Sleep Token - Take Me Back To Eden
- FaceOff - עימות חזיתי
- 10 באוג׳
- זמן קריאה 3 דקות
האלבום הזה מהווה פלא מודרני אמיתי בעולם הרוק, התפרצות מיידית ואינטנסיבית ששלחה גלי צונאמי ששטפו את הסצנה, בולעים כל דבר בדרכם ומשנים את פני הז'אנר של המטאל.
שוחרר ב-19 במאי 2023, "Sleep Token" הוציאו את אלבום האולפן השלישי שלהם, "Take Me Back to Eden", שהיווה את שיאו של מסע בשלושה חלקים שהחל ב-2019.
עזבנו את "Sleep Token" בסיקורים הקודמים שלנו בשני פרקים מכריעים, "Sundowning" שהיה טקס בין "ערביים" של אלבום בכורה שיצא בהדרגה בשעת שקיעה, עטוף במיתולוגיה ואיפוק, והאלבום השני "This Place Will Become Your Tomb" שבו האינטימיות התחדדה והלהקה פרצה לראשונה למצעדי המיינסטרים.
כעת, "Take Me Back to Eden" מרגיש כמו הרגע שבו המסכה הורמה (אהבתם את המשמעות הכפולה??) בדיוק במידה הנכונה כדי לחשוף מעט יותר את הדופק, ולהציג אלבום מגוון יותר, חד יותר בניגודיותו ומופק במלוא העוצמה על ידי Vessel יחד עם Carl Bown, לאחר שהלהקה בחרה במסלול חדש והתרחקה מ-George Lever שהפיק את שני האלבומים הקודמים. ההקלטות התקיימו ב-Treehouse Studios שבצ'סטרפילד, דרבישייר, עם Ste Kerry שאחראי על המאסטרינג.
טביעות האצבע של Vessel ניכרות בכל תו ובכל צליל, בשירה, בגיטרות, בבס, בקלידים ובסינתיסייזרים – בעוד II מספק תיפוף מדויק שמחזיק את קצוות האלבום הקיצוניים. טווח ההפקה המורחב יצר מרחב לפסנתר עדין ולטקסטורות אלקטרוניות, אך עדיין השאיר מקום לרגעים מהחזקים והכבדים ביותר בקטלוג של הלהקה.
הסיפור של העלייה המטאורית של האלבום החל ב-5 בינואר 2023, עם היציאה המפתיעה של "Chokehold". לא הייתה בנייה ארוכה של קמפיין שיווקי, אלא פשוט שחרור שקט שפגע כמו מכת ברק. בתוך שעות ספורות מיציאתו של הסינגל הוא החל להתפשט ברשתות החברתיות ובפורומי מעריצים, כשהפתיחה האיטית והמתפתחת שלו יחד עם הדרופ המוחץ משכו מאזינים הרבה מעבר לבסיס המעריצים הקיים של הלהקה.
בתוך מספר ימים, "Chokehold" העלה את מספר המאזינים החודשיים של הלהקה ב-Spotify מפחות מ-300,000 ליותר מ-1.58 מיליון, קפיצה שכמעט ואינה נשמעת בעולם הרוק המודרני. עד סוף השבוע, גרסאות כיסוי וסרטוני תגובה הציפו את היוטיוב, Will Ramos סולן להקת "Lorna Shore" אפילו הוציא קאבר עם גרסה משלו לשיר, ורשימות השמעה מהמיינסטרים ועד האנדרגראונד הוסיפו את השיר. הסינגל אף הגיע למצעד האמריקאי Hot Rock & Alternative Songs למקום ה-37, למרות שלא קיבל תמיכה מסורתית של רדיו. מבחינה לירית, מבחינה לירית, השיר מתמודד עם הכובד של קשר רעיל אך בלתי ניתן להתנגדות, שבו הפיכת "קירות לזהב" שימשה כמטאפורה להמרת הכאב למשהו בעל ערך שנועד לשמר את הקשר בחיים.
כבר ביום שלאחר מכן יצא הסינגל השני "The Summoning", שטיפס הישר למקום הראשון במצעד ה-Viral 50 של Spotify וצבר מיליוני האזנות וצפיות ב-YouTube בתוך ימים ספורים. הוא הפך לאחד השירים המדוברים ביותר של השנה, שעובר מריפים כבדים ואיטיים בסגנון דג'נט אל סיום מפתיע וחלק, עם השפעות פאנק, שמרגיש כמו משהו שהייתם שומעים בשעת לילה מאוחרת, בעוד שמבחינה לירית הוא נכנע לקשר שהוא גם מפתה וגם מסוכן, שתואר על ידי מעריצים כ"נתיב דמים, אדום בתוך הכחול" סימן של כניעה מוחלטת.
הניגודים שבאלבום הם אלו שמגדירים ומדגישים את הפולחניות שלו. "Granite" בנוי על דופק כבד ופועם כמו פטיש קצב, עם מילים עמוסות בדימויים של קריסה רגשית ומעגלים הרסניים, המעוררים את תחושת המשקל והשחיקה של אבן מול התנודתיות של גופרית. "Aqua Regia" מלטף על קלידים חלקים ומבריקים מעל כלי הקשה חדים וקצובים, כשהכותרת מתייחסת לחומצה עוצמתית שיכולה להמיס זהב, מטאפורה לאהבה ולטרנספורמציה שהן גם שוחקות וגם מטהרות, ממיסות את האגו לא פחות משהן מזקקות אותו. "Vore" הוא אחד הקטעים הכבדים, הקטלניים והמערערים ביותר באלבום, מסת רעש וחנק שמנצלת את הקונוטציות של שמו כדי לעורר תחושת תשוקה צורכת ומציפה, כזו שמטשטשת את הגבולות בין העצמי לאחר עד שהמאזין נבלע כולו ברגש. "DYWTYLM" ("Do You Wish That You Loved Me") משנה כיוון למרקמים מינימליסטיים של פופ, ושואלת שאלה שנשמעת מופנית פנימה לא פחות משהיא מופנית כלפי חוץ.
החצי השני של האלבום נושא עמו את רגעי החשבון. "Ascensionism" הוא וידוי, תחילה כתפילה ולאחר מכן כעונש. "Are You Really Okay?" שואל זאת במפורש, כשהפגיעות שבו חדה וברורה. "The Apparition" מטשטש את קווי האבל אל תוך תנועה. "Rain" שוטף את החיך המוזיקלי ומכין את הקרקע לרצועת הנושא שאורכה שמונה דקות, "Take Me Back to Eden", סיום שמאגד את כל המוטיבים ומבעיר אותם לשחקים לפני שהוא משחרר אותך אל "Euclid", הברכה החותמת.
ואז הגיע הפריצה הגדולה. "Take Me Back to Eden" הפך לאלבום המטאל המוזרם ביותר ב-Spotify לשנת 2023, כשהוא עוקף אפילו את "72 Seasons" של Metallica, עם יותר מ-350 מיליון האזנות שנרשמו עד תחילת ינואר 2024, מספרים שאישרו את מה שהפיד כבר הרגיש, זה כבר לא היה קאלט, זו הייתה תופעה.
מבחינה מסחרית, האלבום ניפץ תקרות זכוכית שהלהקה רק דיגדגה בעבר, מקום שלישי בבריטניה, מקום 16 בבילבורד 200 האמריקאי, וההכרה התעשייתית לא איחרה להגיע, מרשימות סיכום שנה ועד פרסים גדולים על הבמות (אלבום השנה של Heavy Music Awards ו-Top Hard Rock Album של Billboard Music Awards).
שלא נדבר על השערורייה שעורר פסטיבל Download 2025 ששם את הלהקה כהדליינרית יחד עם ענקיות כמו Green Day ו-Korn.
בין אם אתם שומעים אותו כהיתוך ז’אנרים ובין אם כסירוב להגדרה ז’אנרית, ההשפעה התרבותית שלו היא עובדה שאין עליה ויכוח.
להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות