KISS - Creatures of the Night
ב- 13 אוקטובר 1982 יצא "Creatures of the Night", אלבום האולפן העשירי של להקת "KISS", והאלבום שהחזיר אותה לרוק הכבד בדיוק כשנראה היה שהעולם הפסיק להקשיב. הוא לא היה סיפור הצלחה בזמן אמת, אבל השנים הפכו אותו לאחד השיאים האמנותיים של הלהקה.
בתחילת שנות השמונים, האימפריה שבנתה להקת "KISS" החלה להיסדק. אחרי הצלחת "Destroyer", שורת אלבומי פלטינה ומופעים שנראו כמו הפקה הוליוודית, הגיעו הניסיונות לפנות לקהלים חדשים. להיטי הדיסקו של "Dynasty", הרכות של "Unmasked" ובעיקר אלבום הקונספט השאפתני "Music from The Elder" הרחיקו אותה דווקא ממי שהתאהבו בגיטרות הרועמות ובאש שפרצה מהבמה. הציבור כבר לא ידע איזו להקה מסתתרת מאחורי האיפור.
גם מבפנים לא שרר שקט. Peter Criss כבר הוחלף ב-Eric Carr, מתופף שהביא איתו כוח פיזי ונגינה מדויקת יותר, בעוד Ace Frehley הלך והתרחק. Gene Simmons ו-Paul Stanley ידעו שהפעם אין טעם לנסות להמציא עוד דמות או לרדוף אחרי עוד אופנה. כדי לשרוד הם היו צריכים קודם כול להישמע כמו להקת רוק רעבה. לא גרסה נוסטלגית של "KISS" משנות השבעים, אלא מפלצת שמסוגלת להתחרות בגל הכבד של ראשית שנות השמונים.
עם המפיק Michael James Jackson, ובשיתוף סטנלי וסימונס בהפקה, נבנה צליל חדש סביב תופים עצומים, גיטרות חותכות ובס עבה. ההקלטות נעשו באולפנים בלוס אנג׳לס ובניו יורק, כששאלת הגיטריסט המוביל עדיין פתוחה. Ace Frehley לא ניגן באלבום אף שפניו התנוססו על העטיפה. על הגיטרות עבדו בין השאר Vinnie Vincent, Bob Kulick, Steve Farris ו-Robben Ford. התחלופה הזו יכולה הייתה להפוך את התקליט לאסופה חסרת זהות, אבל במקום זאת היא יצרה נגינה מגוונת, טכנית וכבדה במיוחד.
מעל הכול מרחף הצליל של קאר. מספיקות שניות אחדות מן הפתיחה כדי להבין שהמתופף החדש אינו רק מחליף של קריס. הצליל העמוק של התופים, ההדהוד והרצון להכות בכל תיבה כאילו זו האחרונה, הפכו לסאונד של האלבום. יש כאן משהו מהעוצמה של John Bonham, אבל גם נמרצות שמתאימה למטאל האמריקאי של התקופה.
השיר "Creatures of the Night" פותח את האלבום כמו דלת שנפרצת בבעיטה. התופים מתפוצצים, הגיטרות מסתערות, וסטנלי שר בעוצמה שמזכירה מדוע הוא אחד הסולנים האדירים של ההארד רוק. השיר עוסק באנשים שמרגישים חופשיים רק עם רדת החשכה, אבל בתוך הסיפור הזה מסתתרת גם הצהרת כוונות של הלהקה. היא אינה מבקשת רשות לחזור, היא פשוט חוזרת. הפזמון הגדול שומר על ה-DNA המלודי של "KISS", בעוד שהעיבוד נוטה ללא התנצלות לכיוון הכבד.
את הצד המחוספס של סימונס מקבלים ב-"Saint and Sinner", שבו הבלוז הישן והמלוכלך פוגש צליל מטאלי. מיד אחריו, "Keep Me Comin'" מחזיר את הפיתוי והרוקנרול אל מרכז הבמה, אבל גם כאן הריפים חדים יותר והמקצב דוחף קדימה בלי לעצור. בניגוד לאלבומים הקודמים, כל העיבודים כאן משרתים מטרה אחת, להישמע כמו ארבעה אנשים שהגיעו לאולפן כדי להטיל פצצה ולהזיז את האוויר.
לשיר "Rock and Roll Hell" יש סיפור מעניין במיוחד. הוא נולד מחומר קודם של Bryan Adams ו-Jim Vallance, ששיתפו פעולה עם סימונס בגרסה החדשה. השיר הופך את החלום המוכר של חיי הרוקנרול לתמונה כמעט קודרת של מלכודת. הקול של סימונס כאן אינו קולו של כוכב שמתרברב בניצחונו, אלא של אדם שמבין שגם התהילה יכולה להיות "בית כלא". קשה שלא לקשור את התחושה הזאת למצב האמיתי שבו מצאה את עצמה הלהקה.
ב-"Danger" כל העסק מאיץ. סטנלי נשמע חד, מתריס ומלא ביטחון, וקאר דוחף את השיר בתיפוף תובעני שמוסיף לו תחושת מרדף. זהו אחד הקטעים המוצלחים באלבום, גם אם הוא נוטה להיעלם בצילם של הלהיטים הגדולים. הוא מוכיח שהחזרה לרוק הכבד לא הייתה רק החלטה שיווקית, אלא שינוי ממשי באנרגיה ובהתייחסות לשירים.
ואז מגיע "I Love It Loud", אחד ההמנונים המזוהים ביותר עם הלהקה. הריף איטי ופשוט להפליא, התופים נשמעים כמו מצעד שבטי, וסימונס מגיש את הפזמון בלי טיפת אירוניה. אחרי השנים שבהן האשימו את "KISS" בהתמסחרות, ארבע המילים שבכותרת נשמעות כמעט כמו תשובה לכל העולם. באופן מפתיע, המוזיקה לא זקוקה למהירות כדי להיות כבדה. דווקא הרווח בין המכות והעיקשות של הריף הם שעושים כאן את העבודה.
אבל העוצמה של "Creatures of the Night" אינה נמדדת רק בדציבלים. "I Still Love You", שנכתב בידי סטנלי ווינסנט, הוא אחד הרגעים המרגשים בדיסקוגרפיה של "KISS". זוהי בלדת פרידה ארוכה, שמעדיפה כאב חשוף על פני מתקתקות. הגיטרות נעות לאט והקול של סטנלי מטפס בהדרגה אל שיא כמעט נואש. מתחת לאיפור ולתיאטרון נמצא פתאום אדם שמתקשה לשחרר אהבה שנגמרה. זה גם אחד הביצועים הווקאליים המרשימים בקריירה של סטנלי.
אחרי "Killer" המהיר מגיע האגרוף האחרון, "War Machine". גם כאן אדמס וואלאנס שותפים לכתיבה עם סימונס. הריף הכבד, המקצב המאיים וההגשה הכמעט מכנית מעניקים לשיר כוח שאי אפשר להתעלם ממנו. אם שיר הנושא היה ההכרזה על חזרת המפלצת, "War Machine" הוא הרגע שבו היא כבר צועדת ברחובות. קשה לדמיין סיום מתאים יותר לאלבום שהחליט לא להתנצל על שום דבר.
גם העטיפה הפכה עם השנים לחלק מהמיתולוגיה. חברי הלהקה מצולמים באיפור המוכר, על רקע שחור ותאורה כחולה שמעניקה לעיניים מראה על טבעי. אלא שכאמור הצילום הציג את פרהלי למרות שלא הקליט את תפקידי הגיטרה. בהוצאה מחודשת משנת 1985 הופיעה עטיפה אחרת, הפעם עם Bruce Kulick וללא איפור, למרות שגם הוא כלל לא השתתף בהקלטת האלבום.
כשהאלבום יצא הוא הגיע רק למקום ה-45 במצעד Billboard 200. סיבוב ההופעות לא החזיר את ימי האולמות המלאים, ווינסנט, שהצטרף להרכב ההופעות, נאלץ להיכנס לנעליים הענקיות של פרהלי. זו הייתה גם הישורת האחרונה של תקופת האיפור המקורית, לפני החשיפה המחודשת של הלהקה עם "Lick It Up" בשנת 1983. ההצלחה המסחרית התעכבה, אך השיקום המוזיקלי כבר החל.
במבט לאחור, "Creatures of the Night" הוא הרבה יותר מאלבום קאמבק שלא זכה בזמנו להכרה מספקת. הוא תיעוד של להקה שאיבדה חלק גדול מהקהל שלה, החליפה חברים, התמודדה עם משבר זהות ובכל זאת הצליחה להקליט מוזיקה מעולה שנשמעת חיה, בועטת וחדורת מטרה.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות