחוץ לזרועותיה של הלהקה.
פלטשר אמר: "קלארק תמיד רצה לעשות הרבה באולפן, והשאר הרגישו מוגבלים", וציין שלעיתים קרובות היה להם לא נעים לחלוק על דעתו של קלארק באולפן.
בכל הנוגע למילים, קלארק לא ייחס חשיבות למשמעות השירים שלו. הוא אמר: "לא היו מסרים מיוחדים בשירים. אני אוהב את הצליל של המילים, ואת האופן שבו הן משתלבות זו עם זו ומתחרזות".
מבובה חיה ועד ל"בית החלומות של רוקסי": השיר "Puppets" כלל פופ מלא בפנטזיות של בובות ראווה. חושני ומרושע, "Puppets" מורכב מחלקים משתיהן. טעימה מהקינקי פופ האפל שהם יעשו אחרי עזיבתו של קלארק.
השיר "Boys Say Go!" מתאפיין באנרגיה גבוהה, ובמילים חוזרות ונשנות שכתב וינס קלארק. אף על פי שמאזינים רבים מפרשים את השיר כמחווה לתרבות הנעורים ולרעות קווירית, חברי הלהקה ציינו כי המילים נכתבו בראש ובראשונה בשל ערכן הקצבי והפונטי, ולא כדי להעביר משמעות נרטיבית עמוקה.
אחד מהשירים האהובים על חברי הלהקה בהופעות חיות, "Tora! Tora! Tora!", שואב את שמו מקוד צבאי יפני שמשמעותו "הפתעה מוחלטת" (זהו גם שמו של הסרט העוסק במתקפה על פרל הארבור ב-1941).
חיבתו של גור ללהקת "The Human League" המוקדמת ניכרת כאן, עם פעימות בסגנון השיר "Being Boiled" וצלילי סינתיסייזר עמוקים ומבשרי רעות.
גהאן נוכח כאן בעיקר כדמות רפאים, ומעביר בדומה לצליל התרמין המצמרר את הדימויים המקאבריים שבמילים: מלחמה, מוות, סיוטים ושלדים. זוהי הצצה ראשונה לעולמו הדמיוני והגותי של מרטין גור, שעתיד היה להטביע את חותמו העז על "דפש מוד" כולה.
בלדת האלקטרו החלומית "Any Second Now (Voices)", שנכתבה על ידי וינס קלארק ובוצעה על ידי מרטין גור, היא ארוגה מאותו אריג סינתטי עדין ואוורירי המאפיין את השיר "Neon Lights" של להקת "קראפטוורק".
מילר הציע את שם האלבום בהשראת הצעצוע "Speak & Spell", שהחל להימכר בבריטניה באותה תקופה. השם נועד לסמל "להקה העושה את צעדיה הראשונים", מחווה לקהל היעד של הצעצוע, ילדים.
עטיפת האלבום כוללת תמונה "חידתית" של ברבור עטוף בניילון. היא עוצבה על ידי בריאן גריפין, שקיבל עבורה שכר שערורייתי של 1,000 ליש"ט.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות