top of page

Stone Temple Pilots - Purple

מכירים את "סינדרום האלבום השני" ?

סינדרום האלבום השני הוא מצב אליו נקלעת להקה אחרי שאלבומה הראשון זכה להצלחה מסחררת. להקה שקיבלה פירסום ותהילה מהירים מאוד, להקה שנכנסה באופן מיידי לתודעת הקהל. הלחץ על להקה כזאת ליצור, לכתוב, להקליט ולשחרר את האלבום השני לפני שה"הייפ" מסביבה ידעך הוא אדיר, ולכן יש לא מעט להקות שלא עומדות בלחצים ומשחררות אלבומים שלא מתקרבים ברמתן לאלבום הבכורה. הסינדרום הזה בהרבה מן המקרים חורץ גם את גורלה של הלהקה לאבדון.

אז האלבום "Purple" של "Stone Temple Pilots" שעליו אנחנו מבקשים לספר לכם היום, ושוחרר ב-7 ליולי 1994, מתייחס ללהקה שלמרות כל הלחצים שהופעלו עליה צלחה את הסינדרום ושחררה אלבום לא פחות טוב מאלבום הבכורה שלה, ואם תתפסו אותנו בימים מסויימים אנחנו נודה שהוא אפילו טוב יותר.

את זה עשתה הלהקה תוך נקיטת סיכון, שהיה כרוך בהחלטה מודעת לא לחזור על המתכון המנצח מהאלבום הקודם. תוך שינוי וגיוון החומר המוזיקלי שכלל הפעם השפעות של רוק פסיכדלי, פרוגרסיב, פולק, Fאנק, רוק דרומי, בלוז ואפילו ג'אז.

יותר מכך, סטון עשתה זאת למרות בעיות ההתמכרות הקשות של Scott Weiland אשר השפיעו מאוד על תהליך היצירה וההקלטה.


התוצאה הזאת מרשימה במיוחד, נוכח העובדה שהלחץ על הלהקה כאן היה כפול. מצד אחד, היא מכרה יפה והצליחה מאוד במצעדים, שני קריטריונים שמתלבשים בול על "הסינדרום" הקלאסי. מצד שני, הלהקה חטפה ביקורת נוקבת מהמבקרים אשר מרביתם קטלו את אלבומה הראשון בעת יציאתו, עם מילים כמו "גניבה", "העתקה", "חוסר זהות", תוך השוואה ללהקות: פרל ג'אם, אליס אין צ'יינס ונירוונה. המוסר הכפול הזה התבטא בצורה הכי טובה בסקרים שערך מגזין הרולינג סטון בשנת 1992 בו מצד אחד הקהל בחר בלהקה כ- “Best New Band” ומצד שני מבקרי אותו מגזין בוחרים בה כ- "Worst New Band”.


(Photo: Jeff Kravitz)


עכשיו שוו לנפשכם את מה שעובר על להקה לא מנוסה, בתחילת דרכה, שמתמודדת עם כל הלחצים, הביקורת והבעיות המתוארות לעיל, ותבינו שבנסיבות המתוארות לעיל האלבום הזה הוא פשוט נס מוזיקלי, לא רק בגלל התוכן המדהים שבו אלא על עצם העובדה שהלהקה הצליחה לשחרר אותו כנגד כל הסיכויים.


באופן מדהים סקוט הצליח לתעל את ההתמכרויות שלו אל תוך המילים אשר מרביתן כוללות איזכורים למצבו, בעיות ההתמכרות והנזק ההיקפי שהן הותירו, בעוד ששלושת החברים הנותרים עטפו אותן בקומפוזיציות מדהימות שרק העצימו את הכח האדיר שמאחורי המילים.


האלבום נפתח עם הריף האיטי והכבד של "Meatplow" ועם אמירה נוקבת של הלהקה כלפי כל אלה שביקרו אותה לאחר שחרורו של האלבום הראשון. זה לא מקרה שהלהקה בחרה לפתוח דווקא עם השיר הזה את האלבום, סקוט מפנה כאן אצבע משולשת כלפי אותם מבקרים שירדו על הלהקה עם ביקורות שליליות ואומר להם, אנחנו פה למרות שניסיתם "לשבור אותנו

"They got these pictures of everything/To break us down, to break me down”.


האלבום מקבל תאוצה עם הגיטרה המייללת של Dean DeLeo והפייד אין לתוך הריף הכל-כך מונוטוני של "Vasoline". באופן מדהים, לריף הזה יש את כל מה שצריך כדי להטריד, להטריף ולעצבן, אבל הוא עושה בדיוק את ההיפך!!! ואתה מוצא את עצמך נסחף אחרי שני התווים שחוזרים על עצמם בצורה רפטטיבית. עבודת כלי ההקשה של Eric Kretz שבמקרה חוגג היום יומהולדת פשוט ראויה לשבח, היא מעשירה וממלאת את השיר בדיוק במקומות הנכונים. ואי אפשר בלי מילה על הסולו הקצרצר אך גאוני של Dean DeLeo ששובר לחלוטין את המונוטוניות של מקצב 4/4. שיר אדיר ששוחרר כסינגל השני מתוך האלבום וזינק היישר אל המקום הראשון בבילבורד. סקוט סיפר שהשיר הזה נכתב על החרקים שנדבקים לווזלין ומתים לאיטם בניסיון שנועד מראש לכישלון להשתחרר ממנו. וויילנד סיפר בתוכנית "VH1's Storytellers" שאחרי שחרורו של אלבום הבכורה הוא הרגיש כמו חרק מתחת לזכוכית מגדלת.



ילד היומהולדת Eric Kretz ממשיך להתעלות על עצמו עם עבודת תופים וכלי הקשה מדהימים שמובילים את השיר "Lounge Fly". שיר שנפתח עם Backwards-Effect עם הגיטרה המייללת של Dean DeLeo ומופרע על-ידי התופים המתגלגלים, לפני שהוא חוזר להארד-רוק הבסיסי שלו. במהלך קטע המעבר השיר הזה עובר לפולק אקוסטי טהור ומיד לאחר מכן מגיעה הסלייד גיטאר של Paul Leary מלהקת "Butthole Surfers" שמתארח כאן.


הרצועה הרביעית "Interstate Love Song" מציגה לנו את אחד מהלחנים הכי יפים של הלהקה הזאת ואת הסינגל המצליח ביותר מהאלבום. אחרי אינטרו אקוסטי קצר מגיעה הכניסה הסוחפת עם הריפים הFאנקיים של DeLeo. סקוט פשוט מתעלה כאן על עצמו עם שירה מדהימה ועוצמתית, אשר ככל הנראה נובעת מהסיפור האישי העולה ממילות השיר בו וויילנד מספר על חוסר הכנות שלו בניסיון להסתיר את בעיות ההתמכרות.



שתי הרצועות הבאות "Still Remains" ו- "Pretty Penny" מדגישות את הגיוון המוזיקלי שיש באלבום הזה. הראשונה מתכתבת קצת עם קאנטרי מהול ברוק דרומי בעוד שהשניה עטופה בפולק מזרחי שמזכיר לפרקים את הקטעים האקוסטיים של "Jethro Tull" שמגיעה בכלל מתחום הפרוגרסיב.


אמרנו פרוגרסיב ? אז הקטע השביעי "Silvergun Superman" כולל מעברים השמורים לאותו ז'אנר, אך עם זאת הוא כל-כך רחוק משם. זה אחד מהשירים האהובים עלינו באלבום. קטע מאוד דינמי שנפתח עם הריף המטאלי והאיטי ומגיע לקליימקס עם הסולו המדהים של DeLeo ושבירת המקצב הביזארית לקראת הסוף.


מכאן אנחנו עוברים לשיר הראשון שהוקלט לאלבום, או בעצם לא הוקלט לאלבום אלא לפסקול הסרט "The Crow" בו כיכב Brandon Lee בנו של ברוס לי. הלהקה כתבה את השיר הזה במיוחד לפסקול הסרט, אך הואיל והם מאוד אהבו אותו, הם הכניסו אותו גם לאלבום. השם המקורי של השיר היה "Only Dying" אך לאחר מקרה המוות של ברנדון לי על הסט של הסרט, החליטה הלהקה לשנות את שמו ל-"Big Empty". יש לציין שהשיר נוגן במקור בהופעת האנפלאגד של הלהקה שנערכה עוד לפני שיצא פסקול הסרט, אך השיר לא הוקלט שם וראה אור רק בפסקול ולאחר מכן באלבום.


השיר החותם את האלבום "Kitchenware & Candybars" הוא כנראה המלודרמטי ביותר מבין כל הרצועות באלבום, ושוב אחד מהאהובים עלינו. הכניסה הראשונה עם הדיסטורשיין המלוכלך והלא מעובד מרגשת אותנו כל פעם מחדש. איזו הפקה אדירה ומדוקדקת הכוללת כלי מיתר ואפקטים תזמורתיים שמוסיפים לייחודיות של השיר. הקטע כולל גם Hidden Track "מוטרף" בשם "My Second Album", קטע ג'אזי שהשילוב בין השיגעון והגאונות שבו שמורות רק ליחידי סגולה כמו מייק פאטון. זו למעשה הרצועה השנים עשר של האלבום הכוללת הופעת אורח של ריצ'רד פיטרסון בשירה. הקטע הזה מספק הסבר לתמונה בעטיפה האחורית של האלבום, המציגה עוגה עם הביטוי “12 Gracious Melodies”.

להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

Σχόλια


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page