ב- 12 לינואר 1969 שוחרר אלבום הבכורה של "Led Zeppelin", אחד מהאלבומים הגדולים והמשפיעים בהיסטוריה של הרוק. זהו סיפורו יצירתו:
אז הסיפור שלנו מתחיל בתאריך 25 למרץ 1965, היום בו Eric Clapton מחליט לעזוב את להקת "The Yardbirds". העזיבה מיוחסת ללהיט הפריצה של הלהקה "For Your Love" ולעובדה שקלפטון, בלוזיסט בלב ובנשמה, סלד מהקו המסחרי שלטענתו ה"יארדבירדס" אימצה לעצמה. Eric Clapton חובר להרכב של "John Mayall & the Bluesbreakers", לא לפני שהוא ממליץ על נגן אולפן צעיר ומוכשר בשם Jimmy Page כמחליף שלו. פייג' הצעיר שחשש מהתככים והפוליטיקה שתגרום עזיבתו של קלפטון המליץ על Jeff Beck כגיטריסט הלהקה ואכן בק ערך את הופעתו הראשונה עם היארדבירדס יומיים בלבד לאחר עזיבתו של קלפטון. למרות שסירב בנימוס לחבור ללהקה, פייג' שמר על קשר עם בק ועם שאר חברי היארדבירדס.
בחודש מאי 1966 נכנס Jeff Beck לאולפן ומקליט את הקטע האינסטרומנטאלי "Beck's Bolero", אשר יהפוך 10 חודשים מאוחר יותר לסנונית הראשונה שלו במסגרת קריירת הסולו שלו. במהלך ההקלטות נוכחים באולפן Jimmy Page, Keith Moon, John Paul Jones. ההקלטה הזאת מכניסה לפייג' את הרעיון להקים סופרגרופ שיכלול אותו עצמו, את Jeff Beck ואת Keith Moon ו- John Entwistle מלהקת "The Who", את Steve Marriott ואת Steve Winwood. כשג'ון אינטוויסל שומע על הרעיון הוא מיד אומר שהם יפלו ממש כמו בלון עופרת וקית' מון חידד את המשפט וציין כי הם יפלו כמו Lead Zeppelin. למרות שכל הנגנים המשיכו עם להקות המקור שלהם, המילים של קית' מון נחרתו בזכרונו של Jimmy Page והם יצוצו בזמן הנכון ובמקום הנכון שנתיים מאוחר יותר.
כחודש לאחר ההקלטה של "Beck's Bolero", במהלך הופעה שערכה ה"יארדבירדס" ב- Queen's College באוקספורד, נוטש הבסיסט Paul Samwell-Smith את ההופעה כשהוא שיכור. Jimmy Page שנמצא במקרה בקהל עולה לבמה ומחליף אותו בנגינה על גיטרת בס. לאחר ההופעה כולם מסכימים שפייג' ימשיך לנגן בס עבור הלהקה עד שהגיטריסט Chris Dreja ילמד את תפקידי הבס ויעבור לנגן על הכלי. בהמשך הפך Jimmy Page לגיטריסט השני של הלהקה לצידו של Jeff Beck, אשר עזב את הלהקה באופן רשמי בחודש נובמבר 1966 לאחר סיבוב הופעות אינטנסיבי בכדי לקדם את קריירת הסולו שלו.
הלהקה ממשיכה כרביעיה עם Jimmy Page כגיטריסט היחיד עד חודש יולי 1968, אז הופיעה הלהקה את הופעתה האחרונה. המתופף Jim McCarty והסולן Keith Relf עוזבים את הלהקה בשל חילוקי דעות מוזיקליים, בעודם מעניקים את זכויות השימוש בשם הלהקה לפייג' ולגיטריסט שעשה הסבה לבסיסט Chris Dreja. השניים ראו בכך הזדמנות להקים הרכב חדש ורענן והם החלו בחיפוש אחר חברי להקה חדשים. Jimmy Page פנה ראשית אל Terry Reid, על מנת שימלא את תפקיד הסולן, אך בשל חוזה הקלטות בו היה נתון הוא לא יכול היה לקבל את התפקיד, אך המליץ על זמר צעיר ולא ידוע בזמנו בשם Robert Plant. פייג' שהיה המום מקולו של פלאנט הציע לו מיד את התפקיד, פלאנט נענה בחיוב ואף המליץ על חבר הילדות שלו המתופף John Bonham. לאחר ש- Dreja נטש את ההרכב למען קריירה בצילום, יצר פייג' קשר עם John Paul Jones וביקש ממנו להצטרף לההרכב. כזכור John Paul Jones ניגן עם Jimmy Page בעבר, בין היתר באותו סשיין מפורסם להקלטת "Beck's Bolero". ג'ון פול ג'ונס שהיה אז נגן סשנים ומפיק מבוקש חיפש את השינוי מעבודת האולפן האינטנסיבית ונענה להצעה ובכך הושלם ההרכב החדש.
(Photo: Led Zeppelin Official Website)
בתאריך ה- 7 לספטמבר 1968 ערכה הלהקה את הופעתה הראשונה בדנמרק תחת השם "The New Yardbirds" והמשיכה את סיבוב ההופעות בסקנדינביה ובהמשך באנגליה. במקביל נכנסה הלהקה לאולפן לשם הקלטת אלבומה הראשון נושא סיקורנו. במהלך סיבוב ההופעות קיבלה הלהקה הודעה על הפסקת פעילותה של היארדבירדס מבחינה משפטית ומכתב התראה מעורך הדין של כריס דרג'ה שאסרה עליהם את שימוש בשם הלהקה.
הדבר קרה בסמוך לקיום הופעה באוניברסיטת Surrey. בלית ברירה נאלצו חברי הלהקה לחשוב על שם חלופי ללהקה. פייג' נזכר בהערה העוקצנית של קית' מון וג'ון אינטוויסל והציע את השם "Lead Zeppelin". בהצעת מנהל הלהקה פיטר גרנט, הוחלפה המילה "Lead" ב-"Led", וכך נקבע שם הלהקה.
הואיל וללהקה לא היה אז חוזה הקלטות, האלבום הזה מומן כולו מכיסו של Jimmy Page. במשך פחות מ- 36 שעות הקלטה ובעלות שלא הגיעה ל- 2,000 פאונד, הצליחו ארבעת המופלאים, שרק החלו להתגבש מבחינה מוזיקלית, להוציא תחת ידם יצירת מופת שכוללת שילוב של שירים מקוריים לצד עיבודים לשירים שהשאילו מאחרים, עירוב משובח של רוק, פולק ובלוז שיהווה אבן דרך שתצית את אש הבריאה של סגנון מוזיקלי חדש - ההארד רוק, ותהווה אות פתיחה לקריירה המפוארת של הלהקה.
האלבום נפתח בפיצוץ עם "Good Times Bad Times" ומכת אקורד כפולה שבהמשך מסתנכרנת באופן מושלם עם מצילות ההאי-האט ופעמון הפרה של ג'ון בונהאם. John Paul Jones הוא זה שכתב את הריף האלמותי הזה וג'ימי פייג' הביא את הפיזמון. זו ההיכרות הראשונה שלנו עם סיגנון התיפוף המוטרף ופורץ הדרך של John Bonham, העוגן של חטיבת הקצב עליה מושתתת הלהקה. John Bonham מגיע פה עם תיפוף מדהים שמנוגן על בייס דרום אבל נשמע כמו שניים. הוא עושה זאת בטכניקה שהרבה מתופפים אחריו ינסו לחקות - Triplet. הוא היה מעריץ של מתופף "ונילה פאדג'" Carmine Appice וניסה לחקות אותו עם בייס-דרום אחד, אך מה שבונהאם לא ידע הוא שכרמיין משתמש בדאבל בייס דרום בכדי לייצר את הסאונד שלו. Jimmy Page מנגן כאן דרך Leslie Speaker שהיה בשימוש בעיקר על-ידי אורגניסטים וזה מה שמעניק לגיטרה את האפקט המעורבל והמיוחד. ההפקה של Jimmy Page ביקשה להעניק ללהקה סאונד של הופעה חיה. בשביל להגיע לתוצאה הזו פייג' פיזר מיקרופונים מסביב לאולפן כדי שיקלטו את הצליל החי המהודהד מקירות האולפן.
הקטע השני "Babe I'm Gonna Leave You" הוא למעשה הקטע שיצר את החיבור הראשוני בין פייג' לפלאנט. החיבור הזה נוצר סביב הביצוע של Joan Baez לשיר משנת 1962. השיר נכתב אומנם על-ידי זמרת הפולק Anne Bredon בשנות החמישים אך הגירסה של באאז לשיר היתה במוקד המפגש הראשון שנערך ביולי 1968 בין פלאנט לבין פייג' – שניהם היו ממעריציה של באאז. כשג'ימי פייג' שמע את האינטרפרטציה של באאז לשיר הוא מיד התאהב והתחיל לפתח את הגירסה שלו לשיר, עוד הרבה לפני לד זפלין, עוד בתקופה בה היה נגן סשנים צעיר. פייג' ניגן את השיר לפלאנט כבר בפגישתם הראשונה. השניים הכניסו לשיר את קטע ההארד רוק בין הבתים וזה היה הטוויסט שלהם והתוספת המיוחדת לשיר. יצויין שבהוצאות הראשונות של האלבום לא ניתן כל קרדיט לאן ברנדון ונכתב שמדובר בלחן עממי עם עיבוד של פייג'. אולם לאחר שאן ברנדון גילתה זאת הדבר תוקן בהוצאות המאוחרות יותר של האלבום.
השיר השלישי "You Shook Me" הוא שיר בלוז של שהוקלט על-ידי Willie Dixon ו- J.B. Lenoir ובוצע על-ידי Muddy Waters שדיקסון היה אז נגן הבס שלו. השיר נכלל באלבום "Truth" של ג'ף בק משנת 1968. בק ציין בזמנו בפני פייג' את חוסר שביעות רצונו על-כך שלד זפלין העתיקה את העיבודים שלו. בשיר הזה נעשה שימוש באפקט "backwards echo" בה נשמע קודם כל ההד ואחר כך התו המנוגן. האפקט הזה הושג בטכניקת הקלטה מיוחדת וחדשנית בה הושמע קודם כל ההד של הגיטרה כשהוא מנוגן לאחור ואחר כך תו הגיטרה. השיר כולל סולואים של אורגן האמונד ופסנתר חשמלי המנוגנים על-ידי ג'ון פול ג'ונס ומפוחית המנוגנת על-ידי Robert Plant.
הקטע החותם את הצד הראשון של הויניל, "Dazed and Confused", הוא שיר של Jake Holmes - זמר פולק אמריקאי שפייג' שמע את אותו מבצע את השיר בגירסה אקוסטית בהופעה שנערכה ב- Village Theatre בניו יורק בזמן שפייג' הופיע שם עם היארדבירדס. ה"יארדבירדס" נהגו לבצע את השיר בהופעה אך מעולם לא הקליטו אותו. הולמס לא קיבל על הביצוע של זפלין קרדיט כיוון שפייג' חשב שהגירסה שלו שונה משמעותית מבחינה מלודית מהמקור. הולמס תבע את פייג' וזפלין רק בשנת 2010 ובפשרה שהושגה ב- 17 לינואר 2012 קיבל הולמס קרדיט כאשר שמו צויין על גבי האלבום באופן הבא: Jimmy Page, Inspired By Jake Holmes. קטע הסולו של פייג' בשיר הזה לקוח מסולו של פייג' עם ה"יארדבירדס" בשיר "Think About It". פייג' עושה פה שימוש ראשון בקשת של כינור, הטכניקה הזאת שתתפרסם על-ידו תמומש בהמשך גם בשירים נוספים של הלהקה' כמו: "In The Light" ו- "How Many More Times".
הצד השני של האלבום נפתח בשיר "Your Time Is Gonna Come" שנכתב על-ידי פייג' וג'ון פול ג'ונס על בחורה סוררת שתשלם על מעשי הבגידה שלה. פייג' מנגן כאן על סטיל גיטאר. הוא ציין שזו היתה הפעם הראשונה ושלדעתו הכלי לא היה מכוון. ג'ונס מנגן כאן על אורגן עם סאונד כנסייתי משהו, כשהו משתמש בפדאל כדי לייצר את צלילי הבס. כל ארבעת החברים שרים בפזמון.
הקטע האינסטרומנטאלי "Black Mountain Side" מבוסס על קטע הפולק "Blackwater Side" של Anne Briggs אשר בוצע על-ידי זמר הפולק הבריטי Bert Jansch. הקטע הזה חובר לעיתים עם הקטע "White Summer", כקטע מעבר שקט בהופעות של זפלין. פייג' נהג לבצע את הקטע גם בהופעות של להקת "The Firm". זה השיר היחיד באלבום בו משתתף נגן חיצוני - Viram Jasani המנגן בטאבלה.
הקטע השלישי בצד השני "Communication Breakdown" הינו קטע שנכתב על-ידי כל ארבעת החברים אך בשל העובדה שפלאנט היה באותה תקופה בחוזה עם חברה אחרת הוא לא יכל לקבל על כך קרדיט בעטיפת האלבום ורק פייג', ג'ונס ובונהאם מופיעים ככותבים. הריף של השיר הושפע מהשיר "Nervous Breakdown" של Eddie Cochran. פייג' השתמש כאן באפקט שנקרא על-ידו כ"גיטרה בקופסת נעליים". מגבר מיקרופון קטן שדרכו הועבר צליל הגיטרה עליה ניגן פייג' בחדרון קטן. זה גם אחד מהשירים היחידים בהם פייג' שר קולות רקע.
השיר "I Can't Quit You Baby" הוא שיר נוסף של Dixon אותו הוא כתב ל- Otis Rush שהלקיט אותו בשנת 1956. גירסה של השיר הזה תופיע גם באלבום האוסף "Coda". מדובר בגירסת הופעה שהוקלטה ב- 9 לינואר 1970 ב- Royal Albert Hall. חלק מקטעי הגיטרה כאן נשמעים כמו קטעים בשיר "Heartbreaker" של הלהקה. פייג' הודה שההקלטה כוללת טעויות שלו בנגינה שהוא החליט להשאיר ולא לתקן.
האלבום נחתם עם שיר שלכאורה הינו מקורי "How Many More Times". עם זאת המילים הושפעו מהשיר "The Hunter" של Albert King והמוזיקה מושפעת מהשיר "How Many More Years" של Howlin' Wolf. גם במקרה זה רוברט פלאנט לא קיבל קרדיט כשלושת האחרים בגלל חוזה ההקלטות הקודם בו היה קשור. השיר מופיע באלבום כשיר באורך 3:30 דקות אך בפועל הוא נמשך 8:28 דקות. זה היה טריק שיווקי פרי רעיונו של פייג' שנועד לקדם את השמעתו של השיר ברדיו. המילים "I got another child on the way, that makes eleven" של פלאנט מתייחסות לבתו של פלאנט Carmen Jane Plant אשר תיוולד רק כחודשיים לאחר מכן.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט