R.E.M. - Green

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 07.11.1988

יום אחר יום, שעה אחר שעה: כותבים, מנגנים, מקליטים ומופיעים ברחבי העולם. אבל בסוף שנת 1987 הרגישה להקת "R.E.M." שהיא נמצאת במבוי סתום, בדרך ללא מוצא. התחושה הייתה שלא משנה מה יעשו ואילו שירים גאוניים נוספים יכתבו, השירים הללו יגיעו בעיקר לאוזניים אמריקאיות. הם חשבו שיש להם פוטנציאל קצת יותר גבוה, או לפחות כך חשב מייקל סטייפ.

החוזה עם חברת התקליטים I.R.S. בדיוק הסתיים, וסטייפ לא התכוון להישאר שם דקה אחת נוספת. אין ספק שלרביעייה המוכשרת הייתה הכרת הטוב, אבל הם הבינו שיכולתה של I.R.S. לשווק אותם ברחבי העולם מוגבלת.

לאחר שבחנו כמה הצעות, הם חתמו עם וורנר בראדרז על חוזה של כ-10 מיליון דולר עבור חמישה אלבומים, וחופש יצירתי מוחלט.

אוהדי הלהקה האדוקים מיום הקמתה היו בהלם, ולא הבינו איך הלהקה שנחשבה למנהיגה הלא רשמית של האינדי הולכת למסחר את עצמה תמורת בצע כסף.

בדיעבד, "Green", אלבומה השישי של הלהקה, שיצא ב-7 בנובמבר 1988, היה הרגע שבו "R.E.M." שינו פאזה, התבגרו, ועדיין כתבו שירים לוחמניים, עם הרבה דאגה לסביבה.

למעשה, אם מישהו מאוהדי הלהקה חשש מאובדן דרך טוטאלי, שם האלבום, "Green", היווה הצהרת כוונות של החבורה המוכשרת מאת'נס, ג'ורג'יה: הם לא מתכוונים לשכוח את הנושאים היקרים לליבם, גם במחיר של חברת תקליטים גדולה. האלבום מתאפיין בצליל רענן ובמסרים פוליטיים ואקולוגיים.

במהלך אותה תקופה התכנסו מחדש ביל ברי, פיטר באק ומייק מילס למפגשים לא רשמיים באנדרגראונד סאונד של רובי קולינס, בעיר הולדתה של הלהקה, את'נס, ג'ורג'יה, והקליטו באולפן כמה דמואים ראשונים.

הלהקה הייתה נחושה לשנות מעט את דרך בניית השירים שלה, ובנוסף, חברי הלהקה החליפו כלי נגינה והוסיפו כלים חדשים לארסנל שלהם, כמו מנדולינה, אקורדיון, צ'לו וגיטרת פלדה הוואית.

עיקרון מנחה נוסף היה להתרחק משירים בסגנון "R.E.M." הקלאסי, כפי שהגדיר זאת הגיטריסט פיטר באק: "דברים מינוריים, אמצע-טמפו, חידתיים". הלהקה אהבה את הרעיון להציב את שירי הרוק בצד אחד של האלבום ואת השירים האקוסטיים בצד השני. בסופו של דבר הנחת היסוד הזו התבררה כלא מעשית, משום שנוצרו יותר שירי רוק מאשר שירים אקוסטיים.

הגיוון ברשימת ההשמעה היה מרכיב מרכזי, אבל מה שהפך את האלבום למושך ביותר היה הבהרת הקול של מייקל סטייפ, שלפתע אפשר היה להבין על מה הוא שר, וסגנון גיטרת הרוק המיוחד של פיטר באק.

היה רגע קצר, בסוף שנות ה-80, שבו אנשים רבים בכל העולם הרגישו שהשלום בדרך, אולי בשל סיומה של המלחמה הקרה, תקופת הגלסנוסט והפרסטרויקה. נשיאים ברחבי העולם חתמו על הסכמים, ואלפי נשקים גרעיניים עמדו להיהרס.

סטייפ קלט את תחושת האופטימיות הזו ויצר אלבום שנוגע מחד בנושאים פוליטיים ואקולוגיים, ומאידך הוא אופטימי מאוד באופן יחסי לאווירה הקודרת בשירים שלו באלבומים הקודמים.

הלהקה ביקשה להוציא את "Green" ב-7 בנובמבר 1988, כדי שייצא בסמוך לבחירות לנשיאות ארה"ב, מירוץ שבו תמכה במועמד הדמוקרטי מייקל דוקאקיס, שיפסיד לבסוף לג'ורג' בוש האב.

האלבום נפתח בשיר שבקלות הפך להמנון, "Pop Song 89", שנכתב כמעין פרפרזה על השיר "Hello, I Love You" של "The Doors". במקום לדבר עם בחורה על סקס, סטייפ מציע שידברו על מזג האוויר או על הממשלה.

את הקליפ ביים הסולן מייקל סטייפ בעצמו. בקליפ הוא רוקד חשוף חזה לצד שלוש נשים, אף הן חשופות חזה, סוג של סאטירה על החפצת נשים. כאשר MTV ביקשו גרסה מצונזרת, הניח סטייפ פסים שחורים על החזה של כל ארבעת הרקדנים, כולל על החזה שלו עצמו, ואמר: "פטמה היא פטמה".

סטייפ, שהיה להוט לעשות את האלבום, גער לעיתים בחבריו, ובמיוחד בבסיסט מייק מילס, שהעדיף לעיתים להמשיך לישון. כדי לזרז אותו לקום צעק לו סטייפ "Get Up".

סטייפ תמיד הוציא את פחדיו החוצה, בתיעול הרגשות שלו, ועם כל אלבום התיעול הזה הפך ליעיל יותר. ב-"You Are the Everything" סטייפ מבטא את פחדיו העמוקים מהעתיד.

כאקטיביסט נלהב, מייקל סטייפ תמיד חי בגישה של "זה תפקידנו וחובתנו להשפיע על הסביבה שבה אנו חיים", ועל כך כתב את "Stand".

ב-"World Leader Pretend" סטייפ כתב ושר על מנהיג כלשהו שבוחר להתנתק מהסביבה ומהעולם, אבל למרבה האירוניה הוא מפרש את המונולוג הפנימי שלו במונחים של מדיניות פוליטית. הסולן מייקל סטייפ נזכר: "השיר היה מחווה לליאונרד כהן, תוך שימוש במונחים צבאיים כדי לתאר את הקרב שהתחולל בתוכי". שימו לב לדמיון בצלילים בתחילתו של השיר מול "Texarkana", שנכתב לאלבום הבא, "Out of Time".

ב-"The Wrong Child" מייקל שר מנקודת מבטו של ילד דחוי שאינו מתערה בחברה, ספק אם מדובר במגבלה שלו או סתם חרדה חברתית.

אביו של מייקל סטייפ שירת בווייטנאם, וסטייפ, שהיה בעל דעות אנטי-מלחמתיות ונודע כמבקר חריף של הדרג המדיני והצבאי, כתב את "Orange Crush" כהתייחסות לחומר מסרטן בשם Agent Orange, כימיקל ששימש את החיילים האמריקאים בג'ונגלים בווייטנאם. אנשי הצבא שנחשפו אליו פיתחו סרטן שנים מאוחר יותר, ולחלק מילדיהם היו מומים מולדים.

לקראת סוף האלבום עוברת הלהקה לשירים אקוסטיים ושקטים יותר. סטייפ שר על מגבלות הכוח ב-"Turn You Inside-Out", ועל כמה שהכוח משחית, מנקודת המבט של מוזיקאי שיש לו המון השפעה על הקהל שלו.

ב-"I Remember California" סטייפ מתמודד עם הפחדים שלו כילד קטן, והשיר מהווה תזכורת לילד שהיה פעם. כהמשך ישיר, האלבום נחתם בשיר שמח ללא שם, "Untitled", שבו סטייפ מביע את אהבתו והערכתו כלפי הוריו.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!