Foo Fighters - But Here We Are
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 6 דקות
ב- 2 ליוני, 2023, "Foo Fighters" הוציאו את אלבומם ה- 11 "But Here We Are".
יש אלבומים שנכתבו כדי לרגש. יש אלבומים שנכתבו כדי לשרוד...
האלבום "But Here We Are" הוא הסאונד של "הפו פייטרס" מנסים לחיות בתוך אובדן בלתי נתפס. לא אובדן מטאפורי. לא שברון לב של כוכב רוק שמעובד לשיר נוח לעיכול. אובדן אמיתי. אובדן אכזרי. מותו הפתאומי של Taylor Hawkins בשנת 2022 ריסק את הלהקה באופן ששינה את זהותה לנצח. בנוטסף, במהלך העבודה על האלבום איבד Dave Grohl גם את אמו, Virginia Grohl, אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו. משקלן של שתי הטרגדיות הללו מחלחל לכל שנייה באלבום.
מה שהופך את "But Here We Are" לכל-כך מטלטל, הוא העובדה שהוא מסרב להסתתר מאחורי נוסטלגיה או אופטימיות. במשך שנים הפכו "Foo Fighters" לאחת מלהקות הרוק היציבות והבטוחות ביותר בעולם. האלבומים שלהם היו מלוטשים, אמינים וכמעט בלתי מנוצחים. "But Here We Are" מנפץ את האשליה הזו כבר מהרגע הראשון. זו אינה עוד להקה שמנסה להישמע עוצמתית וחזקה. זו להקה שמנסה לא להתפרק... וההתפרקות הרגשית הזו מתחילה אצל Dave Grohl עצמו.
לראשונה מאז שנותיה הראשונות של הלהקה, Dave Grohl מנגן את כל תפקידי התופים באלבום. בנסיבות אחרות זה היה נשמע כמו פרט טריוויה מעניין, אבל כאן זה שובר לב. כל מכה על הסנר, כל מעבר תופים חסר מנוחה וכל התפרצות של מצילות, נושאים איתם את היעדרו של Taylor Hawkins. גרוהל אינו מנסה להחליף אותו. הוא יודע שזה בלתי אפשרי. במקום זאת, התיפוף נשמע כמו שיחה עם האבל עצמו, כאילו הוא מתחבר מחדש באופן פיזי לתפקיד שעזב לפני שנים, משום שהאדם שתפס את מקומו איננו עוד. ההבנה הזו משנה לחלוטין את האופן שבו האלבום הזה נשמע.
כאשר "Rescued" נפתח בכאוס ובפאניקה, הוא כבר לא נשמע כמו סינגל טיפוסי של "Foo Fighters". הוא נשמע כמו אדם שמנסה לעבד הלם בזמן אמת. קולו של גרוהל נסדק כשהוא חוזר שוב ושוב על השאלה "Is this happening now?" כאילו האלבום כולו מבין שמשהו נורא קרה, אבל עדיין מסרב להרגיש אמיתי. הגיטרות מסתערות קדימה כמעט באופן מכני, כאילו עצם התנועה היא הדבר היחיד שמונע קריסה מוחלטת.
"It came in a flash / It came out of nowhere / It happened so fast / And then it was over."
השורות הללו נושאות עמן מציאות כואבת במיוחד. ב- 25 במרץ 2022 הגיע Taylor Hawkins לבוגוטה שבקולומביה יחד עם הלהקה לקראת הופעה מתוכננת, אך אותו היום שאמור היה להיות מרגש הסתיים בטרגדיה, כאשר הוא נמצא ללא רוח חיים בחדר המלון שלו. הפתאומיות של האובדן הזה מהדהדת לאורך כל האלבום, אך בשום מקום היא אינה מורגשת בעוצמה כמו כאן.
התחינה החוזרת של גרוהל, "I'm just waiting to be rescued / Bring me back to life", הופכת את השיר למשהו גדול בהרבה ממחווה לחבר שהלך לעולמו. זהו קולו של אדם שהקרקע הרגשית מתחת לרגליו קרסה לחלוטין. מותו של הוקינס מוצג כאן לא רק כאובדן של חבר ללהקה, אלא כאובדן של אח, שותף יצירתי ומקור בלתי נדלה של שמחה. השיר לוכד את אותו רגע מפחיד שבו האבל מכה והעולם חדל להיות מקום מוכר.
מה שהופך את "Rescued" לכל-*כך עוצמתי הוא העובדה שהוא משמש כהצהרת הכוונות של האלבום כולו. כל שיר שמגיע אחריו מרגיש כמו חלק מאותו מסע רגשי. כל שלב באלבום מייצג תחנה אחרת בהתמודדות עם אובדן, החל מההלם הראשוני, דרך הגעגוע והבלבול, ועד לניסיון למצוא משמעות בתוך הכאב.
הייאוש שמלווה את "Under You" הופך אותו לאחד השירים הכואבים ביותר שגרוהל כתב אי פעם. על פני השטח הוא נשמע קצבי ואפילו אופטימי ועליז, הוא מונע על ידי מלודיות קליטות ואנרגיית רוק אלטרנטיבי מוכרת. אבל "מתחת" לכל זה מסתתרת תחושת חורבן מוחלטת. המילים מתארות את השגרה הבלתי נסבלת של האבל, את החוויה המצמררת של הליכה במקומות מוכרים, לאחר שמישהו שהיה חלק בלתי נפרד מהם כבר איננו. דווקא האנרגיה של השיר היא זו שהופכת אותו לטראגי כל-כך. הוא נשמע כמו ניסיון נואש של "הפו פייטרס" להמשיך לחיות כרגיל, בזמן שהם מבינים היטב שהחיים שהכירו כבר אינם קיימים.
בשונה מההתפרצות הרגשית הישירה של שני השירים הראשונים, "Hearing Voices" ניגש לאבל מזווית פסיכולוגית יותר. זהו הרגע שבו ההלם מתחיל לפנות את מקומו להתבוננות פנימית. השוק וחוסר האמונה שמניעים את "Rescued" מתחילים להתפוגג, ובמקומם מגיע משהו כואב לא פחות: החיים לצד הזיכרונות. אם "Rescued" לוכד את הרגע שבו האובדן מכה לראשונה ו- "Under You" מתאר את המאבק להמשיך לנוע בעולם ללא אדם אהוב, אז "Hearing Voices" עוסק בשלב שלאחר מכן, כאשר האנשים שאיבדנו ממשיכים להתקיים במחשבותינו, הרבה אחרי שהלכו.
הרגע המטלטל ביותר בשיר מגיע דווקא בסיומו. ככל שהעיבוד מתפשט ומתפוגג, האנרגיה שנשאה את השיר נעלמת, וגרוהל נותר כמעט לבדו עם גיטרה ופסנתר. לפתע הכול נשמע אינטימי, כמעט מבודד. כשהוא חוזר שוב ושוב על השורה "Speak to me, my love", הוא נשמע פחות כמו רוקסטאר ויותר כמו אדם שמנסה להגיע אל מישהו שנמצא מעבר, במרחק בלתי אפשרי.
שיר הנושא, "But Here We Are", מעמיק עוד יותר את הפצע הזה. הגיטרות כבדות יותר, קרות יותר, ופחות עסוקות ביצירה של רגעים קליטים. לאורך כל השיר גרוהל נשמע מותש מבחינה רגשית, והמשפטים החוזרים יוצרים תחושה של אדם הלכוד במעגל אינסופי של חוסר אמונה והשלמה חלקית. יש כאן כעס, אבל הוא חבוי עמוק מתחת לשכבות של קהות רגשית.
אם "Hearing Voices" עסק בנוכחותם המתמשכת של הזיכרונות, אז "The Glass" עוסק בכאב ההפרדה מהאדם האהוב עצמו. סביב אחת המלודיות היפות ביותר באלבום, גרוהל מתמודד עם המחסום הבלתי נראה שמפריד כעת בינו לבין האנשים שאיבד. הפזמון החוזר, "I had a person I loved and just like that, I was left to live without him", הוא אחד הרגעים המצמררים ביותר בכל האלבום. אין כאן הסוואה פיוטית, אין ניסיון לרכך את הכאב או להעניק לו צורה יפה יותר. זו אמת חשופה וכואבת שמוגשת כפי שהיא. רגע אחד האדם שאתה אוהב נמצא שם, וברגע הבא אתה נאלץ ללמוד כיצד לחיות בלעדיו.
אחד הרגעים המרגשים ביותר באלבום מגיע עם "Show Me How". השיר רוכב על גבי גיטרות מנצנצות ועיבוד חלומי ואטמוספרי, ובולט מאוד בנוף המוזיקלי של האלבום. ובכל זאת, העוצמה הרגשית שלו אינה נופלת מזו של הרגעים הכבדים יותר באלבום. Violet Grohl, בתו של Dave Grohl מלווה אותו כאן בקולות, והבחירה הזו משנה לחלוטין את הכללים. לאורך האלבום כולו גרוהל מוקף באובדן. הזיכרונות נמצאים בכל פינה. אבל ב- "Show Me How" הזרקור עובר בשקט ממה שאבד אל מה שנותר. אב ובתו שרים יחד, ויוצרים תחושה של המשכיות. החיים נמשכים. האהבה נמשכת. המשפחה נמשכת. זהו רגע נדיר באלבום שבו האבל אינו נוכח רק דרך הכאב, אלא גם דרך מה שהוא הותיר אחריו. בתוך אלבום שמוקדש ברובו להתמודדות עם אובדן, "Show Me How" מזכיר שהקשרים החשובים ביותר בחיינו אינם נעלמים יחד עם מי שהלך. הם ממשיכים לחיות באנשים שנשארו מאחור.
בהמשך מגיע "Beyond Me" אחד השירים המלודיים והעדינים ביותר באלבום, בו ניתן לשמוע בבירור את האהבה ארוכת השנים של Dave Grohl ל"ביטלס". ההרמוניות הקוליות, המעברים המלודיים, סולו הגיטרה הביטלסי והתחושה החולמנית שעוטפת את השיר, מזכירים לא פעם את התקופה המאוחרת של הלהקה הבריטית, במיוחד את האופן שבו כאב ותקווה מתקיימים יחד באותה יצירה. בתוך אלבום שנשלט ברובו על ידי אבל ואובדן, "Beyond Me" מביא איתו רגע של התבוננות שקטה יותר. במקום זעקה של כאב, זהו קולו של אדם שמנסה להשלים עם העובדה שיש דברים שנמצאים מעבר להבנתו או לשליטתו.
כל הדרכים באלבום מובילות אל "The Teacher", הלב הרגשי של האלבום ואולי גם היצירה החשופה והפגיעה ביותר ש"הפו פייטרס" הוציאו אי פעם. השיר, שנכתב ברובו בהשראת מותה של אמו של גרוהל Virginia Grohl, נמשך למעלה מעשר דקות ושובר כמעט לחלוטין את כל המוסכמות של מבנה שיר מסורתי.
הוא נפתח בגיטרה עדינה ובשירה מאופקת, אך בהדרגה מתרחב ומתעצם עד שהוא הופך לגל סוחף של אבל ורגש. לאורך הדרך הוא נע בין רפטטיביות אובססיבית, רגעי דיסוננס, התפרצויות רעש והתמוטטויות רגשיות שנשמעות לא פתורות, בכוונה. הגיטרות ההולכות ונבנות יוצרות תחושת מחנק כמעט פיזית, בעוד שקולו של גרוהל נע בין תשישות, בלבול וצורך נואש בשחרור.
השיא מגיע בזעקת "goodbye" קורעת לב, רגע של קתרזיס מוחלט שבו כל הכאב שנצבר לאורך האלבום מתפרץ החוצה. אך גם אז השיר מסרב להציע נחמה או סגירת מעגל. במקום זאת הוא מתפרק בהדרגה לתוך גלים של דיסטורשן ורעש, כאילו גרוהל מנסה להיאחז בזיכרונות האחרונים לפני שהם נעלמים. התוצאה היא לא רק שיר על אובדן, אלא תיעוד מוזיקלי של תהליך האבל עצמו, על כל הכאוס, הכאב וחוסר הוודאות שהוא מביא איתו.
האלבום מגיע לסיום עם "Rest", אחד השירים המצמררים ביותר שגרוהל כתב אי פעם. השיר בנוי סביב לחישות, שכבות שירה שבריריות ואווירת רפאים, עד שלרגעים הוא מרגיש פחות כמו ביצוע מוזיקלי ויותר כמו פרידה אחרונה. לאורך כולו נשמע גרוהל מותש רגשית, כאילו כל משקל האבל שהצטבר לאורך האלבום הכריע אותו סוף סוף.
השורות החוזרות, "Rest, you can rest now" ו- "Rest, you will be safe now", הן בין הרגעים הכואבים ביותר של "הפו פייטרס". בין אם הן מופנות אל Taylor Hawkins, אל Virginia Grohl, או אל שניהם יחד, הן נושאות בתוכן את הרוך של אדם שמעניק סוף סוף מנוחה לאנשים שאהב. אין כאן עוד כעס. אין חיפוש נואש אחר תשובות. נותרו רק חמלה, השלמה ושחרור.
ככל שהשיר מתקדם, הוא הולך ונבנה עד להתפרצות אחרונה של צליל ורגש, רגע שמרגיש כמו הסיכום הרגשי של כל מה שבא לפניו. אחרי אלבום שלם שנאבק באבל, "Rest" נשמע כמו הרגע שבו גרוהל מפסיק להילחם בו. הוא מאפשר לעצמו להיפרד, מבלי לשחרר את הזיכרונות. כך הופך השיר לברכה, לפרידה ולהבטחה שאלה שכבר אינם יכולים סוף סוף למצוא שלווה.
האלבום "But Here We Are" הוא לא רק אלבום קאמבק. הוא גם לא רק אלבום מחווה. הוא התיעוד של חברות, משפחה, זיכרון, אשמה ואהבה המתנגשים זה בזה לעיני העולם כולו. הוא לוכד את המציאות המפחידה של המשך החיים לאחר אובדן האנשים שעזרו לעצב את הזהות שלך, ובדיוק בגלל זה ייתכן שזהו גם האלבום האנושי ביותר ש"הפו פייטרס" יצרו אי פעם.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות