Kiss - Carnival of Souls: The Final Sessions
ב- 28 באוקטובר 1997 יצא "Carnival of Souls: The Final Sessions", אלבום האולפן השבעה עשר של להקת "Kiss".
באמצע שנות התשעים מצאה את עצמה מפלצת הרוקנרול האמריקאית "Kiss" בצומת דרכים היסטורי ומורכב מאי פעם. אחרי שהחזירה לעצמה את הכבוד המקצועי ואת הרלוונטיות הכבדה עם האלבום "Revenge" משנת 1992 בהפקתו של Bob Ezrin, אלבום שהציג לראשונה את המתופף העוצמתי Eric Singer כמחליפו של Eric Carr המנוח לצד הגיטריסט הווירטואוז Bruce Kulick, המשיכה הרביעייה לתעד את כוחה הבימתי באלבום ההופעה "Alive III" משנת 1993. אלא שהעולם המוזיקלי סביבה השתנה לבלי הכר. מהפכת הגראנג' של סיאטל והמטאל האלטרנטיבי שלטו ללא עוררין במצעדים ובערוץ MTV, ואפילו מופע הקרקס הגדול של Paul Stanley ו-Gene Simmons התקשה למלא אצטדיונים בארצות הברית כבעבר.
בשנת 1995 החליטה הלהקה לצאת לסיבוב כנסים אינטימי וייחודי למעריצים מושבעים, שבמסגרתו ביצעה סטים אקוסטיים וענתה לשאלות הקהל. ההצלחה האדירה של אותם מפגשים הובילה באוגוסט 1995 להקלטת המופע ההיסטורי "MTV Unplugged", שבו עלו לבמה בהפתעה חברי ההרכב המקורי Ace Frehley ו-Peter Criss לביצוע משותף שהצית אש בשדה קוצים. אך עוד לפני שהתגבש סופית איחוד ההרכב המקורי עם האיפור המפורסם, הסתגרו Paul Stanley, Gene Simmons, Bruce Kulick ו-Eric Singer בין נובמבר 1995 לפברואר 1996 באולפני Music Grinder שבהוליווד, קליפורניה, כדי להקליט אלבום אולפן חדש ונועז שזכה לשם הקוד הראשוני "Head".
כדי להוביל את המהפך המוזיקלי גייסו סימונס וסטנלי את המפיק וטכנאי הסאונד Toby Wright, האיש שעמד מאחורי הקונסולה באלבומי המופת האפלים של להקת "Alice in Chains", ובהם "Jar of Flies" משנת 1994 והאלבום השלישי הנושא את שם הלהקה משנת 1995. החזון היה חסר תקדים בתולדות "Kiss", זניחה מוחלטת של המנוני המסיבות, הפזמונים הנוצצים והרמיזות המיניות הקלילות לטובת צליל גראנג' ומטאל אלטרנטיבי קודר, כבד, מכוון נמוך וטעון בטקסטים אפלים על ניכור, אשמה, התמכרות וחשבון נפש חשוף.
מי שזרח במלוא תפארתו בתוך המעטפת המוזיקלית החדשה והדחוסה הזו היה הגיטריסט Bruce Kulick, שלקח חלק מרכזי בהלחנת תשעה מתוך שנים עשר שירי האלבום ואף הקליט בעצמו את גיטרת הבס במחצית מרצועות האלבום, בכל השירים שבהם שר סטנלי ובשיר הסיום שלו עצמו. לצדו סיפק Eric Singer תצוגת תיפוף אדירה, יבשה, כבדה וגרובית שהעניקה לשירים עמוד שדרה מודרני ועוצמתי מאין כמותו.
אלא שזמן קצר לאחר השלמת המיקסים בתחילת שנת 1996, טרפה המציאות המסחרית את הקלפים. ההצעה הכספית העצומה לאיחוד ההרכב המקורי של "Kiss" עם האיפור והתלבושות הובילה את סטנלי וסימונס להודיע לקוליק ולסינגר על הקפאת הפעילות המשותפת ולהכניס את האלבום המוכן למגירה. השמועה על האלבום הגנוז והאפל של "Kiss" פשטה כאש בשדה קוצים, ועותקים פיראטיים שדלפו מהאולפן תחת השם "Carnival of Souls" הפכו אותו לאחד האלבומים המוברחים והמבוקשים ביותר בעולם הרוק של שנות התשעים, מה שאילץ לבסוף את חברת התקליטים Mercury Records לשחרר אותו רשמית באוקטובר 1997 תחת השם המלא "Carnival of Souls: The Final Sessions", באורך של שישים דקות ואחת עשרה שניות שהפכו אותו לאלבום האולפן הארוך ביותר בתולדות הלהקה.
האלבום נפתח במכת פטיש קודרת ואגרסיבית עם "Hate", שיר שכתב Gene Simmons יחד עם קוליק ו-Scott Van Zen. כבר מצלילי הפתיחה המעוותים והריף הכבד שמזכיר את "Black Sabbath" בעידן המודרני, ברור שזו אינה "Kiss" המוכרת. סימונס יורק את המילים בקול מאיים ומחוספס, כמעט תעשייתי, מעל מקצב מהפנט של סינגר וסולו גיטרה חורק ודוקרני של קוליק שמגדיר מיד את הטון הקלסטרופובי של היצירה כולה.
מיד אחריו מגיע "Rain", שנכתב על ידי Paul Stanley, קוליק וההמפיק והכותב Curtis Cuomo. השיר נשען על ריף גיטרות כבד ומכוון נמוך ברוח להקת "Soundgarden", כאשר קוליק מוביל כאן גם את גיטרת הבס הדחוסה וסטנלי מותח את מיתרי קולו למחוזות מחוספסים וכואבים. הקו הכבד נמשך גם ב-"Master & Slave", שבו אותו צוות כתיבה מייצר גרוב מתפתל ואפל שעוסק ביחסי שליטה ותלות, עם עבודת תופים מבריקה של סינגר שמנווטת בין בתים שקטים ומתוחים לפזמון מתפרץ.
אחת הפנינים המרתקות באלבום היא "Childhood's End", שיר שכתב סימונס יחד עם קוליק ועם Tommy Thayer, מי שהפך לימים לגיטריסט הקבוע של הלהקה בדמות ה-Spaceman. השיר, ששאל את שמו מרומן המדע הבדיוני הקלאסי של Arthur C. Clarke וכונה בגרסאות הבוטלג המוקדמות "Tell Me", משלב קו בס דומיננטי ומלודיה קודרת אך קליטה להפליא עם מקהלת ילדים דרמטית שבה השתתף גם בנו הצעיר של סימונס, Nick Simmons. מיד אחריו מפתיע סטנלי עם הבלדה האקוסטית העדינה והחשופה "I Will Be There", שנכתבה עבור בנו Evan ומציגה עיבוד מיתרים מרגש, גיטרת שנים עשר מיתרים, יוקולילי וסולו אקוסטי יפהפה של קוליק על גיטרת Gibson משנת 1963.
במרכז האלבום ניצב הסינגל היחיד ששוחרר מתוכו והקטע האפי ביותר ביצירה, "Jungle", שמתפרש על פני קרוב לשבע דקות. השיר, שנכתב על ידי סטנלי, קוליק וקואומו, הוא מפגן עוצמה של גרוב סיאטלי מהפנט, ריפים מתגלגלים ושירה אדירה של סטנלי שמוכיחה כי גם בתוך סאונד אלטרנטיבי קודר הוא נותר אחד הסולנים הכריזמטיים ברוק. למרות שהלהקה וחברת התקליטים לא צילמו לשיר קליפ ולא ביצעו אותו מעולם בהופעה חיה, הוא כבש את תחנות הרדיו בארצות הברית, העפיל למקום השמיני במצעד הרוק המרכזי של הבילבורד וזכה בתואר שיר השנה של קוראי מגזין Metal Edge לשנת 1997.
חלקו השני של האלבום צולל עמוק עוד יותר אל תוך הניסיוניות הפסיכדלית והאפלה. "In My Head", שכתב סימונס יחד עם Scott Van Zen וסולן להקת "Black 'N Blue" לשעבר Jaime St. James, מציג אווירה הזייתית וכמעט קלסטרופובית שבה קוליק מנגן בכל כלי המיתר, ואחריו מגיע "It Never Goes Away" האפלולי והאיטי של סטנלי, קוליק וקואומו, שמתכתב עם הדום-מטאל של "Black Sabbath" ומציג דינמיקה חדה בין לחישות מאיימות לזעקות ייאוש.
ב-"Seduction of the Innocent", השואל את שמו מספר הקומיקס המפורסם משנות החמישים שתקף את השפעת התרבות הפופולרית על הנוער, משלב סימונס אווירה מזרחית ופסיכדלית המזכירה גרסת מטאל כבדה ל-"Tomorrow Never Knows" של להקת "The Beatles", כאשר קוליק משתמש בגיטרת B.C. Rich Seagull נדירה משנת 1976 כדי לייצר צליל מהפנט. מיד אחריו מגיע "I Confess", שנכתב על ידי סימונס יחד עם אמן הרוק הנוצרי Ken Tamplin, ובו סימונס נכנס לדמותו של מטיף דתי צבוע ומושחת שמתוודה על חטאיו מול המראה, במעבר דרמטי בין בתים שקטים המלווים בכלי מיתר לפזמון כבד ומוחץ.
לפני סיום, מחזיר סטנלי את האנרגיה המהירה ב-"In the Mirror", שיר רוק חד, תזזיתי ובועט שנשמע כמו גשר בין ימי "Love Gun" הקלאסיים לצליל המחוספס של שנות התשעים. ואז מגיע אקורד הסיום המרגש וההיסטורי של האלבום ושל תקופה שלמה בתולדות הלהקה, "I Walk Alone". בבלדה המלנכולית והיפהפייה הזו, שכתבו יחד קוליק וסימונס, ניגש Bruce Kulick אל המיקרופון ומבצע בפעם הראשונה והיחידה בכל שתים עשרה שנותיו ב-"Kiss" את השירה המובילה. בקול כן, פגיע ונוגע ללב, שמתמזג לקראת סיום עם קולות הרקע העמוקים של סימונס וחתום בסולו גיטרה מרגש, נפרד קוליק מהלהקה שאותה הוביל בנאמנות לאורך שנות השמונים והתשעים.
גם עטיפת האלבום המינימליסטית והקודרת שיקפה את נסיבות לידתו החריגות. במקום ההפקות הגרפיות הנוצצות שליוו את הלהקה בעבר, הציגה העטיפה תצלום שחור-לבן רציני ומחוספס של ארבעת חברי הלהקה ללא איפור וללא חיוכים, מוקפים במסגרת לבנה פשוטה שנראתה כמעט כמו הוצאת מחתרת רשמית. למרות שבזמן אמת זכה "Carnival of Souls: The Final Sessions" להתעלמות מוחלטת מצד הלהקה, שהעדיפה לקדם את סיבוב האיחוד המכניס ואת האלבום "Psycho Circus" שיצא שנה לאחר מכן, מבחן הזמן הפך אותו לקאלט מוערך בקרב מעריצי הלהקה וחובבי הרוק הכבד של שנות התשעים, עדות אמיצה וחד-פעמית ליכולתה של "Kiss" להשיל את כל המסכות וליצור אלבום כבד, חשוף ונטול פשרות.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות