Red Hot Chili Peppers - Mother's Milk
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני 4 שעות
- זמן קריאה 6 דקות
ב 16 באוגוסט 1989, "Red Hot Chili Peppers" הוציאו את אלבום האולפן הרביעי שלהם "Mother's Milk".
יש אלבומים שמייצגים התפתחות אמנותית, ויש אלבומים שקיימים רק מפני שלהקה הצליחה איכשהו לשרוד מספיק זמן כדי ליצור אותם. "Mother's Milk" שייך לשתי הקטגוריות. אחרי "The Uplift Mofo Party Plan" מ 1987, "Red Hot Chili Peppers" חוו אירוע שיכול היה בקלות להביא לסופה של הלהקה. הגיטריסט Hillel Slovak מת ממנת יתר של הרואין ביוני 1988, אובדן שטלטל כל אחד מחברי הלהקה בדרך שונה ואישית מאוד. עבור Anthony Kiedis, מותו של סלובק היה מפגש אכזרי עם ההשלכות של אורח החיים שהוא עצמו עדיין נאבק בו, והוביל אותו לתקופה של אשמה, חשבון נפש וניסיון להיגמל מסמים. עבור Flea, סלובק לא היה רק חבר ללהקה אלא שותף יצירתי קרוב עוד מימיהם הראשונים (סלובק הוא זה ששם בידיו את הבס), ומותו הותיר חלל הן בזהותו המוזיקלית והן בתחושת היציבות שלו בתוך ההרכב. המתופף Jack Irons הזדעזע כל כך מאובדן חברו הקרוב, עד שהתרחק לחלוטין ולא היה מסוגל להשלים עם האפשרות להמשיך בלהקה שהייתה קשורה באופן עמוק כל כך לזכרו של סלובק. זמן קצר לאחר מכן הוא עזב.
הטרגדיה סימנה גם נקודת מפנה באופן שבו החברים שנותרו התייחסו ללהקה עצמה. היא כבר לא הייתה רק מסגרת יצירתית כאוטית, אלא דבר שברירי שכבר גבה מהם את חייו של אדם שאין לו תחליף. בעקבות האסון, קידיס ופלי נותרו מול החלטה שהייתה גדולה בהרבה מהצורך למצוא מוזיקאים חדשים. הם היו צריכים להחליט אם המשך דרכה של הלהקה יהיה מעשה של הכחשה, מחווה לזכרו של סלובק או פשוט צורך פנימי, והאם המוזיקה שבנו יחד איתו בכלל יכולה להמשיך להתקיים באופן משמעותי בלעדיו.
הניסיונות הראשונים לבנות מחדש את ההרכב לא החזיקו מעמד. DeWayne "Blackbyrd" McKnight תפס לזמן קצר את עמדת הגיטריסט, בעוד D.H. Peligro עבר בעמדת המתופף. השינוי המכריע הגיע עם הצטרפותו של John Frusciante בן ה 18, מעריץ מושבע של הלהקה שלמד לעומק את סגנון הנגינה של סלובק, אך החזיק בידע מוזיקלי שאפשר לו לקחת את השפה הזאת למקומות אחרים. פרושיאנטה הסביר מאוחר יותר שלפני הצטרפותו ללהקה הוא לא באמת היה גיטריסט פאנק, ושהוא למד כיצד לנגן מול פלי בין היתר באמצעות לימוד הנגינה של סלובק.
לאחר מכן הגיע Chad Smith, שהנגינה העצומה והפיזית שלו בתופים העניקה מיד לחטיבת הקצב סוג אחר לחלוטין של כוח. כך נולד ההרכב של קידיס, פלי, פרושיאנטה וסמית, ואיתו התגבשה הרביעייה שתגדיר בסופו של דבר כמה מהתקופות המצליחות והמוערכות ביותר בתולדות "Red Hot Chili Peppers".
המוזיקאים החדשים לא רק החליפו את סלובק ואיירונס. הם שינו את המכניקה של הלהקה. במהלך העבודה המוקדמת ההרכב ניגן ללא הפסקה, פיתח חומרים דרך ג'אמים ולמד כיצד ארבעת החברים החדשים מגיבים זה לזה. "Knock Me Down", למשל, צמח מתוך התהליך הזה ולא מתוך הכוונה של מפיק. פרושיאנטה הביא ידע הרמוני רחב יותר וחוש מלודי שכבר החל להתפתח במהירות, בעוד סמית העניק לפלי מתופף שהיה מסוגל לענות לנגינת הבס האגרסיבית שלו בעוצמה דומה. המפיק Michael Beinhorn, שכבר עבד עם הלהקה על "The Uplift Mofo Party Plan", זיהה כמעט מיד את היכולת הטכנית והתאורטית החריגה של פרושיאנטה.
האלבום הוקלט מסוף 1988 או תחילת 1989, בעיקר באולפני Ocean Way ובאולפני Image בלוס אנג'לס, כאשר ביינהורן הפיק ו Dave Jerden היה אחראי על המיקס. אלא שהיחסים בין המפיק לגיטריסט הפכו לאחד ממוקדי המתח שעיצבו את האלבום. ביינהורן דחף את פרושיאנטה לעבר צליל גיטרה עבה וכבד יותר, כולל שכבות רבות של גיטרות. פרושיאנטה נזכר מאוחר יותר שנדרש להקליט חלקים מסוימים ארבע פעמים, חוויה שהשפיעה על הדרך שבה ניגש להקלטות במשך שנים. המתח הזה חיוני להבנת "Mother's Milk". זהו פרושיאנטה לפני שגילה עד כמה חסכנות יכולה להפוך לנשק מוזיקלי. אפילו הוא הודה בדיעבד שבאלבום הזה ניסה למלא יותר מדי מהחלל.
ו "Mother's Milk" בהחלט ממלא את החלל. למעשה, הוא כמעט תוקף אותו.
השיר "Good Time Boys" פותח את האלבום כמו ארבעה מוזיקאים שמנסים להוכיח שההרכב החדש לא עומד להתפרק. הבס של פלי מסרב להסתפק בתפקיד של יסוד קצבי ונע בתוך העיבוד כמעט ככלי מוביל נוסף, בזמן שסמית מכה בתופים בעוצמה פיזית גדולה בהרבה מזו שאפיינה את התקליטים הקודמים של הלהקה. הגיטרה של פרושיאנטה צפופה ושוחקת, וקידיס מגיש את המילים באופן קצבי הרבה יותר מאשר מלודי. השיר יכול להישמע עמוס מדי, אבל העודף הזה הוא חלק מהאופי של האלבום. "Mother's Milk" עדיין לא מבין איפוק, מפני שהמוזיקאים עצמם עדיין מגלים היכן כל אחד מהם משתלב.
ואז מגיעה ההחלטה המבריקה לפרש מחדש את "Higher Ground" של Stevie Wonder. במקום לשחזר בנימוס את הפאנק של המקור, "Red Hot Chili Peppers" הופכים אותו למשהו כמעט אלים מבחינה פיזית. פלי מתרגם את תפקיד הקלידים המפורסם למתקפת סלאפ בס שרירית, סמית מניע את השיר עם קיק וסנר עצומים, ופרושיאנטה עוטף את העיבוד בגיטרות מעוותות. קידיס רוכב על הגרוב עם יותר ביטחון מאשר תחכום טכני, וזה בדיוק מה שגורם לביצוע לעבוד. השיר לוכד את הגשר שהלהקה בנתה בין הפאנק של שנות השבעים, האנרגיה של ההארדקור והרוק האלטרנטיבי הכבד יותר שעתיד היה להתפוצץ בעשור הבא.
השיר "Subway to Venus" מדגים עד כמה הלהקה יכולה להיות מגוחכת ומתוחכמת באותו רגע. חטיבת הקצב מחליפה כיוון בהתלהבות כמעט מצוירת, בעוד כלי הנשיפה מרחיבים את בסיס הפאנק למשהו צבעוני בהרבה. פרושיאנטה מקשט ללא הרף את הגרוב במקום פשוט להתיישב עליו. התוצאה כאוטית, אבל הכאוס כבר מתחיל להיות מאורגן. אפשר לשמוע כאן להקה שמתחילה להבין שווירטואוזיות אינה חייבת לבטל את תחושת הסכנה.
הסכנה הזאת מגיעה לקצה נוסף ב "Nobody Weird Like Me". קו הבס של פלי הוא המנוע, תזזיתי עד כדי תחושה שהשיר עלול לעקוף את עצמו, בזמן שסמית שומר את הכול מחובר לקרקע בכוח אדיר. קידיס מגיב באחת ההופעות הקוליות המטורפות ביותר באלבום. מבחינה מבנית, השיר קרוב יותר לפגיעה מבוקרת מאשר לכתיבת שירים מסורתית, וזה בדיוק העניין. זהו האינסטינקט הישן של "Red Hot Chili Peppers" במהירות מרבית, רק שעכשיו הוא מונע על ידי חטיבת קצב שמסוגלת לגרום לטירוף להישמע עצום.
המרכז הרגשי של האלבום הוא "Knock Me Down", המקום שבו הנסיבות שהולידו את "Mother's Milk" כבר אינן ניתנות להפרדה מהמוזיקה. השיר, שנכתב בצלו של מותו של סלובק, מתמודד עם יהירות, תמותה והרס עצמי מבלי לוותר לחלוטין על האנרגיה הפיזית של הלהקה. חשוב מכך, הקול של פרושיאנטה נדחף לצד קידיס במקום להיקבר מאחוריו, וכך נוצר קול כפול ויוצא דופן. הגיטרות עדיין נושאות את ההפקה הכבדה של ביינהורן, אבל מתחת לדיסטורשן מסתתר אינסטינקט מלודי שמצביע ישירות אל העתיד. זה אחד הרגעים שבהם "Mother's Milk" מפסיק להישמע כמו ניסיון מוצלח לשקם להקה ומתחיל להישמע כמו הטיוטה הראשונה של להקה חדשה.
השיר "Taste the Pain" מתקדם צעד נוסף הרחק מהאגרסיביות הטהורה של הפאנק והפאנק רוק. השיר הוקלט לפני שסמית הצטרף ללהקה, כאשר Philip "Fish" Fisher מ "Fishbone" מנגן בתופים, ולכן יש לו תחושה קצבית שונה באופן מורגש. הבתים משאירים יותר מרחב לנשימה, קידיס נשמע פגיע באופן לא אופייני, והעיבוד מדגים עד כמה המלודיה החלה לקבל תפקיד משמעותי יותר בזהות של הלהקה. השיר פחות מעוניין להכניע את המאזין מאשר חלק גדול מהאלבום שסביבו, ולכן חוסר השקט הרגשי שלו אפקטיבי הרבה יותר.
במקומות אחרים, האלבום, נשאר בלתי אחיד באופן מפואר. "Stone Cold Bush" מונע על ידי חילופי בס וגיטרה אכזריים וממחיש באיזו מהירות פרושיאנטה ופלי פיתחו שיחה מוזיקלית משותפת. "Punk Rock Classic" דוחס את האינסטינקטים הפאנקיסטיים של הלהקה לפחות משתי דקות של אבסורד מכוון. הגרסה שלהם ל "Fire" של Jimi Hendrix, שהוקלטה מוקדם יותר עם סלובק ואיירונס, מתפקדת כמעט כרוח הרפאים של ההרכב הקודם שמופיעה בתוך האלבום החדש. היא מזכירה שהשינוי הזה לא היה מתוכנן. גרסה אחת של "Red Hot Chili Peppers" הסתיימה בפתאומיות, וגרסה אחרת הורכבה מתוך ההריסות.
אבל הקטע החושפני ביותר הוא אולי האינסטרומנטל הקצרצר "Pretty Little Ditty". בתוך אלבום שאובססיבי לעוצמה, סלאפ בס, דיסטורשן ופגיעה ישירה, האיפוק שלו כמעט מפתיע. פרושיאנטה ופלי מאפשרים למלודיה ולמרחב לשאת את הקטע, ופתאום מופיע עתיד אפשרי אחר עבור הלהקה. אין צורך שקידיס ישלוט בשיר ואין צורך שהמוזיקאים יוכיחו כמה חזק הם מסוגלים לנגן. הרגישות המלודית שתהפוך לחשובה יותר ויותר באלבומים הבאים כבר מסתתרת בתוך הקטע הקצר הזה.
השיר "Johnny Kick A Hole In The Sky" מחזיר את האלבום אל העימות, כאשר פלי וסמית מניעים בסיס קצבי חסר מנוחה מתחת להגשה התקיפה של קידיס. בשלב הזה היתרון הגדול ביותר של האלבום והחיסרון הגדול ביותר שלו כבר הפכו לאותו דבר. הכול מוגזם. הבס עצום, התופים עצומים, הגיטרות נערמות זו על גבי זו וקידיס נאלץ להיאבק ללא הפסקה כדי להישאר מעליהן. כמעט ואין כאן את המרחב שיהפוך את השלב הבא של הלהקה לכל כך עוצמתי.
וזאת בדיוק הסיבה ש "Mother's Milk" נשאר אלבום חשוב כל כך בדיסקוגרפיה של הלהקה. זו עדיין לא יצירת המופת המגובשת שתגיע בהמשך. זהו הצליל של המכונה בזמן שבונים אותה מחדש.
פרושיאנטה ילמד בהמשך שנגינה מצומצמת יותר יכולה לגרום ל פלי ולסמית להישמע גדולים יותר. הלהקה תגלה שפגיעות יכולה להיות חזקה לא פחות מאגרסיביות. ההפקה שלהם תלמד להשאיר יותר אוויר בין הכלים. אבל הלקחים האלה היו צריכים להגיע ממקום כלשהו, ורבים מהם נלמדו כאן. פרושיאנטה עצמו הביט מאוחר יותר לאחור על התקופה הזאת כשלב שבו הגיטרה שלו תפסה יותר מדי מקום, הבנה שעזרה לעצב את המוזיקאי החסכוני והמדויק יותר שיהפוך להיות.
לכן "Mother's Milk" ניצב באחת מנקודות המפגש החשובות ביותר בתולדות הלהקה. מאחוריו נמצאים סלובק, איירונס ולהקת הפאנק רוק הפרועה והפאנקית של שנות השמונים. לפניו נמצאת הכימיה בין קידיס, פלי , פרושיאנטה וסמית, ההרכב שיהפוך בסופו של דבר את "Red Hot Chili Peppers" לאחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם.
להאזנה ב: Spotify, Apple Music.
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות