The Police - Outlandos d'Amour
ב- 2 בנובמבר 1978 יצא "Outlandos d'Amour", אלבום הבכורה של להקת "The Police".
סיפורה של אחת משלישיות הכוח המהפכניות והמצליחות ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית מתחיל בשלהי 1976, כאשר לונדון בערה בלהבות מהפכת הפאנק. המתופף האמריקאי Stewart Copeland, שחזר לבריטניה לאחר התפרקותה של להקת הפרוגרסיב רוק "Curved Air", הבין שרוחות הזמן משתנות וחיפש להקים הרכב רזה, מהיר ובועט שיתאים לעידן החדש. במהלך סיבוב הופעות קודם בצפון אנגליה הוא נחשף ללהקת הג'אז-פיוז'ן המקומית "Last Exit" מהעיר ניוקאסל, וסימן לעצמו את הסולן ונגן הבס הכריזמטי שלה, מורה לשעבר בבית ספר יסודי בשם Gordon Sumner, שזכה לכינוי Sting בזכות סוודר הפסים השחור-צהוב שנהג ללבוש והזכיר לחבריו דבורה. בינואר 1977, מיד לאחר שסטינג עבר ללונדון, חברו השניים לגיטריסט הקורסיקאי הצעיר Henry Padovani והקימו את הגלגול הראשון של להקת "The Police", שם שבחר קופלנד מתוך רצון ליצור מותג קליט, סמכותי ומתריס שישתלב היטב בסצנת המועדונים הלונדונית. כבר בפברואר 1977 נכנסה השלישייה לאולפני Pathway בלונדון והקליטה בתקציב זעיר של 150 ליש"ט את סינגל הבכורה העצמאי "Fall Out", שיצא בלייבל העצמאי Illegal Records שהקים אחיו של מתופף הלהקה, המנהל הממולח Miles Copeland.
נקודת המפנה המוזיקלית שהפכה את הלהקה מחבורת פאנק בוסרית למכונת מוזיקה וירטואוזית התרחשה במאי 1977, כאשר יוצא להקת "Gong", הבסיסט Mike Howlett, הזמין את סטינג וקופלנד להשתתף בפרויקט חד-פעמי בפריז תחת השם "Strontium 90". לצדם גויס גיטריסט בריטי מנוסה בן 34 בשם Andy Summers, שהיה מבוגר בעשור מחבריו החדשים והחזיק ברזומה עשיר שכלל נגינה עם "Zoot Money's Big Roll Band", "Soft Machine", Eric Burdon ו-Kevin Ayers. הכימיה המוזיקלית בין סאמרס, סטינג וקופלנד הייתה מיידית וחשמלית, וסאמרס הבין מיד כי השילוב בין קולו הגבוה ונגינת הבס המלודית של סטינג לבין התיפוף הקצבי והמתפרץ של קופלנד טומן בחובו פוטנציאל אדיר שרק זקוק לגיטריסט בעל אוצר מילים הרמוני רחב. לאחר תקופה קצרה שבה הופיעה הלהקה כרביעייה, באוגוסט 1977 עזב פדובאני את ההרכב, וסאמרס הפך לגיטריסט הבלעדי של הטריו, מה שהעניק ללהקה את צלילה המובחן המבוסס על מרווחים אווריריים, אקורדים מורכבים מעולם הג'אז ואפקטים של אקו ופלנג'ר שהחליפו את קירות הדיסטורשן השגרתיים של התקופה.
הדרך אל אלבום הבכורה הייתה רצופה קשיים כלכליים ומאבקי הישרדות מול עיתונות המוזיקה הבריטית, שחשדה בשלושה מוזיקאים מיומנים מדי שניסו לרכוב על גל הפאנק. בתחילת 1978, כשהם מרוששים וזקוקים נואשות לכסף עבור שכר דירה וציוד, נענו השלושה להצעה להצטלם לפרסומת טלוויזיה למסטיק Wrigley's בבימויו של Tony Scott, אחיו של הבמאי Ridley Scott, תמורת תנאי אחד מחייב שהוא צביעת שיערם לבלונד פלטינה. הפרסומת עצמה נגנזה ומעולם לא שודרה, אך השיער המחומצן הפך בן לילה לסמל המסחרי האייקוני של השלישייה. ללא חברת תקליטים שתעמוד מאחוריהם, שכנע מיילס קופלנד את האחים Chris Gray ו-Nigel Gray, שהקימו אולפן הקלטות של 16 ערוצים בעליית גג של מחלבה ישנה בעיירה לת'רהד שבמחוז סארי בשם Surrey Sound Studios, לאפשר ללהקה להקליט באשראי בשעות מתות תמורת תקציב כולל של 1,500 ליש"ט בלבד. האלבום הוקלט במקטעים בין ינואר לספטמבר 1978, כאשר נייג'ל גריי שימש כטכנאי הסאונד ושותף לעיצוב הצליל היבש, החד והאינטימי של התקליט. במקור שקלה הלהקה לקרוא לאלבום "Police Brutality", אך לאחר שמיילס קופלנד שמע את הפוטנציאל הרומנטי והמסחרי של השירים החדשים, הוא הגה את השם "Outlandos d'Amour", הלחם לשוני משובש בצרפתית שמשמעותו פורעי החוק או קומנדו האהבה.
(Photo: A&M Records)
האלבום נפתח בסערה עם "Next to You", פצצת אדרנלין Pאנקית שבה הלהקה מוכיחה שהיא מסוגלת לנגן מהר ואגרסיבי יותר מכל הרכב פאנק לונדוני, אך עם רמת דיוק עוצרת נשימה וסולו סלייד גיטרה חותך של סאמרס באמצע השיר. מיד אחריו מגיעה המפנה הסגנוני שהגדיר את מהפכת הלהקה עם "So Lonely", רצועה שבה סטינג לקח את שלד האקורדים של הקלאסיקה "No Woman, No Cry" של Bob Marley ומיזג אותו בגאוניות בין בתים בעלי מקצב רגאיי מהופנט ומרווח לבין פזמון רוק מתפוצץ, כאשר סאמרס תורם סולו גיטרה מלודי וחשמלי שהפך לאחד מרגעי השיא של האלבום.
השיר השלישי באלבום הוא גם הרגע שבו השתנתה ההיסטוריה של הלהקה לנצח. "Roxanne" נולד באוקטובר 1977 בפריז, כאשר הלהקה התאכסנה במלון זול ברחוב ז'ורז' לה-ז'אק הסמוך לאזור אורות האדומים של העיר, וסטינג שאב השראה מדמותן של יצאניות הרחוב ומשם אהובתו של סיראנו דה ברז'ראק מתוך כרזת תיאטרון ישנה שהייתה תלויה בלובי המלון. השיר נכתב במקור כבוסה נובה איטית, אך קופלנד הציע להפוך את המקצב לטנגו-רגאיי שבור ומקפץ. בתחילת ההקלטה באולפן התיישב סטינג בטעות על מקלדת הפסנתר שניצבה בחדר ופרץ בצחוק, והלהקה החליטה להשאיר את האקורד הדיסוננטי והצחוק בפתיחת ההקלטה הסופית. כאשר מיילס קופלנד שמע לראשונה את השיר הוא הבין שיש בידיו להיט ענק, מיהר להחתים את הלהקה בחברת התקליטים A&M Records, ולמרות שהסינגל נאסר תחילה לשידור ב-BBC בשל נושאו הטעון, הוא תפס תאוצה אדירה בתחנות הרדיו בארצות הברית באביב 1979 והזניק את האלבום כולו לצמרת המצעדים העולמית.
המשך הצד הראשון מציג את הצד ה-Fאנקי והאפל יותר של השלישייה עם "Hole in My Life", שנבנה סביב קו בס מתפתל של סטינג, עבודת מצילות ורימשוט וירטואוזית של קופלנד ואקורדים מרחפים של סאמרס, ונועל את הצד הראשון עם "Peanuts", שיר משותף של סטינג וקופלנד המשלב הומור ציני ומעברים חדים בין רגאיי קליל להתפרצויות רוק קצביות. הצד השני נפתח עם להיט הענק הנוסף "Can't Stand Losing You", שהפך לסינגל הראשון של הלהקה שנכנס למצעד הבריטי למרות סערה ציבורית שעוררה עטיפת הסינגל המקורית, שבה נראה קופלנד עומד על גוש קרח נמס כשחבל תלייה כרוך סביב צווארו, בעקבות הטקסט הישיר העוסק באיומי התאבדות של נער שבור לב.
האנרגיה הבלתי מתפשרת נמשכת ב-"Truth Hits Everybody" המהיר והמלודי, שבו מהירות התיפוף המסחררת של קופלנד פוגשת את קווי הגיטרה המנצנצים של סאמרס, וממשיכה אל המנון הדור "Born in the 50's", שבו סטינג מתחשבן עם חווית ההתבגרות של דור שנולד בצל מלחמת העולם השנייה ומצא את קולו במהפכת הרוק והפאנק של סוף שנות השבעים. לקראת סיום מציגה הלהקה את הניסוי הקומי והתיאטרלי "Be My Girl - Sally", המחבר בין שיר פופ קצרצר של סטינג לבין מונולוג סוריאליסטי ומבודח שכתב ומדקלם סאמרס על גבר בודד הרוכש בובת מין מתנפחת, בליווי פסנתר בסגנון מיוזיק הול בריטי. האלבום נחתם ב-"Masoko Tanga", ג'אם רגאיי-פאנק פסיכדלי ומהפנט בן קרוב לשש דקות שבו סטינג מאלתר הברות חסרות משמעות על גבי גרוב אפריקאי-קריבי סוחף, שמדגים את החופש האמנותי והשליטה הטכנית המוחלטת של שלושת הנגנים.
עטיפת האלבום האייקונית, שצולמה על ידי צלמת הפאנק והניו-ווייב הנודעת Janette Beckman ועוצבה עם הלוגו הצבעוני על רקע שחור, הנציחה את שלושת חברי הלהקה במראה הרחוב המחוספס שלהם רגע לפני שהפכו לכוכבי העל הגדולים ביותר על פני כדור הארץ. למרות שעם צאתו בנובמבר 1978 זכה "Outlandos d'Amour" לביקורות מעורבות מצד מבקרים שהתקשו לעכל את השילוב בין מקצוענות מוזיקלית עילאית לאסתטיקת פאנק, סיבוב ההופעות האמריקאי הבלתי מתפשר של הלהקה במסחרית שכורה והופעותיהם האגדיות במועדון CBGB בניו יורק הפכו את הקערה על פיה. האלבום טיפס עד למקום השישי במצעד הבריטי ולמקום העשרים ושלושה במצעד הבילבורד האמריקאי, הגיע למעמד של אלבום פלטינה וקבע נוסחה חדשה לרוק המודרני של שנות השמונים, שבה שלושה מוזיקאים בלבד נשמעו כמו תזמורת שלמה ושינו לנצח את פני הפופ והרוק העולמי.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות