David Bowie - PinUps
ב- 19 באוקטובר 1973 יצא "Pin Ups", אלבום האולפן השביעי של David Bowie.
בקיץ של שנת 1973 ניצב דייוויד בואי בפסגת העולם המוזיקלי, אך גם בנקודת רתיחה אמנותית ואישית. בערב ה- 3 ביולי של אותה שנה, על במת ההמרסמית' אודיאון בלונדון, הוא הדהים את מעריציו ואת חלק מחברי להקתו כשהכריז על פרישתו של זיגי סטארדאסט, הדמות החייזרית שהפכה אותו לכוכב על בעקבות האלבומים המופתיים "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" משנת 1972 ו-"Aladdin Sane" שיצא באפריל 1973. בואי, שחש כי הדמות שיצר מתחילה להשתלט על שפיותו, חיפש דרך לנער מעליו את אבק הכוכבים הכבד, לסגור פרק מכונן בקריירה שלו, ובו בזמן להעניק לקהל ולחברת התקליטים RCA אלבום שישמור על המומנטום המסחרי האדיר שלו לקראת עונת החגים. הפתרון שמצא היה מבריק ובלתי צפוי, חזרה אל שורשי הרוק הבריטי שעיצבו את נעוריו בלונדון של אמצע שנות השישים.
בטירת Château d'Hérouville הסמוכה לפריז בחודש יולי 1973, התכנסו בואי והמפיק הנאמן Ken Scott באולפן המיתולוגי שבו הקליט Elton John. אלא שהאווירה בטירה הצרפתית הייתה רחוקה מאידיליה. הבסיסט Trevor Bolder והגיטריסט הווירטואוז Mick Ronson גילו כי המתופף Mick Woodmansey הודח מההרכב ללא ידיעתם בעקבות מתחים פנימיים ומשברי אמון מול חברת הניהול של Tony Defries. במקומו גויס המתופף הבריטי הוותיק Aynsley Dunbar, שניגן קודם לכן עם Frank Zappa ו-John Mayall, והביא עמו עוצמה טכנית וגישה אגרסיבית יותר. אליהם חברו הפסנתרן הגאון Mike Garson ונגן הסקסופון Ken Fordham, וכך הפכו הקלטות האלבום לשירת הברבור הרשמית והאחרונה של הגרעין המרכזי מתוך להקת הליווי המיתולוגית של בואי.
הרעיון שעמד בבסיס "Pin Ups" היה הצדעה אישית ותיאטרלית לסצנת המועדונים הלונדונית של השנים 1964 עד 1967, ובמיוחד למועדון המרקי המפורסם שבו בילה בואי הצעיר כנער מוד נלהב שספג בצמא כל אקורד של להקות הפלישה הבריטית, הרית'ם אנד בלוז והפסיכדליה המוקדמת. בחוברת האלבום הגדיר בואי את השירים כפייבוריטים של התקופה ההיא, אך בפועל הוא ורונסון לא הסתפקו בשחזור נוסטלגי נאמן למקור. השניים פירקו את שירי שנות השישים לגורמים והרכיבו אותם מחדש בדמותו של הגלאם רוק הדחוס, המלוטש והכבד של שנת 1973, כשהגיטרות החשמליות השואגות של רונסון, הפסנתר האוונגרדי של גארסון והסקסופון הבולט של בואי עצמו מעניקים לשירים מעטפת דרמטית וכמעט אוונגרדית.
האלבום נפתח בסערה חשמלית עם "Rosalyn", במקור פנינת רית'ם אנד בלוז פראית של להקת "The Pretty Things" משנת 1964. בגרסה של בואי ורונסון השיר הופך למתקפת פרוטו פאנק מסחררת, שבה התיפוף הקדחתני של דנבר והריפים החותכים של רונסון דוחפים את בואי להגשה ווקאלית היסטרית וחסרת מעצורים. מיד אחריו מגיע "Here Comes the Night", הלהיט של להקת "Them" בהנהגת Van Morrison, שעובר כאן טרנספורמציה תיאטרלית מרתקת עם עיבוד סקסופון עשיר ושינויי מקצב דרמטיים שמוציאים את השיר מהמלנכוליה המקורית אל תוך מופע קברט ראוותני. הרצועה השלישית, "I Wish You Would" של להקת "The Yardbirds", מדגימה את החיבור ההדוק של רונסון למורשת הגיטרה הבריטית, בשילוב מפוחית בלוזית וכינור חשמלי שמייצרים מתח מתמיד.
אחד משיאי האלבום ומהביצועים המבריקים ביותר בקריירה המוקדמת של בואי הוא החידוש ללהיט הפסיכדלי המוקדם של "Pink Floyd" מתקופת Syd Barrett, "See Emily Play". בואי, שהעריץ את בארט וראה בו השראה מרכזית לעיצוב דמותו האמנותית, הפך יחד עם רונסון וגארסון את השיר הקצר לפנטזיה סימפונית משוכללת. הפסנתר המהפנט של גארסון, המשחקים האלקטרוניים בחלל הסטריאופוני וסולו הגיטרה המלודי של רונסון מסתיימים בקודה קצרה לכלי מיתר, שחותמת את השיר באווירה קסומה וביזארית כאחד.
אחריו מגיע "Everything's Alright" של להקת "The Mojos", שבו בולדר ודנבר מובילים גרוב רוקנרול קופצני והדוק שמדגיש את ההרמוניות הקוליות העשירות של ההפקה. את הצד הראשון חותמת הבלדה "I Can't Explain", סינגל הבכורה של להקת "The Who". בניגוד לאנרגיה המהירה והנעורית של Pete Townshend וחבריו, בואי מאט את הקצב באופן דרסטי והופך את השיר להמנון גלאם איטי, כבד וחושני, שנשען על ריף גיטרה מונומנטלי וסקסופון בשרני.
הצד השני נפתח עם "Friday on My Mind", קלאסיקת הפופ רוק של להקת "The Easybeats" האוסטרלית שפעלה בלונדון. כאן מפגינים הנגנים וירטואוזיות עוצרת נשימה במעברים המורכבים בין הבתים הקודרים לפזמון המתפרץ, כשרונסון מוביל את השיר עם עבודת גיטרות רב שכבתית שמשלבת דיסטורשן עוצמתי עם דיוק מלודי מושלם. אחריו מגיע הלהיט הגדול ביותר שיצא מהאלבום, "Sorrow", שהוקלט תחילה בידי "The McCoys" ב-1965 והתפרסם בביצועם של הצמד "The Merseys" בשנת 1966. בואי מעניק לשיר ביצוע קולי קטיפתי, עמוק ומלא פאתוס בסגנון קרונר קלאסי, בעיבוד עשיר שמשלב תפקידי מיתרים וסקסופון אלגנטיים. הסינגל כבש את המקום הראשון במצעד האוסטרלי והגיע למקום השלישי במצעד הבריטי, כשהוא הופך לאחד השירים המזוהים ביותר עם בואי של ראשית שנות השבעים.
בהמשך הצד השני חוזר בואי אל להקת "The Pretty Things" עם "Don't Bring Me Down", בביצוע מחוספס וחושני שבו הגיטרה האקוסטית והחשמלית מתמזגות עם שירה כמעט לוחשת. הרצועה העשירית, "Shapes of Things", היא הצדעה שנייה באלבום ללהקת "The Yardbirds", שבה ההפקה של סקוט מעצימה את הממד המיליטריסטי והפסיכדלי של השיר באמצעות שכבות גיטרה דחוסות ותיפוף הרסני של דנבר. מיד לאחר מכן חוזר בואי אל "The Who" עם "Anyway, Anyhow, Anywhere", שבו רונסון מספק מפגן ראווה של פידבקים וגיטרות מייללות כמחווה לרוח החלוצית של טאונסנד. האלבום נחתם בשיר "Where Have All the Good Times Gone" של להקת "The Kinks" שכתב Ray Davies. הבחירה לסיים את האלבום בשיר שעוסק בנוסטלגיה ובגעגוע לימים יפים שחלפו לא הייתה מקרית, היא סימלה את הפרידה של בואי מעידן התמימות של שנות השישים וגם את סתימת הגולל הסופית על תקופת זיגי סטארדאסט.
עטיפת "Pin Ups" מציגה את בואי לצד Twiggy, בצילום של Justin de Villeneuve שנערך בפריז. הצילום נועד במקור למגזין Vogue, אך לפי הארכיון הרשמי של בואי, הוא ביקש להשתמש בו לאלבום משום שסבר שתפוצת התקליט תהיה רחבה יותר מתפוצת המגזין. האיפור דמוי המסכות מעניק לתמונה את אופייה העל-זמני.
עם צאתו זכה "Pin Ups" להצלחה מסחרית מסחררת, זינק היישר אל המקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי שם שהה חמישה שבועות רצופים, והפך לאחד התקליטים הנמכרים ביותר של בואי בשנות השבעים. גם אם בזמן אמת היו מבקרים שראו בו פסק זמן קליל בין יצירות המקור הגדולות שלו, מבחן הזמן הוכיח כי מדובר במסמך היסטורי ומוזיקלי מרתק. האלבום לא רק הציל משכחה שורה של פניני רוק בריטיות והעניק להן חיי נצח, אלא גם חתם את תקופת אלבומי האולפן המלאים של בואי עם הגרעין שנותר מלהקת הליווי, רגע לפני שבואי המציא את עצמו מחדש עם האלבום "Diamond Dogs" והמשיך במסעו האינסופי אל הלא נודע.
לציון יובל האלבום יצאה ב-20 באוקטובר 2023 מהדורת תקליט שנחתכה בחצי מהירות בידי John Webber באולפני AIR, מתוך העברה משוחזרת של סרטי המאסטר המקוריים.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות