Siouxsie and the Banshees - The Scream

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 13.11.1978

"אנשים שוכחים שפאנק היה סגנון ממש טוב לנשים. הוא הכריח אותן לנגן על גיטרה במקום להסתפק בתפקידי השירה. זה איפשר לנו להיות אגרסיביות", אמרה סוזי סו.

סוזי סו התחילה את חייה בתור סוזן ג'נט באליון בלונדון, אנגליה. היא אימצה את השם "Siouxsie" (סוזי) כדי לחלוק כבוד לשבט האינדיאנים Sioux (סו), בהשראת העניין שלה בתרבות ובמוזיקה האינדיאנית.

הילדות של סוזי סו הייתה שונה משל רוב הילדים. אביה, בקטריולוג לשעבר שנהג לחלוב ארס מנחשים, היה אלכוהוליסט, וכתוצאה מכך, לאורך כל ילדותה, היא מעולם לא יכלה להתיידד ולא הורשתה לארח חברים בביתה.

באופן לא מפתיע היא פיתחה שנאה עמוקה לפרברים שבהם גדלה, ובילתה את רוב זמנה בקריאה במקום בהתרועעות, במה שכינתה ניסיון "בריחה".

החיים האפרוריים והמתסכלים של ילדותה גרמו לה להרגיש דחויה, והבריחה שלה למחוזות הדמיון הפכה אותה לאדם דעתן ואגרסיבי, עם רעיונות מיוחדים ליישום משנתה המוזיקלית והוויזואלית. היא לבשה שחורים והתאפרה בצבעים כהים, ושנאה את תעשיית המוזיקה החונקת והצבועה. את האהבה שלה לאוונגרד, לשונה, יישמה דרך להקתה, "Siouxsie and the Banshees", שאלבום הבכורה שלה, "The Scream", יצא ב-13 בנובמבר 1978.

בספטמבר 1975 נפגשו סוזי סו והבסיסט סטיב סברין בהופעה של להקת "Roxy Music". הייתה זו תקופת דעיכתו של סגנון הגלאם רוק, ורגע לפני לידתו של שגעון הפאנק בבריטניה.

כעבור כחצי שנה (פברואר 1976) התחילו סוזי וסטיב, יחד עם עוד כמה חברים, לעקוב אחר להקה מתגבשת ופרועה שטרם חתמה בחברת תקליטים, "Sex Pistols". הם עקבו אחריהם לכל הופעה וזכו לכינוי "קונטיננט ברומלי" ("Bromley Contingent") בשל כך שרוב קבוצת המעריצים הגיעה מאזור הרובע ברומלי בלונדון, ביניהם גם הזמר לעתיד בילי איידול.

באחת מההופעות של הפיסטולז בפסטיבל הפאנק במועדון 100 Club ביטלה אחת הלהקות את הופעתה, ומלקולם מקלארן, מנהל "Sex Pistols", פנה לסוזי ולסטיב סברין והציע להם להופיע בזמן שהתפנה. הצמד ענה בחיוב באופן ספונטני, אף שבפועל לא הייתה להם להקה.

כעבור יומיים, ב-20 בספטמבר 1976, הם עלו להופעה בת 20 דקות עם שני מוזיקאים זמניים לצידם: הגיטריסט מרקו פירוני ("Adam & the Ants") והמתופף סיד וישס, שבהמשך יהפוך לבסיסט "Sex Pistols".

הלהקה התכוונה להיפרד לאחר ההופעה, אך הם התבקשו להופיע שוב ושוב בחודשים הבאים. סוזי סו וסטיב סברין צירפו את המתופף קני מוריס ואת הגיטריסט פיטר פנטון, שהוחלף ביולי 1977 על ידי ג'ון מקיי, בהרכב שהיווה את השלד המרכזי של הלהקה.

הלהקה החלה למלא אולמות בלונדון בתחילת 1978, אך לא מיהרה לחתום על חוזה עם חברות התקליטים, עקב רצונה בשליטה אמנותית מלאה, שאכן התקבלה עם החתימה על חוזה בחברת Polydor באמצע השנה (יוני 1978).

אלבום הבכורה "The Scream", שיצא לקראת סוף השנה, הכיר לחובבי המוזיקה ולעיתונאיה הרכב שניגן רוק גותי בסגנון "Velvet Underground", יחד עם מקצבים שבטיים, כאשר מסביבם מנצחים ההגשה הווקאלית החזקה והטקסטים האפלים של סוזי סו, וכן ההפקה הייחודית של סטיב ליליוייט, שהיה בתחילת דרכו.

ההפקה העניקה סאונד עם הד עמוק שיצר תופים רועמים, שהדגישו עוד יותר את האווירה הגותית של האלבום. השילוב החדשני בין גיטרה שעוקבת אחרי הקצב של גיטרת הבס לבין תופים דמויי מכונה שניגנו בעיקר על טמטמים הפך אותו ליצירה חלוצית בז'אנר הפוסט-פאנק.

סוזי סו לא מנסה לייפות את המציאות ב-"The Scream". זוהי בעצם הצעקה שלה, הזהות שלה, והשירים מבטאים את ההכרה שהחיים קשים, בטח ובטח לסוזי סו.

השירים ב-"The Scream" עוסקים במגוון נושאים: מהמאניה דיפרסיה ואיבוד השליטה ב-"Jigsaw Feeling", דרך הרצון לשינוי והכרה מוזיקלית ואמנותית ב-"Overground" עם ריף הגיטרה הממכר שלו, ועד אהבה מנקודת מבטה המפוכחת של סוזי סו ב-"Carcass".

האלבום כולל קאבר ל-"Helter Skelter" של "הביטלס". קאבר נוסף ל"הביטלס", "Dear Prudence", יקנה ללהקה חמש שנים מאוחר יותר את ההיט השני שלה בטופ 10 של המצעדים בבריטניה (אחרי סינגל הבכורה "Hong Kong Garden", שלא נכלל באלבום המקורי), הצלחה של מי שאף פעם לא התיימרה לכוון לשם.

ב-"Metal Postcard (Mittageisen)" משלבת סוזי בין ארוחת צהריים וברזל, בשיר בהשראת הפוטומונטאז' של האמן הגרמני האנטי נאצי ג'ון הארטפילד. בתמונה נראית משפחה שאוכלת חלקי מתכות שונים, כמענה ציני לציטוט של הרמן גרינג: "ברזל תמיד עושה אומה חזקה, חמאה ושומן רק משמינים את האנשים".

חדי האוזן יזהו את הקצב החוזר של הגיטרה והתופים, שמזכיר במיוחד את "Are Friends Electric?" של "Tubeway Army" של גארי ניומן, שיצא חצי שנה מאוחר יותר.

סוזי לא מהססת לפשפש גם בהרגלים רעים ובהתמכרויות ב-"Nicotine Stain", אך אין ספק שהנקודה הכאובה ביותר שלה מגיעה מהמקום שאותו שנאה כל כך בילדותה, ועליו היא כותבת ב-"Suburban Relapse", שיר שסוזי רצתה להתאים לאווירה קולנועית, שנוצר בהשראת הנעימה של המלחין ברנרד הרמן ל"פסיכו" של אלפרד היצ'קוק.

שם האלבום נוצר בחלקו בהשראת הסרט "השחיין" משנת 1968 בכיכובו של ברט לנקסטר. בסרט מגיעה הדמות הראשית, נד מריל, למצב של תשישות נפשית ופיזית לאחר שחייה למרחקים ארוכים, כך שכל מה שנותר לו הוא לצעוק מרוב תשישות.

את עטיפת האלבום יצר הצלם פול וייקפילד, שרצה להעביר בתמונה תחושה מפחידה של לילה מתחת למים. התמונה צולמה בבריכה של ימק"א במרכז לונדון, שהייתה מצופה באריחים כחולים כהים שנתנו לה מראה אפלולי ושונה מהסטנדרט.

האלבום זכה לשבחים רבים כאלבום שפיתח את הפוסט-פאנק, והשפיע על מוזיקאים רבים ומגוונים, כמו "Joy Division", "Killing Joke", "Sonic Youth", דייב גהאן, "Faith No More", "The Jesus and Mary Chain", "Massive Attack" ועוד.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!