R.E.M. - Monster

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 26.9.1994

מתישהו בתחילת 1993 להקת ".R.E.M" היו על גג העולם, שני האלבומים האחרונים שלהם "Out of Time" ו- "Automatic for the People" מכרו יחדיו 36 מיליון עותקים בעולם, והפכו אותם מלהקה עם פוטנציאל, ללהקת ענק בינלאומית.

כאשר אתה על גג העולם והכל נראה מבטיח, מה כבר יכול להשתבש?

במקרה של הלהקה המבטיחה מאת'נס ג'ורג'יה, כנראה שהקארמה דאגה להפוך עליהם את העולם כולו, רגע אחרי שטיפסו לפסגת העולם, וכמעט גרמה לפירוקו של ההרכב רגע לפני אלבומו התשיעי "Monster" שיצא ב 27.09.1994.

חברי ההרכב נפגשו בתחילת 1993 באקפולקו, לסיעור מוחות על המשך דרכה של הלהקה, מפגש שלאחריו היו ברורים שני דברים, לאחר שני אלבומים באווירה מתונה וחייכנית הגיע הזמן לדיסטורשן, ולגיטרה לתפוס פיקוד, ובמקביל שההרכב יחדש את סיבוב ההופעות שלו ברחבי העולם לאחר הפסקה של חמש שנים (1989).

כשהם בראש הנכון "לתת בראש" לקהל מאזיניהם, מן הסתם גם בהשראת ז'אנר הגראנג' שהיה חזק באותה התקופה, נכנסו ".R.E.M" להקלטות מוקדמות ומינימליסטיות בניו אורלינס שם כתבה הלהקה לא פחות מ- 45 שירים, כאשר הסשנים היו מינימליסטיים וניסיוניים.

בנוסף, Michael Stipe הוקלט ע"י מארק הווארד (עבד עם ההרכב באלבומם הקודם) כשהוא שוכב על ספה ומעלה רעיונות ליריים, שבהמשך עזרו לו לכתוב הרבה משירי האלבום "Monster".

לאחר הסשן המינימליסטי, עברה הלהקה מניו אורלינס לאטלנטה שם הקליטו את רוב השירים באלבום. השירים הוקלטו כאשר הלהקה מנגנת בלייב באולפן. המפיק סקוט ליט חשב שמכיוון ש- ".R.E.M" לא יצאו חמש שנים להופעות, ההקלטה בנגינה חיה תהיה הכנה ראויה לסיבוב ההופעות שיגיע בהמשך.

בשלב זה, Bill Berry, ו- Mike Mills חלו, Peter Buck, ו- Michael Stipe נאלצו לבקר בני משפחה שחלו, ואם כל זה לא הספיק, השחקן River Phoenix, והמוזיקאי Kurt Cobain חבריו של סטייפ הלכו לעולמם (".R.E.M" הקדישה את השיר הנועל "Let Me In" לזכרו של קוביין, ואת האלבום כולו לזכרו של ריבר פניקס).

לאחר ההפסקות המרובות המשיכה הלהקה בהקלטות, ועברה שוב מאטלנטה, לאולפני קריטריה במיאמי, אך גם הפעם ההקלטות הופרעו בשל בעיית מורסה בשיניו של Michael Stipe.

אבל זה לא הסוף, המצב הגיע לשיא השפל כשהלהקה עברה להקליט בביתו של ליט בלוס אנג'לס. המתחים בין חברי ההרכב הגיעו לשיא והמריבות גרמו למצב בו כל אחד מחברי ההרכב הלך לחדר אחר, כאשר הם חושבים לעצמם "לעזאזל עם הכל". זו היתה גם נקודת האל חזור, והלהקה החליטה להיפגש, לדבר, ולפתור את המתחים והבעיות יחדיו.

על אף כל הבעיות המתוארות, האלבום הזה זינק עם יציאתו היישר למקום הראשון במצעד האמריקאי ובעוד לא פחות מ- 7 מדינות, לא מעט בזכות הסינגל המוביל מתוכו "What's the Frequency, Kenneth?".

זהו כאמור האלבום הכי רוקיסטי של ".R.E.M" מתחילת דרכה. הוא משלב בין גלאם רוק, וגראנג', יש בו גווני גיטרה מעוותים אוברדאב מינימלי, והשירה של Michael Stipe נשמעת טיפה חנוקה כי היא נדחקה אחורה במיקס.

אם בעבר ".R.E.M" חיפשו לחקור ולנגן על כלים אקוסטיים חדשים, הפעם התברר שגם נגינה על גיטרה חשמלית יכולה להיות מהנה לא פחות.

השיר "Bang and Blame" בוודאי יזכיר לכם את "Losing My Religion" מ- "Out of Time" במהלך הבתים. מתארחות בו Rain Phoenix - אחותו של ריבר פניקס, והבסיסטית והזמרת Lynda Stipe - אחותו של מייקל סטייפ, שניהן מלוות בקולות רקע.

זה לא השיר היחיד באלבום שיעשה לכם תחושת "דה ז'ה וו". קחו לדוגמא את "Strange Currencies" שמצליח להעביר את התחושות של "Everybody Hurts" מהאלבום הקודם - "Automatic for the People".

כמו תמיד בולטת הכתיבה מלאת החידה של Michael Stipe לכל אורך האלבום, שבו אפשר למצוא אורחים גם מהז'אנר האלטרנטיבי, כמו Thurston Moore מלהקת "Sonic Youth" בשיר "Crush With Eyeliner".

מעל כולם ניצב לו הדיסטורשן של הגיטריסט Peter Buck, מהדהד לו באלבום, כדי שגם לאוהדי הגראנג' יהיה ברור, ".R.E.M" באו לתת בראש, גם אם במהות שלהם הם לא אחת מהלהקות ההן שצמחו בסיטאל של תחילת הניינטיז.

עטיפת האלבום נעשתה ע"י הצלם כריס בילהיימר לאחר שסטייפ הראה לו בלון ירוק שבו הוא רצה להשתמש לעטיפת האלבום, את האלבום המיר בילהיימר בראש של דוב, כאשר את ראש הדוב צילם בכמה וכמה פריימים, חלקם מטושטשים, אחד מהפריימים האלו שימש בסוף לעטיפת האלבום כאשר הצבע שונה מירוק לכתום.

אלבום האולפן התשיעי של ההרכב מכר תשעה מיליון עותקים ברחבי העולם.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר