• FaceOff - עימות חזיתי

Rush - Rush

ב- 1 למרץ 1974 שוחרר אלבום הבכורה של "Rush".


הסיפור של האלבום הזה מתחיל כמה שנים לפני כן, בשנת 1968, בשכונת "Willowdale" שבטורונטו קנדה, כאשר גיטריסט צעיר בשם Alexandar Zivojinovich, מתופף בשם John Rutsey שגר באותו רחוב וזמר-בסיסט בשם Jeff Jones מקימים את להקת Projection. אותו Jeff Jones יוחלף אחרי כחודש ולפני הופעתה השניה של הלהקה על-ידי Gary Lee Weinrib - שכנו של הגיטריסט, שגם למד איתו באותו בית ספר.


הגיטריסט בוחר לעצמו את שם הבמה Alex Lifeson. שם המשפחה שנבחר הוא למעשה תרגום של שם משפחתו המקורי Zivojinovich, אשר משמעותו "Son of Life". הבסיסט- זמר בוחר לו את שם הבמה Geddy Lee. גדי היה הכינוי של גארי הואיל ואמא שלו לא ידעה לבטא את האות R ובמבטא שלה זה נשמע כמו D (גדי במקום גרי).


השלושה מיד משנים את שם הלהקה ל- "Rush", בהתאם לעצתו של אחיו של המתופף John Rutsey.


את ההופעה הראשונה שלהם הם עושים בחודש ספטמבר 1968 במרתף של כנסייה בפרברים של טורונטו. גדי ואלכס היו אז בני 15 בלבד, אך אט אט הם צוברים ביטחון ומצליחים להופיע בפאבים מקומיים, באירועים ובמסיבות בתי ספר.


בשנת 1971 הלהקה חותמת על חוזה ניהול עם Ray Daniels, אשר ישמש כמנהל הלהקה עד יומה האחרון. באותה שנה משחק להם המזל כאשר חוק האלכוהול בטורנטו שונה וגיל השתיה הורד ל- 18, דבר שמאפשר להם להופיע בפאבים ללא בעיה. סגנון ההארד-בלוז רוק שהלהקה מאמצת תופס טוב ועד מהרה הלהקה מוצאת את עצמה מופיעה שישה ימים בשבוע, דבר שסייע להם מאוד להשתפשף ולהתמקצע. בין לבין מצליחים גם אלכס, גדי וג'ון לכתוב חומר מקורי.


במקביל מנסה מנהל הלהקה - ריי דניאלס להשיג להם חוזה הקלטות. הוא לא מצליח ולבסוף הוא מחליט להקים לייבל פרטי בשם Moon Records, דרכו תוכל הלהקה לשחרר את אלבומה.


על-מנת לחסוך בכסף התחילה הלהקה את ההקלטות בשעות הלילה המאוחרות, שעות בהן האולפנים היו פנויים והתעריפים היו זולים יותר. הלהקה מתכנסת האולפן Eastern Sound Studios בטורונטו במרץ 1973 ומקליטה שם בסיוע המפיק Dave Stock ארבעה שירים. שניים מהם, גירסת כיסוי לשיר של באדי הולי "Not Fade Away" ושיר מקורי שכתבו גדי וג'ון ראסטי בשם: "You Can't Fight It", ישוחררו כסינגל הראשון של הלהקה כבר בשנת 1973, כאשר השיר המקורי ישוחרר דוקא כבי סייד לגרסת הכיסוי של באדי הולי.


שני השירים לא נכללו באלבום שישוחרר שנה לאחר מכן, אך שני השירים הנוספים שהוקלטו באותו סשן "In the Mood" ו- "Take a Friend" ימצאו את דרכם לאלבום.


כאן המקום לציין שהשיר "In the Mood הוא היחיד באלבום שנכתב על-ידי Geddy Lee לבדו. לי יציין מאוחר יותר כי זהו השיר הראשון שנכתב ללהקה שהוא ואלכס ממש אהבו. אלכס הוסיף שגדי הגיע יום אחד לביתו ואמר אני רוצה להשמיע לך שיר והוא פשוט ניגן אותו מתחילתו ועד סופו. לטענתו זה היה כשנתיים אפילו שלוש לפני שהם התחילו להקליט את האלבום.


הסינגל והבי סייד ששוחררו בשנת 1973 לא זכו להצלחה. הלהקה גם לא היתה מרוצה מהתוצאות מבחינת סאונד והפקה ולכן היא מחליטה לעבור לאולפן "Toronto Sound Studios", לזנוח את המפיק דייב סטוק ולהפיק את האלבום בעצמם.


על-אף שההקלטות בשני האולפנים בוצעו עם ציוד מיושן של 8 ערוצים, הלהקה הצליחה לשפר את ההפקה בשירים שהוקלטו בסשן השני לשביעות רצונם, במיוחד את "Finding My Way", "Need Some Love" ו- "Here Again".


האלבום הזה נותן לנו הצצה חד-פעמית על Rush כפי שהיא כבר לא תישמע באלבומים הבאים. מחוספסת, בוסרית, פרועה. החומר המוזיקלי באלבום נע בין הארד רוק אנרגטי ושורשי שמזכיר את זפלין - כמו בשיר "What You're Doing", דרך הבלוז רוק של Cream ב- "Take A Friend" ועד ריפים מטאלים וכבדים שמזכירים את Black Sabbath כמו בשיר "Working Man".


יש פה כמה קטעים מדהימים ונדירים ביופיים ובתמימותם. קטעים שלא תוכלו לשמוע באף אלבום אחר של הלהקה, אשר תלך ותתפתח ותשנה את סגנונה המוזיקלי.


האלבום שוחרר בתחילה בכמות זעומה של 3,500 עותקים דרך הלייבל הפרטי שהקימה הלהקה בסיוע מנהלה, אך זכה להצלחה מקומית בלבד. למרות שהלהקה זכתה לביקורות טובות היא לא הצליחה לעורר את תשומת ליבם של חברות התקליטים, עד שקרה הדבר הבא:


שדרנית הרדיו Donna Halper מתחנת הרדיו WMMS באוהיו קליבלנד החלה להשמיע את השיר "Working Man" באופן קבוע בתוכניתה. בכל פעם שדונה היתה משמיעה את השיר היתה התחנה מקבלת טלפונים רבים מאנשים שביקשו לדעת פרטים על הלהקה ומאין ניתן לרכוש את האלבום. כתוצאה מכך עותקים מהאלבום הועברו מקנדה לארה"ב לשם מכירתם בקליבלנד אוהיו. ההשמעות התכופות והביקוש הרב לאלבום גרמו בסופו של דבר לחברת התקליטים Mercury להחתים את הלהקה על חוזה ולהדפיס עותקים נוספים של האלבום תחת הלייבל שלה.


בשלב זה גויס מי שיהפוך למפיק הקבוע של הלהקה עד שנת 1982 - Terry Brown, אשר קיבל תשלום בסך של 9,000 דולר מהמנהל ריי דניאלס בשביל לערוך לאלבום מיקס מחודש לצורך ההוצאה המחודשת של חברת מרקורי.


בעקבות ההצלחה בארה"ב נקבעו ללהקה הופעות רבות גם מחוץ לקנדה. הנסיעות וההופעות שחקו את המתופף ג'ון ראטסי שהיה אף חולה בסכרת, עד כי אלכס וגדי הבינו שאין ברירה ויש להחליפו.


גדי ואלכס יערכו אודישנים אליהם הגיע בחור צנום וגבוה עם מכנסיים קצרים ותספורת קצרה שנראה להם לחלוטין לא מתאים לסגנון הרוק שהם נגנו. הבחור בשם Neil Peart יצא ממכונית ישנה וחבוטה הוציא ממנה מערכת קטנטנה של תופים שנראתה לגדי ואלכס כמו מערכת צעצוע. אך, כשפירט החל לנגן נפערו הלסתות של שני המוסיקאים שעמדו מולו והם מיד קיבלו אותו ללהקה.


המועד המדויק בו ניל פירט הצטרף ללהקה היה 29/7/1974. פירט היה אז בן 21. זה היה בדיוק שבועיים לפני סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב. ההופעה הראשונה שלו איתם הייתה בפיטסבורג ב- 14 לאוגוסט 1974 כחימום לאוריה היפ בפני 11 אלף איש. עוד על הצטרפותו של ניל קראו כאן.


הבאתו של פירט ללהקה הביאה לא רק מתופף מעולה אלא בחור אינטיליגנטי וחריף שידע גם לכתוב תמלילים לא שיגרתיים. לפיכך, הוחלט שפירט יהיה אחראי מעתה ואילך גם על המילים, כשלייפסון ולי יהיו אחראים על הלחנים.


השאר כבר היסטוריה....


להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - תוכנית רוק, ראש בראש, ימי ראשון בשעה 11:00

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!