טוב, אנחנו יודעים שזה אולי חורג קצת מהקונצנזוס, אבל האלבום "Defenders of the Faith" הוא אחד מהאהובים עלינו ברפרטואר של "Judas Priest".
נכון, הוא חסר את הראשוניות של Sin After" Sin", הוא גם נטול להיטים דוגמת "British Steel" ואין לו את הניבים האכזריים של "Painkiller". אבל יש בו משהו שגורם לנו לחזור אליו פעם אחר פעם, גם כמעט ארבעה עשורים לאחר יציאתו.
האלבום הזה אשר שוחרר ב- 4 לינואר 1984 מהווה המשך ישיר, אך עם זאת אפל וקודר יותר, לאלבום "Screaming for Vengeance". הלהקה השתמשה כאן באותה נוסחה מצליחה של האלבום הקודם, אבל עם טוויסט קטן. אפילו עטיפות האלבומים מעידות על הדימיון ביניהם. בראשונה, מוצג ה- "Hellion" המעופף ברוב תפארתו, בעוד שבאלבום נושא הסקירה מופיע ה- "Metallian" המדהים לא פחות. בגב העטיפה ניתן למצוא אפילו את המשפט המקשר בין שני האלבומים האמור כך: "Rising from darkness where Hell hath no mercy and the screams for vengeance echo on forever. Only those who keep the faith shall escape the wrath of the Metallian ... Master of all metal".
אמרנו שיש באלבום הזה משהו שגורם לנו לחזור אליו שוב ושוב? אז אחת הסיבות לכך היא Rob Halford פשוט מתעלה כאן על עצמו. זה אחד מהאלבומים עם הביצועים הווקאליים הכי טובים שלו. אלו לא רק הגבהים המטורפים שהוא מגיע אליהם (תקשיבו לו לדוגמא בדקה 3:00 של "Jawbreaker"), זו גם השליטה המדהימה שלו בקול והיכולת שלו להפוך אותו לכלי נגינה שמשתלב באופן מדהים עם הלהקה. תקשיבו מה הוא עושה איתו בשיר "The Sentinel" לדוגמא, במיוחד בפזמון החל מדקה 0:50 בגירסת האולפן ותבינו על מה אנחנו מדברים. זה לא שבאלבומים אחרים הקול שלו היה פחות טוב. חלילה. פשוט כאן המלודיה, הדינמיקה, הגיוון והעוצמה שלו מתעלים על עצמם.
סיבה נוספת לכך שאנחנו כל-כך אוהבים את האלבום הזה, נעוצה בשילוב המטורף של K. K. Downing ו- Glenn Tipton, מה זה שילוב מטורף? אפילו העברת המקל בין יוהאן בלייק ליוסיין בולט באולימפיידת לונדון 2012 לא היתה כל-כך מסונכרנת כמו השניים האלה. תאזינו לביצוע שלהם בשיר "Rock Hard Ride Free" לדוגמא. שימו לב איך הסולו של קיי. קיי. מתחיל בדקה 2:34 בגירסת האולפן ואת "העברת המקל" החלקה שלו לטיפטון בדיוק בשניה 3:02 ומשם לדואט של השניים בדקה 3:30. השיר הזה אגב הוא אאוטייק מהאלבום הקודם שנקרא "Fight for Your Life". השיר הוקלט בשנת 1982 אך לא זכה להיכנס לאלבום "Screaming for Vengeance" ולקראת האלבום הנוכחי הלהקה שיפצה, שיפצרה והקליטה אתו מחדש, ואולי טוב שכך כי הוא פשוט נשמע מדהים.
ומכאן אנחנו עוברים לסיבה השלישית והמוחצת, ואנחנו יוצאים כאן בהצהרה שאולי תגרום לחלקכם להרים גבה. לעניות דעתנו רצף השירים בצד הראשון של האלבום הזה הוא הטוב ביותר מבין אלבומיה של ג'ודאס פריסט. הוא נפתח עם הספיד מטאל של "Freewheel Burning" עם הדאבל בייס העצבני של דייב הולד, הסולו הניאו-קלאסי של טיפטון והשירה המהירה והעוצמתית של הלפורד שמתאים אותו לקצב המטורף של השיר. הוא נמשך עם "Jawbreaker" המדהים שמפיל לנו את הלסת כל פעם מחדש, ממש כמו שמו. הריף המדהים והאייקוני של השיר הזה וחיתוכי הסטקאטו של הלפורד בשירה פשוט עושים לנו את זה. זה ממשיך עם שילוב הגיטרות המדהים של "Rock Hard Ride Free" ועם הביצוע הווקאלי מבין הטובים של הלפורד בשיר "The Sentinel" עליהם כתבנו לעיל.
שלא תבינו לא נכון. גם הצד השני של האלבום כולל שירים מעולים כמו "Some Heads Are Gonna Roll" ו- "Night Comes Down" שמתחברים לצד היותר מלודי ושקט של פריסט, וכמו שיר הסיום "Heavy Duty" שמתחבר לקטע הרפטטיבי "Defenders of the Faith".
אז נכון, האלבום הזה לא ממש מושלם. "Love Bites" מכיל השפעות פופ-אייטיז שרק ילכו ויתעצמו באלבום "Turbo" ו- "Eat Me Alive" הוא אולי השיר המיותר באלבום שגם גרם לתגובות קשות מצד הארגון Parents Music Resource Center, אשר הכתיר אותו בתואר המפוקפק "Filthy Fifteen" בשל מילים שמרמזות על ביצוע מין אוראלי בכפיה. אבל אם גם "המגרעה" של האלבום הוציאה מ"ג'ודאס פריסט" את השיר "Parental Guidance" שנכתב בתגובה ויכלל באלבום הבא, דיינו.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט