יש אלבומים שפשוט מפחיד לחשוב על האווירה שאפפה את תהליך היצירה שלהם, אלבומים שהיו צריכים לעמוד בציפיות ולייצר הצלחה, המשכיות וגאונות מוסיקלית. בשונה מהעולם העסקי בו ציפיות ולחץ הן מנת היום, בעולם המוזיקה צריך לקבל השראה, צריך ליצור וצריך להיות שלמים עם התוצאה...
זהו הסיפור של האלבום הזה, האלבום הרביעי, בשם "Adore" של ההרכב The Smashing Pumpkins ששוחרר ב-2 ליוני 1998.
ההצלחה המטורפת של האלבום הקודם, "Mellon Collie and the Infinite Sadness", העניקה לסמאשינג את "הפלומבה" הרשמית כמשפיעה משמעותית על עולם הרוק האלטרנטיבי של שנות ה- 90, וביססה את מעמדה כלהקה בינלאומית מצליחה. אבל כמו בהרבה סיפורים וסיקורים שכתבנו כאן, גם במקרה הזה החלו הדברים לקבל תפנית קשה ובמקום מציאות ורודה ומזהירה היא הפכה להיות חשוכה וקודרת.
לאחר סיום סיבוב ההופעות שליווה את האלבום הקודם, האיש הבולט ומוביל הלהקה Billy Corgan החל לעבור תקופה קשה, אנחנו קצת מתביישים לכתוב "קשה" כי זה נראה מהצד כמו סיוט עלי אדמות !!
סיבוב ההופעות ושלושת האלבומים המוצלחים שחקו אותו לגמרי, הוא הרגיש מרוקן מוסיקלית והחלק היצרתי שלו עבר תהליך דיכוי וכיבוי. חברו הטוב ביותר בלהקה ושותפו לכתיבה וליצירה, המתופף Jimmy Chamberlin שהיה מכור לסמים ואלכוהול הגיע לנקודת אל חזור ופוטר מהלהקה. נישואיו עלו על שרטון וחדלו מלהתקיים, כשתהליך הגירושין לא היטיב עימו. בנוסף לכל הצרות הוא איבד את אימו שמתה כתוצאה ממחלת הסרטן. איך אפשר בכלל להתרומם מדבר כזה ועוד כשנקודת הפתיחה שלך כבר מלכתחילה מאוד נמוכה?
(Photo: Yelena Yemchuck)
אם קראתם את הסיקורים שלנו על שלושת אלבומיה הקודמים של הלהקה, אתם לבטח יודעים כי היצירה שלהם גבתה מקורגן מחיר יקר וכבד שלעיתים גבל בהתמוטטות עצבים ובאחד המקרים אף הביא אותו למחשבות אובדניות. כוכבי רוק רבים כבר היו נכנעים לסמים, לאלכוהול או אפילו היו פונים חלילה לצעדים חריגים יותר, הכל כדי להשקיט קצת את המחשבות ולגרש את השדים. אבל המקרה של בילי היה למזלנו שונה...
לפני שהלהקה ניגשת להקלטת האלבום, היא משחררת שני שירים משמעותיים, הראשון "Eye". שיר שהוקלט במיוחד לפסקול הסרט של David Lynch בשם "Lost Highway" ושיר נוסף בשם "The End Is the Beginning Is the End" שהוקלט במיוחד לסרט "Batman & Robin". בשני השירים הללו קורגן רצה לשבור את תבנית הרוק הקלאסית של בס / תופים / גיטרות ולטייל במחוזות אלקטרוניים סוחפים. אכן, שני השירים הושפעו בצורה מאסיבית ממוסיקה אלקטרונית ונעשה בהם שימוש כבד של אלמנטים אלקטרוניים. אגב, השיר השני אף זכה בגראמי, ואולי זה גם מה שדחף את קורגן לבחור את כיוון האלבום הבא.
חברי הלהקה הרכיבו בערך 30 דמואים לאלבום. בשנת 1997 ולאחר מספר הופעות בקיץ של אותה שנה הם נפגשו עם המפיק Brad Wood שעבד עם קורגן בעבר, באיזה אולפן בשיקגו על מנת להתחיל להקליט את האלבום. המצב התדרדר מהר מאוד והדינמיקה הפכה במהירות מקבוצתית לאישית. קורגן לא היה מרוצה (שוב) מתרומתם ויצירתיותם של שאר חברי הלהקה, וגם המפיק לא תרם הפעם לביטחון או להשראה של קורגן, ולכן לאחר שישה שבועות קורגן החליט לעצור את ההקלטות ולנסות לשנות אווירה.
הלהקה כולה שינתה מיקום ועברה ללוס אנג'לס, שם חידשה את העבודה על האלבום, כשהפעם קורגן הוא המפיק הבלעדי והמוביל הראשי. הלהקה שכרה בית בעיר במטרה לחזק את הקשרים ביניהם וליצור שותפות. אך גם הניסיון הזה לא ממש צלח כשהסשנים הפכו להיות כבדים ואיטיים, הצד הטכני האפיל על היצירה ודרש הרבה זמן והתעסקות. התופים גם היו חלק מאתגר, ללא מתופף דומיננטי ומוביל כמו צ'מברלין, הקליטה הלהקה חלק מהשירים על תופים אלקטרוניים וחלק מהשירים הוקלטו ע"י מספר מתופפים שונים ביניהם Matt Cameron ("פרל ג'אם", "סאונדגרדן") ו- Joey Waronker (מבק). אפילו המפיק האגדי Rick Rubin הגיע על מנת לעזור והפיק שיר אחד (שלבסוף לא נכנס לאלבום בכלל, אלא הגיע לאלבום יותר מאוחר), בקיצור בלאגן אחד שלם.
קורגן סיפר שרצה לפנות לקהל רחב יותר, למעריצים של הלהקה שכבר התבגרו אך גם לאלה הצעירים יותר. אז הוא השתמש באלמנטים אלקטרוניים, אלמנטים אקוסטיים (הרבה פסנתר) ומעט מאוד דיסטורשנים.
יתכן שקורגן באמת קיבל החלטה מודעת ללכת בכיוון הזה, אבל לדעתנו הוא פשוט נשאב לשם בעטיו של כל הכאוס האדיר ששרר סביבו. אנחנו סבורים שהאלבום הזה משקף בדיוק את כל הצער והכאב שאפפו את תהליך היצירה שלו. זה אלבום שזועק כאב ומשדר עצבות, החל מהקטע המרגש והמצמרר שפותח את האלבום "To Sheila" ועד הקטע האינסטרומנטלי המטלטל "17" המסיים אותו. אם תשאלו אותנו, עצם הבחירה לפתוח את האלבום עם שיר כל-כך מלנכולי נועדה להעביר מסר לגבי מה שקורה בהמשך ולטלטלות שעברה נפשו של קורגן אשר כתב והלחין את כל שירי האלבום. ותחשבו על זה, כמה אלבומי רוק אלטרנטיבי אתם מכירים עם פתיחה שקטה כזאת ?
(Photo: Facebook official)
אז קורגן והחברים החליטו שהם מניחים את הגיטרות המנסרות ואת התופים הרועמים בצד, ומחליפים אותם בסינתסייזרים, מכונות תופים, גיטרות אקוסטיות והרבה פסנתר. כמה הרבה? לפחות חמישה מתוך 16 שירי האלבום מובלים על-ידי פסנתר. האווירה של האלבום הזה משדרת יותר דארק ואלקטרוני מאשר רוק אלטרנטיבי. אפשר אפילו לומר ששני הסינגלים ששוחררו מהאלבום בתחילה, "Ava Adore" ו- "Perfect" הם היחידים שאיכשהו מתקרבים לרוק מבחינת הקצב והאווירה.
האלבום קיבל ביקורות חיוביות מצד המבקרים ואנשי התעשייה אך כשל בדעת הציבור. הוא נכנס הישר למקום השני בבילבורד 200, אך שבוע לאחר מכן הוא התרסק טוטאלית ונחל כשלון חרוץ. שני הסינגלים "Ava Adore" ו- "Perfect" לא הצליחו כלל וזכו לשידור מועט בתחנות הרדיו. על מנת לנסות לקדם את האלבום שחררה הלהקה שני סינגלים נוספים, "Crestfallen" ו- "To Sheila", אבל גם אלו לא הצליחו בתחנות הרדיו והורדו מהר מאוד מהשידור.
קורגן טען שהוא אשם בתוצאה וכי הוא טעה כשסיפר לציבור שהלהקה מתכוונת להוציא אלבום "טכנו" ויצר בכך תפיסה מוטעית. הוא ציין שאם הוא היה מספר לציבור שזהו האלבום האקוסטי של סמשינג, אז האלבום היה זוכה להצלחה אדירה.
למרות הביקורות וחוסר ההצלחה, חרף האווירה המלנכולית והאפלולית, אנחנו דווקא מאוד אוהבים את האלבום הזה. יש בו שירים שחודרים ללב ולנשמה, יש בו רגעים מרגשים ומצמררים. תקשיבו לשיר הפתיחה "To Sheila", לגיטרות המייללות שמזכירות לנו את מינימל קומפקט בשיר "Daphne Descends", האזינו לזעקות הכאב של קורגן במיוחד במילה "Fallin" החוזרת על עצמה לקראת סוף השיר "Once Upon a Time", לסאונד הקלידים הפסיכדלי של "Tear" שהוצע לסרט Lost Highway אך נדחה לטובת "Eye", לפסנתר של "Crestfallen" ולשירה השוברת של קורגן שם או לרקוויאם המודרני ביצירה בת 8 הדקות "For Martha" שקורגן הקדיש לאימו.
יש לא מעט אלבומים שהעוצמה שלהם מגיעה משברון הלב, שהזעקה שלהם מגיעה מהשקט, שדווקא המלנכוליה שלהם יכולה לעודד אותנו ברגעים קשים. "Adore" הוא אחד מהם. מבלי לערוך השוואות הוא בקלות נכנס אצלנו למשפחת אלבומי הדיכאון והעצבות, כמו "Deserter's Songs" של "Mercury Rev", כמו "Sea Changes" של Beck ועוד, משפחה של אלבומים שאנחנו נוטים לשלוף ברגעים מאוד מסויימים בחיים ולשאוב מהם כוחות ותעצומות נפש שעוזרים לנו להחזיר את הרכבת הדוהרת של החיים למסילה...
ובכל זאת, אנחנו נשאיר לכם את קבלת ההחלטה במקרה הזה. אתם מוזמנים לטעום. אם טעים תמשיכו, אם לא, אז לא... ליחצו לפלייליסט לאלבום ביוטיוב
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט