ב- 27 למאי, 2003 הוציאה "Led Zeppelin" את אלבום ההופעה "How the West Was Won".
זה אחד מהאלבומים המיוחלים של מעריצי הלהקה, אשר במשך עשרות שנים מאז פירוקה, חשקו באלבום הופעה רשמי מלא באיכות סאונד טובה.
למרות שאלבומי הופעה קודמים של הלהקה כמו "The Song Remains the Same" ו- "BBC Sessions" היו מצוינים והפכו אפילו לאייקונים, הם לא הצליחו ללכוד את מלוא העוצמה והברק של "Led Zeppelin", בשיאה, כפי שעושה האלבום הזה.
בשנת 2003, Jimmy Page קיבץ ויצר אוסף מדהים של הקלטות חיות, שטרם שוחררו באופן רשמי, מהופעותיה המונומנטליות של הלהקה בלוס אנג'לס, קליפורניה, במהלך סיבוב ההופעות שלה בצפון אמריקה. מדובר בהופעות שנערכו ב- "L.A. Forum" (25 ביוני 1972) וב- "Long Beach Arena" (27 ביוני 1972).
האלבום מציג את העוצמה ואת היכולות המדהימות של "לד זפלין" בהופעה חיה, כשהגיטריסט Jimmy Page מחשיב את התקופה בה הן הוקלטו כשיא האמנותי של הלהקה. ההופעות ב-"L.A. Forum" ו- "Long Beach Arena" הפכו ברבות השנים לאגדה, ולמרות שהקלטות בוטלג של מופעים אלו נפוצו בקרב מעריצים במשך שנים, "How the West Was Won" סיפק את ההזדמנות הראשונה לשמוע את גרסאות קונסולת הסאונד של ההופעות הללו במלוא הדרן. אין ספק שהעריכה והנדסת הסאונד המוקפדות של Jimmy Page באולפני איילנד שבלונדון, שיפרו עוד יותר את איכות ההקלטות.
החל מצלילי הפתיחה של "LA Drone" ועד לסיום האפי של "Bring It On Home", האלבום המשולש הזה לוכד את הווייב המדהים של הלהקה ואת היכולת שלה ליצור רגעים מוזיקליים בלתי נשכחים. השליטה של "לד זפלין" בבמה, הן בקטעים הסוחפים והדינמיים והן ברגעים האקוסטיים והשקטים, מוצגת כאן במלוא עוצמתה. הגאונות של Jimmy Page והוירטואוזיות שלו על הגיטרה, רמת הנגינה הגובהה של John Paul Jones והשליטה שלו בכלי נגינה מרובים, התרומה האדירה של John Bonham, והשירה האייקונית של Robert Plant, אפשרו לפייג' להביא את החזון שלו לאלבום הופעה שלם ומלא, שמציג את הלהקה בשיאה ובמלוא הדרה.
האלבום כולל יצירות ארוכות ומורכבות יותר של הלהקה, לצד קטעי רוק ממוקדים וחזקים. קטעים כמו "Dazed and Confused" בן 25 דקות, "Whole Lotta Love" בן 23 הדקות, וקטע התופים האולטימטיבי שמתפרש כאן על-פני 19 דקות - "Moby Dick" מציגים את היכולת של "לד זפלין" לאלתר וליצור חוויות מוזיקליות גרנדיוזיות. אבל הכישרון של הלהקה בולט במיוחד בשירים הקצרים יותר, כמו "Immigrant Song", "Black Dog" ו- "Rock and Roll", שם הדרייב והעוצמות שלה מזוקקים עד תום. צלילי האולפן של "לד זפלין" הופכים כאן לביצועי לייב פראיים ודינמיים שפוגעים חזק בבטן ומשאירים את המאזין פעור פה מהיכולות המדהימות של הלהקה.
אבל אלו בהחלט רגעי ה"אנפלאגד" האקוסטיים שבהם האלבום הזה באמת זורח. "Going to California" א-לה "Moby Grape", היופי הפסטורלי של "That's the Way" והביט המקפיץ של "Bron-Y-Aur Stomp" מציגים את הגיוון והחדשנות של "לד זפלין" ומוכיחים שהיא אחת מלהקות ההופעה הטובות ביותר של התקופה.
וכמובן, יש באלבום הזה את הביצוע המצמרר והמהפנט של "Stairway to Heaven", שמוקסס והונדס על-ידי מגע הקסם של Jimmy Page, שערך אותו מתוך שתי ההופעות ב- "L.A. Forum" וב- "Long Beach Arena", כאשר את צלילי המלוטרון של John Paul Jones. הוא "משאיל" מהופעת הלהקה באוניברסיטת סאות'המפטון, אנגליה, שנערכה ב- 22 בינואר 1973.
האלבום "How the West Was Won" זכה לשבחים בתעשיית המוזיקה וביקורות מהללות של מבקרי המוזיקה השונים. הוא הופיע במספר רשימות יוקרתיות של אלבומי ההופעה הגדולים ביותר בכל הזמנים. המגזין "Rolling Stone" דירג אותו במקום ה-23 ברשימת "The 50 Greatest Live Albums of All Time", המגזין "Guitar World" ציין אותו כאחד מ- "The 10 Best Live Albums You Must Hear", מגזין "Classic Rock" כלל אותו בין "The 50 Greatest Live Albums Ever", המגזין "Rock Hard" כלל אותו ברשימה של "The 500 Greatest Rock & Metal Albums of All Time".
למרות שהאלבום קיבל ביקורות מהללות עם שחרורו, המכירות שלו לא תאמו את שבחי הביקורת. עם זאת, כיצירת מורשת, הוא ממשיך לרתק מעריצים שמעריכים את היכולות חסרות התקדים של "לד זפלין".
לסיכום, "How the West Was Won" הוא אלבום הופעה מצוין אשר מציג את "לד זפלין" כפי שהיא נשמעה על הבמה בתקופה הטובה ביותר בקריירה שלה. האלבום הוא "קפסולה בזמן" שנפתחה 30 שנה אחרי שנטמנה באדמה, בכדי לחזק את מעמדה של "לד זפלין" כאחת הלהקות הגדולות אי פעם.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט