ב- 29 לפברואר, 2000 "The Smashing Pumpkins" הוציאה את אלבומה החמישי "Machina/The Machines of God".
בתקופה בה יצא האלבום "Machina/The Machines of God" לאור, "הדלעות" כבר עמדו על קו פרשת דרכים. נוף הסאונד של הרוק האלטרנטיבי אותו הם עזרו לעצב בתחילת שנות ה-90 השתנה באופן דרמטי, אלבומם הקודם "Adore" משנת 1998 זכה לתגובות מעורבות מצד המעריצים, והעימותים הפנימיים בתוך הלהקה הלכו וגברו. האלבום סימן את חזרתו של המתופף Jimmy Chamberlin והוא הוכרז כאלבום החזרה של הלהקה לסאונד כבד יותר, מונע גיטרות. "Machina" גם הפך בסופו של דבר לאלבום האולפן האחרון בהרכב המקורי של "The Smashing Pumpkins", כשהלהקה מתפרקת בסוף השנה בה יצא.
הסיפור של "Machina" אשר תוכנן במקור כאלבום קונספט כפול, נסב סביב כוכב רוק בשם Zero (מבוסס על הפרסונה של Billy Corgan) השומע את קולו של אלוהים. הוא משנה את שמו ל- "Glass" ואת שם להקתו ל- "The Machines of God", בעוד שמעריצי להקתו מכונים "Ghost Children". "משינה" היה אמור לספר את סיפורו המסתורי של "Glass" והמסע שלו דרך תהילה והתגלות רוחנית. עם זאת, עקב המכירות המאכזבת של האלבום הקודם "Adore", סירבה "Virgin Records" לשחרר את הפרויקט המלא, מה שהוביל את הלהקה להוציא לאור אלבום המשך בשם "Machina II/The Friends & Enemies of Modern Music", אשר הופץ באופן עצמאי על ידי הלהקה, מאוחר יותר בשנת 2000. ההשקה המפוצלת הזו הותירה את "Machina" כאלבום חסר ולא מושלם, וזאת על-אף שהמעריצים הצליחו להשלים את פיסות המידע ליצירה שלמה, דרך בוטלגים ודיונים ברשת האינטרנט.
בניגוד לטקסטורות האלקטרוניות המאופקות של "Adore", האלבום "Machina" מנסה לשחזר את הפאר של "Mellon Collie and the Infinite Sadness", כאלבום קונספט שאפתני, תוך שילוב צליל דחוס, מעובד ולפעמים קלסטרופובי. לדברי Billy Corgan, האלבום היה בנוי כך ששמונה הרצועות הראשונות יהיו יותר "פופיות", בעוש ששבע האחרונות יהיו יותר "אמנותיות".
באופן כללי, האלבום נשען בכבדות על שכבות של גיטרות, אך עם אסתטיקה קרה ותעשייתית יותר בהשוואה לעבודות המוקדמות של הלהקה. שירים כמו "The Everlasting Gaze" ו- "Heavy Metal Machine" מציגים את אהבתו של Billy Corgan לדיסטורשנים, בעוד ששירים כמו "Raindrops + Sunshowers" ו-"Stand Inside Your Love" שומרים על הרגישות המלודית המובהקת של הלהקה בתוך כל האובך של שכבות הסאונד.
אחד מרגעי השיא של "Machina" הוא "Stand Inside Your Love", שיר אהבה "קולנועי" קצבי שמזכיר את עידן הזהב של הלהקה. "Try, Try, Try" הוא עוד קטע בולט, שמשלב מלודיות פופ עם מילים מלנכוליות שמזכירות את "The Cure", בעוד ש- "This Time" מרגיש כמו פרידה נוקבת מההרכב הקלאסי של הלהקה. ואכן, בהמשך קורגן תיאר אותו כ- "שיר האהבה שלי ללהקה".
רצועות כמו "Glass and the Ghost Children" ו- "Blue Skies Bring Tears" מתפתלות לקטעים ארוכים, מופשטים, כמעט פסיכדליים, שמכבידים על המומנטום. ההפקה, בניהולם של קורגן ו- Flood (שעבד עם אומנים כמו "New Order", "U2", "Nine Inch Nails", "Depeche Mode"), תורמת גם היא לקיטוב של האלבום, שכן ההפקה הצפופה יכולה לגרום למוזיקה להרגיש סוחפת אך גם לעיתי כבדה. מאוחר יותר Flood יספר שהוא והלהקה החליטו לעשות אלבום מסוג שונה מאוד.
למרות שאין לו את ההשפעה התרבותית של "Siamese Dream" או "Mellon Collie and the Infinite Sadness", "משינה" נותר אלבום שאפתני ולעתים קרובות לא מובן כהלכה. חלק מהמעריצים רואים בו יצירת מופת פגומה, בעוד שאחרים רואים בו ניסיון מנופח להשיב את תהילת העבר של הלהקה. בדיעבד, "משינה" משמש כשירת ברבור מסקרנת להרכב המקורי של הלהקה - שילוב של שאפתנות אמנותית, תסכול של חברת התקליטים ופרץ יצירתי.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
Comments