MC5 - Back in the USA

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 15.01.1970

לא פעם, ולא פעמיים גמרתי כאן את ההלל על העיר דטרויט, ותרומתה בכל גווני הקשת המוזיקלית, אבל מה אתם מקשיבים לי בכלל? קחו את Alice Cooper, מוזיקאי גלאם רוק חסר פשרות שעבר לעיר הבוכנות כדי להקים את הלהקה שלו. קופר האמין שדטרויט היא המוקד להתפתחות התת ז'אנר שהוא כינה Angry Hard Rock. הוא גם ציין את להקת הרוק "MC5" (ראשי תיבות ל- Motor City Five) כגורם דומיננטי ויוצא דופן בעיר הבוכנות.

"לא היה דבר כזה בשום מקום אחר בארה"ב, הסאונד שלהם הוא תערובת לוהטת של רוק כבד, בלוז, ג'אז חופשי, נגיעות של פסיכדליה, וטון ייחודי להפליא, שלם בתוספת הופעה סטייל ג'יימס בראון"

קופר לא היה המוזיקאי היחיד שטרח להחמיא, ולשאוב השראה מ- "MC5" שאלבום האולפן הראשון שלהם "Back in the USA" יצא ב- 15.01.1970. בין המוזיקאים הנוספים ששאבו מהם השראה אפשר למצוא את "הקלאש", "מוטורהד", "KLF", ו"הוייט סטרייפס". גיטריסט "Rage Against the Machine", טום מורלו, הגדיל להחמיא כשכתב עליהם "הם בעצם המציאו את הפאנק רוק"

הם הוקמו ב 1963 בלינקולן פארק, מישיגן, משתי להקות רוק "Vibratones" ו- "Bounty Hunters". כאשר חלק מחברי שתי הלהקות עזבו לעבודות בקולג', החברים המחויבים יותר התאחדו בסופו של דבר (תחת הנהגתו של Wayne Kramer ובשם "Bounty Hunters") עם בילי וארגו בגיטרה וליאו לדוק בתופים (בשלב זה סמית' ניגן בס).

הם היו פופולריים ומצליחים מספיק בדטרויט וסביבתה כדי שהמוזיקאים יכלו לעזוב את עבודתם היומיומית ולהתפרנס מהלהקה.

קרמר הרגיש שהם צריכים מנהל, מה שהוביל אותו לרוב דרמינר שהיה מבוגר בכמה שנים משאר חברי ההרכב, ומעורב עמוקות בסצנות הפוליטיות ההיפסטריות של דטרויט.

דרמינר נבחן במקור כגיטריסט בס (תפקיד שמילא לזמן קצר ב-1964). מהר מאוד הם הבינו שאפשר להשתמש טוב יותר בכישרונותיו של דרמינר כזמר ראשי, הרבה בזכות נוכחות בימתית מרשימה וקול בריטון רועם שהעיד על אהבתו המתמשכת לסול ולגוספל האמריקאים. דרמינר שינה את שמו לרוב טיינר (על שם הפסנתרן של ג'ון קולטריין, מקוי טיינר). במקום דרמינר, המנהלת שלהם בסופו של דבר היתה אן מרסטון, אלופת ארצית לשעבר בחץ וקשת וזוכה בתחרות היופי.

 ההרכב הקלאסי כלל את הסולן רוב טיינר, הגיטריסטים וויין קריימר ופרד "סוניק" סמית', הבסיסט מייקל דייויס והמתופף דניס תומפסון. טיינר גם הגה את שמם החדש, "MC5", קיצור של "Motor City Five" על סמך שורשיהם מדטרויט. במובנים מסוימים הלהקה הייתה דומה ללהקות גראז' אחרות מהתקופה, עם המעבר של טיינר מבסיסט לזמר, הוא הוחלף בתחילה בפטריק בורוז לפני שההרכב התייצב ב- 1965 עם הגעתם של מייקל דייויס ודניס תומפסון שהחליפו את בורוז וגספר, בהתאמה.

המוזיקה שלהם שיקפה את העניין הגובר של סמית' וקרמר בג'אז חופשי. הגיטריסטים קיבלו השראה מאלברט איילר, ארצ'י שפ, סאן רה וג'ון קולטריין של התקופה המאוחרת. קרמר וסמית' קיבלו השראה עמוקה גם מסאני שארוק, אחד הגיטריסטים החשמליים הבודדים שעבדו בסגנון הג'אז החופשי, ובסופו של דבר הם פיתחו סגנון משולב וייחודי שלא נשמע קודם.

כשהם מופיעים כמעט מדי לילה בכל מקום שהם יכלו בדטרויט ובסביבתה, "MC5" זכו במהירות למוניטין של הופעות חיות עתירות אנרגיה. כותב הרוק רוברט ביקסבי הצהיר שהסאונד שלהם היה כמו "כוח טבע קטסטרופלי שהלהקה בקושי הצליחה לשלוט בו". המעריצים השוו את ההשלכות של הופעת "MC5" לתשישות הזויה שלאחר "קרבות רחוב או אורגיה" הם הופיעו על הבמה עם רובים לא טעונים, ובשיאה של הופעה, "צלף" בלתי נראה היה יורה בטיינר. כל חברי הלהקה השתמשו בסמי LSD ומריחואנה.

בקיץ 1968 "MC5" הפכה ללהקה המובילה בסצנת הרוק הכבד המתפתחת, הם שימשו כמנטורים ללהקות אחרות מדרום-מזרח מישיגן כמו "The Stooges" ו- "The Up", וחברות התקליטים הגדולות הביעו עניין בלהקה.

לפי קריימר, "MC5" של תקופה זו הושפעה פוליטית מהמרקסיזם של מפלגת הפנתר השחור, מהאקטיביסט האמריקאי פרד המפטון, ומשוררים מדור הביט כמו אלן גינסברג ואד סנדרס, או משוררים מודרניסטים כמו צ'רלס אולסון.

מייסד מפלגת הפנתרים השחורים, יואי פ. ניוטון, הניע את ג'ון סינקלייר לייסד את הפנתרים הלבנים, ארגון שמאלני מיליטנטי של אנשים לבנים הפועלים לסייע לפנתרים השחורים. תחת "הדרכתו" של סינקלייר, "MC5" היו מעורבים עד מהרה בפוליטיקה השמאלנית.

הלהקה זכתה לתשומת לב ארצית עם אלבומה הראשון, "Kick Out the Jams", שהוקלט בהופעה חיה ב-30 וב-31 באוקטובר 1968. מנהל אלקטרה, ג'ק הולצמן, והמפיק ברוס בוטניק זיהו ש- "MC5" היו במיטבם כשניגנו עבור קהל חי. האלבום עורר מחלוקת מסוימת בשל הצעקה המרגשת של שיר הכותרת של "Kick out the jams, motherfuckers!" טיינר טען שזה נעשה ללא הסכמה קבוצתית. האלבום יצא בינואר 1969, וכלל ביקורות מעורבות.

כאשר "Hudson's", רשת חנויות כלבו מדטרויט, סירבה להחזיק את "Kick Out the Jams" במלאי בגלל המילים הגסות, "MC5" הגיבה בפרסומת בעמוד שלם במגזין המחתרת המקומי "Fifth Estate" ואמרה "Stick Alive with the MC5, and Fuck Hudson's!" , כשהם מדגישים באופן בולט את הלוגו של "אלקטרה רקורדס" במודעה. "הדסונס" השיבו מלחמה שערה כשהחליטו להסיר את כל תקליטי "אלקטרה" מהחנויות שלהם, ובמחלוקת שהתפתחה, מייסד אלקטרה, ג'ק הולצמן, החליט להתיר את המשך החוזה של הלהקה. כעבור זמן מה "MC5" חתמו בחברת התקליטים "אטלנטיק".

אלבומם השני, "Back in the USA", שהופק על ידי המנטור לעתיד של Bruce Springsteen, ג'ון לנדאו, סיפק למעשה אב טיפוס לPאנק רוק עם רוק גיטרה זועם קצר, ומהיר. שוחרר באטלנטיק עם מאמץ הפקה ושיווק שונה בתכלית, הסאונד של הלהקה היה שונה באופן קיצוני מ- "Kick Out the Jams", עד כדי כך שלמעט השירה של טיינר, "בקושי ניתן היה לזהות אותם כאותה להקה." חברי הלהקה אמרו מאוחר יותר שלנדאו שכונה - "מר רציונליות" השפיע בצורה מכרעת מעמדת ההפקה, כשהוא מנסה לעצב את הסאונד של הלהקה לפי טעמו. בעזרתו, הלהקה עשתה תקליט מהודק, ומגובש היטב להאזנה, עם שירי נעורים על "High School" ו- "Teenage Lust" וקאברים של צ'אק ברי וליטל ריצ'רד.

למרות רוח הנעורים שנושבת מהאלבום, "MC5" לא שכחו גם את רוח המרדנות הטבועה בתוכם עם שירים כמו "American Ruse", "Human Being Lawnmower" ו- "Call Me Animal" שעסקו גם בפוליטיקה מיליטנטית.

השיר "The American Ruse" נחשב לאחד משיאי היצירה של הלהקה, שהשתמשו ברוקנרול מהודק וקצבי כתגובה על ההונאות והצביעות של ממשלת ארה"ב, עליהן היה להם ידע ממקור ראשון, בין השאר הודות לנוכחותם בוועידה הלאומית הדמוקרטית ב-1968 , שם הם הצטרפו למחאות כנגד מלחמת וייטנאם.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!