Morrissey - Viva Hate
- FaceOff - עימות חזיתי
- 14 במרץ
- זמן קריאה 4 דקות
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 14.03.1983
"עד היום לא פגשתי מישהו שחושב שלהקת רוק גדולה צריכה להיות מנוהלת ע"י נגן גיטרה בן 23"
במאי 1987 לאחר סיום ההקלטות של "Strangeways, Here We Come" אלבום האולפן הרביעי של "הסמיתס", הודיע גיטריסט, וכותב השירים של הלהקה Johnny Marr על רצונו לקחת פסק זמן מלהקת "הסמיתס", מאר הרגיש חנוק, בין השאר בשל הסיבה שחבריו ללהקה ציפו ממנו לקחת את המושכות, ולהתוות את דרכה של הלהקה גם מעמדת הניהול.
מאר, כאמור לקח פסק זמן, משם הדברים התגלגלו בצורה שאיש לא ציפה.
חודשיים לאחר ההפסקה, זעקו כותרות המגזין NME "הסמיתס בדרך לפירוק" מאר לא האמין לכותרת שהוא רואה לנגד עיניו, הוא הרגיש מרומה, והוא חשד במוריסי כאיש שאחראי לכותרת הזאת, לקראת סוף ההקלטות היחסים ביניהם היו מתוחים.
"אנחנו אנשים שונים בתכלית" אמר פעם מאר בראיון, "לא פלא שמאז נפרדו דרכנו לא יצא לנו לדבר וללבן את הדברים"
אבל היה מי שקיווה ש"הסמיתס" עוד יחזרו לשתף פעולה, היה זה המפיק של אלבומם האחרון סטיבן סטריט (הפיק בהמשך אלבומים ל"קרנבריז", ו"בלר") מתוך מחשבה ש"הסמיתס" עוד לא אמרו את המילה האחרונה, שלח סטריט למוריסי כמה דמואים עם נגינה שלו מתוך מחשבה לעורר במוריסי השראה לכתיבת שירים חדשים שיהפכו בהמשך לקאמבק מפואר של הלהקה.
"שלחתי קלטת עם רעיונות שהיו לי, כמו שהיה נוהג לעשות Johnny Marr כשהיה שולח למוריסי רצועת גיבוי שלמה, כך הסמיתס נהגו לבנות את שיריהם" ציין סטריט בראיון.
מוריסי אכן התלהב מהדמואים של סטריט, וענה לו "הסמיתס הם היסטוריה, אני להוט לעשות איתך תקליט סולו"
כך נולד אלבום הבכורה של מוריסי "Viva Hate" שיצא ב- 14.03.1988.
עד כמה היה רעב מוריסי להכרה, והצלחה כאומן, ולא רק הערכה אומנותית, ניתן היה לראות מהמענה הנלהב לסטריט חזרה.
סטיבן פטריק מוריסי נולד במאי 1959 בדייויהאלם, לנקשייר, הוריו היו אירים קתוליים שהיגרו מדבלין למנצ'סטר.
בילדותו הושפע עמוקות מרציחות של כמה ילדים באזור שבו גדל ע"י צמד שכונה "Moors Murders", מוריסי הצעיר התוודע לסנטימנט האנטי-אירי בחברה הבריטית נגד מהגרים אירים לבריטניה.
למוריסי ביקורת רבה על מערכת החינוך הבריטי שלא תרמה לו כלום לדבריו למעט חוסר הערכה עצמית.
משאיבד עניין בלימודים מיקד מוריסי את כל מירצו בקריאה, ואהב את כתיבתו של אוסקר ויילד, וספרות פמיניסטית.
מוזיקלית התעניין מוריסי במריאן פייתפול, "טי רקס", דייויד בואי, ו"רוקסי מיוזיק", ובהמשך גם בלהקות כמו "הספארקס" ו"הניו יורק דולז.".
תחילת דרכו המוזיקלית היתה בנובמבר 1977 כשפגש את הגיטריסט בילי דאפי והסכים להיות הסולן של להקתו "The Nosebleeds", שם גם כתב את שיריו הראשונים.
במקביל החל מוריסי לכתוב ספרים קצרים עבור חברת ההוצאה בבילון Books, בהמשך כתב עוד ספרונים על הניו יורק דולז, וג'יימס דין, את ג'וני מאר הוא פגש אקראית בשנת 1978 במהלך הופעה של פטי סמית.
כעבור ארבע שנים מאר יצר איתו קשר לאחר שהתרשם מהסיפרון שכתב מוריסי על "הניו יורק דולז", וכך נולדה "הסמיתס", הרכב שכל פועלו הסתכם בחמש שנים וארבעה אלבומים, אך יזכר כאחת מהלהקות שהכי השפיעו על בריטניה של שנות ה- 80 בזכות החיבור שלהם בין מוזיקת רוק לליריקה שנונה או במילים אחרות השילוב בין הגיטרות של ג'וני מאר, והרעיונות הכתובים של מוריסי.
באוקטובר 1987 נכנס מוריסי להקלטות "Viva Hate" אלבום הסולו הראשון שלו, ימים ספורים לאחר שיצא האלבום האחרון של "הסמיתס" למכירה בחנויות, בזמן שעבד על השירים באולפן יחד עם סטיבן סטריט, המשיכו לצאת סינגלים של "הסמיתס" עד סוף 1987, האירוניה הו האירוניה.
מעבר לסטריט שהפיק וניגן על גיטרה באלבום, זכה מוריסי לקבל תוספת כח מרשימה בדמות מייסד להקת הפוסט Pאנק "the "Durutti Column שניגן על גיטרה וקלידים, ואנדרו פארסי שניגן על התופים.
אם באלבומי "הסמיתס" מוריסי פחות התמקד בכתיבה על חייו שלו, אז "Viva Hate" הוא כמובן הרגע שלו למלא את החלל בנושאים שמציפים את חייו, ולמוריסי יש דיעה כמעט על הכל, ולא תמיד הדעות שלו עוברות חלק באוזני המימסד כמו שקרה בשיר "Bengali in Platforms" שבו מספר מוריסי על מהגר מבנגלדש, וספק מזהיר את אותו מהגר "אין לך עתיד בבריטניה" לימים הואשם מוריסי בגזענות כלפי מהגרים, קצת אירוני כשיודעים שהוריו היגרו בעצמם לאנגליה.
בשיר האחרון באלבום "Margaret on the Guillotine" מוריסי מטיח את זעמו במדיניות הת'אצ'רית, וממש מייחל למותה, מוריסי הואשם ע"י חבר הפרלמנט השמרני ג'פרי דיקנס במעורבות ברשת טרור והמשטרה חקרה אותו ועשתה חיפוש בביתו.
הסינגל הפותח "Suedehead" שיצא כחודש לפני יציאת האלבום, המילים לשיר הן ההשראה של מוריסי מאנשי התת-תרבות "Suedeheads", כשהוא נזכר באדם שפגש כטינאייג'ר והיה חבר בתנועה הזאת של ה- "Suedeheads". השיר כבש את הטופ 5 הבריטי, והפך ללהיט הגדול ביותר של מוריסי, שהגיע גבוה יותר מכל הסינגלים של "הסמיתס".
הסינגל השני "Everyday Is Like Sunday" נכתב ע"י מוריסי וסטיבן סטריט במשותף, מילות השיר מנציחות את העגמומיות של עיירת החוף הוולשית בורת' מחוץ לעונת הקיץ.
שירים בולטים נוספים באלבום הם "Little Man, What Now?" הקצרצר שמנכיח למאזין את הקטע הקצר והכואב של 15 דקות התהילה.
ב- "Break Up the Family" מוריסי מוכיח שיש בו געגועים לחבריו מ"הסמיתס", אם כי גרסה אחרת מספרת שמוריסי מדבר על חברי הילדות שלו מתחילת הסבנטיז, גם "Late Night Maudlin Street" הוא מצבור זכרונות של מוריסי מתקופת נעוריו בשנות השבעים.
שמו של האלבום "Viva Hate" כה מתבקש, כאילו מוריסי מקבל בברכה את רגשות השנאה שהגיעו יחד עם המשבר ופירוק הלהקה, אולי המכירות היפות של האלבום, שכבש את פסגת מצעד האלבומים בבריטניה, ריככו את השנאה ההיא.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות