ריליס לשישי #49 והפעם "Long Day Good Night" אלבום האולפן ה- 13 של Fates Warning. רק לפני שבועיים סיפרנו לכם על אלבומה השמיני והמצוין של " Armored Saint" בו מנגן הבסיסט Joey Vera, והנה עוד פרויקט שהוא יכול להתגאות בו. זהו אלבומה ה-13 של להקת הפרוג מטאל האמריקאית הוותיקה שהוקמה עוד בשנת 1982 והראשון שלה מזה 4 שנים מאז שוחרר "Theories of Flight". הלהקה היא אומנם בין הותיקות בסצינת הפרוג-מטאל, אך האלבום הזה מוכיח שיש לה עוד הרבה מה לתת ושהיא בהחלט לא מראה שום סימנים של האטה. האלבום כולל 13 שירים הנפרשים על פני למעלה מ- 72 דקות של מוזיקה והופעת אורח של המתופף Gavin Harrison הידוע בין היתר מלהקת "Porcupine Tree", אשר מנגן כאן בשיר "When Snow Falls". להאזנה לאלבום: https://open.spotify.com/album/3ZHBYzrKH3mPBHmr70vV0r?si=GlMzwW6CRcehLgGWcfwVNw אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו\או להירשם לאתר !! "עימות חזיתי" - תוכנית רוק, ראש בראש, בימי ראשון ב- 11:00

קבלו כמה עובדות חשובות על Paul Gilbert הידוע בעיקר כמקים וחבר להקת "Mr. Big", וכחבר להקת "Racer X": (Photo: Fanart.TV) = הוא נולד בשם Paul Brandon Gilbert ב-6 בנובמבר 1966, בקרבונדיל, אילינוי, ארה"ב. = הוא התחיל לנגן בגיטרה בגיל 6, אבל בשלב זה למד בעצמו ותרגל רק כמה אקורדים. = בגיל 12, גילברט התחיל להתייחס לגיטרה ברצינות, בהשפעת להקות כמו "Led Zeppelin", "Aerosmith", ו- "Kiss". = הוא טען שהוא הושפע מגיטריסט כמו: Randy Rhoads , Kim Mitchell , Eddie Van Halen , Yngwie Malmsteen , Tony Iommi , Alex Lifeson , Jimmy Page , Ritchie Blackmore , Gary Moore , Michael Schenker , Akira Takasaki ועוד. = עד גיל 15, הוא כבר ניגן במועדונים מקומיים עם להקתו "Tau Zero" ויכולותיו הטכניות זכו לכתבה במגזיןGuitar" Player". = בשנת 1982, גילברט השתתף בסמינר גיטרה בהנחיית Randy Rhoads . = בגיל 17, הוא עבר ללוס אנג'לס כדי ללמוד במכון הטכנולוגי לגיטרה (GIT). = בשנת 1985 הצטרף ללהקת "Racer X", הידועה בסגנון הספיד מטאל ונגינה הטכנית שלה. = בשנת 1986 הוא הוציא את "Street Lethal", אלבום הבכורה של "Racer X", אשר הציג לעולם את סולואי הגיטרה המהירים והמורכבים שלו. = בשנת 1988 הוא הוציא את "Second Heat" עם "Racer X", והציג אפילו יותר מכישורי הגיטרה הטכניים שלו. = הוא עזב את "Racer X" בשנת 1988 כדי להמשיך במיזמים מוזיקליים אחרים ולהתמקד בהוראה במכון הטכנולוגי לגיטרה GIT שם למד בעבר. = גילברט ייסד את "Mr. Big" ב-1989 עם הבסיסט Billy Sheehan, שניהם ידועים בווירטואוזיות ובמוזיקליות שלהם. = הוא הוציא את אלבום הבכורה של "Mr. Big" הקרוי על שמה בשנת 1989, אז זכתה להצלחה מסחרית ולהכרה. = בשנת 1991 הוציא יחד עם "Mr. Big" את "Lean into It", הכולל את הסינגל והלהיט "To Be with You", שהגיע לראש המצעדים בכמה מדינות. = בשנת 1993 גילברט הוציא את "Bump Ahead" עם "Mr. Big", אלבום שכלל קאבר לשיר "Wild World" של Cat Stevens. = בשנת 1996 הוא הוציא את "Hey Man" עם "Mr. Big" ולאחר מכן עזב את הלהקה עקב פערים יצירתיים. = הוא החל את קריירת הסולו שלו בשנת 1998 והוציא את אלבום הבכורה שלו "King of Clubs". גילבר שר וניגן על גיטרה, בס, פסנץר, אורגן, ואפילו תופים באלבום. = עוד באותה שנה גילברט הוציא את אלבומו השני "Flying Dog" המציג סגנון ניסיוני ואישי יותר בנגינה הגיטרה שלו. = בשנת 1999 הוא התאחד עם "Racer X" והוציא את "Technical Difficulties", שמשלב את האנרגיה המוכרת של "Racer X" עם סאונד חדש. = גילברט ימשיך ויוציא 2 אלבומים נוספים עם "Racer X", אלבומם הרביעי "Superheroes" בשנת 2000 ו- "Getting Heavier" בשנת 2002. = בשנים 2000-2006 גילברט המשיך בקריירת הסולו שלו והוציא את האלבומים "Alligator Farm" (2000), "Raw Blues Power" (2002), "Burning Organ" (2002), "Gilbert Hotel" (2003), "Space Ship One" (2005), "Get Out of My Yard" האחרון מבינהים היה אלבום הסולו הראשון שלו שכולו אינסטרומנטלי. = גילברט חבר בהרכב הטריביוט ל"ביטלס" - "Yellow Matter Custard" בו חברים גם Neal Morse, Matt Bissonette ו- Mike Portnoy . הוא שחרר עימם את האלבום "One Night in New York City". = בשנת 2007 גילברט הצטרף ל- G3 Tour עם Joe Satriani  ו- John Petrucci , והציג את המיומנות הטכנית שלו על הבמה בפני קהל רחב יותר. = בשנת 2010 גילברט הוציא את "Fuzz Universe", אלבום אינסטרומנטלי נוסף שחוקר מגוון סגנונות וטכניקות של גיטרה. = באותה שנה "Mr. Big" התאחדו עם ההרכב המקורי והוציא את "What If..." בשנת 2011. = הלהקה תמשיך ותוציא את "...The Stories We Could Tell" בשנת 2014 ואת "Defying Gravity" בשנת 2017. = בשנת 2014 גילברט הוציא את "Stone Pushing Uphill Man", אלבום קאברים שבו חקר את היכולות הווקאליות שלו יותר לעומק. = בשנת 2016 הוא הוציא את "I Can Destroy", אלבום המשלב רוק, בלוז עם ההומור המיוחד של גילברט. = בשנת 2019 גילברט הוציא את "Behold Electric Guitar", שזכה לשבחים על המיומנות הטכנית והמוזיקליות שלו. = בשנת 2021 גילברט הוציא את "Werewolves of Portland", אלבום שהוקלט כולו על ידו כשהוא מנגן בכל הכלים במהלך מגיפת הקורונה. = בשנת 2023 הוא הוציא את אלבום הסולו ה-18 שלו - "The Dio Album" - שהינו מחווה ל- Ronnie James Dio , האלבום מורכב מגרסאות כיסוי אינסטרומנטליות לשירי "Rainbow", "Black Sabbath" ו-"Dio". = פול גילברט תרם רבות ללימוד נגינת גיטרה באמצעות פלטפורמות שונות. לדוגמה, הוא כתב מדור במגזין Total Guitar, והדגים טכניקות נגינה ב- 31 גיליונות עד חודש נובמבר 2006. = בשנת גילברט נבחר במקום הרביעי ברשימת "Top 10 Greatest Guitar Shredders of All Time" של מגזין "GuitarOne". = בשנת 2008 הוא גם דורג ברשימת "50 Fastest Guitarists of All Time" של מגזין "Guitar World". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 6 לנובמבר 1970 עלתה "Aerosmith" בפעם הראשונה על הבמה כלהקה. (Photo: Aerosmith On Twitter) זה קרה בתיכן " Nipmuc Regional" בעיר Mendon שבמסצ'וסטס. חברי הלהקה היו צריכים להפעיל קצת "פרוטקציה" בשביל לקבל את ההופעה. אמו של הגיטריסט Joe Perry שעבדה בבית ספר סמוך הכירה מישהו בבית הספר " Nipmuc " ועזרה באירגון ההופעה עבור בנה וחבריו. באותה תקופה Ray Tabano היה גיטריסט ה קצב של הלהקה והוא הוח לף Brad Whitford רק כעבור שנה. כרטיס להופעה עלה 50 סנט והלהקה השתכרה בגינה 50 דולר בלבד. הסטליסט היה מורכב ברובו בגירסאות כיסוי של "The Yardbirds", "Fleetwood Mac", "The Rolling Stones", "Led Zeppelin" ועוד. לרשימת השירים שנוגנו באותו ערב היסטורי: 1. Route 66 (Bobby Troup) 2. Rattlesnake Shake (Fleetwood Mac ) 3. Happenings Ten Years Time Ago (The Yardbirds) 4. Movin' Out 5. Somebody 6. Think About It (The Yardbirds) 7. Walking the Dog (Rufus Thomas) 8. Live With Me (The Rolling Stones) 9. Great Balls of Fire(Jerry Lee Lewis) 10. Good Times Bad Times (Led Zeppelin) 11. The Train Kept A-Rollin' ( Tiny Bradshaw ) "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ביום 7 בנובמבר, 1969 שחררה "Pink Floyd" את אלבומה הרביעי "Ummagumma". "אומה-גומה" הוא ביטוי סלנג ל"סקס" שהיה נפוץ באוניברסיטת קיימבריג', שם למדו חברי הלהקה. חברם לספסל הלימודים ומי שבהמשך הפך לאיש הצוות הטכני של הלהקה - Iain "Emo" Moore נהג לעשות שימוש בביטוי כששוחח איתם על יחסי המין שקיים. בניגוד גמור לביטוי הסקסי שממתגלגל כל-כך יפה על הלשון, זה בהחלט לא האלבום שאותו אתם רוצים ברקע כפסקול לרגעים רומנטים. סביר להניח שגם אם אתם מבין מעריצי "פינק פלויד" דילגתם עליו או לפחות לא הקדשתם לו יותר מכמה האזנות רציפות. מדובר באלבום בו "פינק פלויד" הלכה הכי רחוק מבחינת הסגנון המוזיקלי והסאונד. אלבום ניסיוני, לא שגרתי, פסיכדלי, ספייס רוק, אוונגארדי שלא הנפיק אפילו סינגל אחד, שלא לדבר על להיט. הוא מוצא את הלהקה בשלב מעבר מהמקורות הפסיכדליים בהובלת Syd Barrett לסאונד ניסיוני ואוונגרדי יותר. זה אלבום כפול, שמחולק לשני חצאים נפרדים: אלבום הופעה שמציג את היכולות הטכניות והאילתוריות של הלהקה על הבמה, ואלבום אולפן שכולל יצירות בודדות של כל אחד מחברי הלהקה. הגישה השאפתנית הזו מדגישה גם את היצירתיות של הלהקה וגם את הנכונות שלה לפרוץ גבולות, גם אם התוצאה חריגה וקיצונית. המחצית הראשונה, שהוקלטה בהופעות באולמות בברמינגהם ומנצ'סטר, כוללת כמה מהיצירות המוקדמות והמוכרות של "פינק פלויד", כולל " Astronomy Domine ", " Careful with That Axe, Eugene ", " Set the Controls for the Heart of the Sun " ו- " A Saucerful of Secrets ". כאן, האנרגיה החיה וכישורי האימפרוביזציה של "פינק פלויד" מוצגים במלואם, עם ביצועים מורחבים ואטמוספריים שמפיחים חיים חדשים בגרסאות האולפן. " Astronomy Domine " מהפנט ומחשמל כאחד, עדיין מהדהד את ההשפעה הפסיכדלית שהביא עמו Syd Barrett , בעוד ש- " Careful with That Axe, Eugene " מציג את הצרחות הקרביות של Roger Waters, ומעורר אימה עזה, כמעט קולנועית. גרסאות חיות אלו לוכדות את שכבות הסאונד האטמוספריות והבילדאפים ההדרגתיים של הלהקה, שלימים יהפכו לגורמים מרכזיים שיאפיינו את הסאונד שלה. המחצית השניה שהוקלטה בסטודיו לעומת זאת, מהווה ניסוי ייחודי משולל רסן, אפילו מופרע, ביצירתיות האישית של כל חבר בלהקה. במקום לעבוד בשיתוף פעולה, כל אחד מחברי הלהקה לקח חלק מאלבום האולפן כדי ליצור קטע סולו משלו, וכתוצאה מכך החלק הזה של האלבום הוא מעין פסיפס מקוטע ומגוון שבוחן את הסאונד, הסגנון והרעיונות המוזיקליים שכל חבר להקה נמשך אליו. Richard Wright הביא את " Sysyphus" יצירה מהורהרת בארבעה חלקים שמושפעת ממוזיקה קלאסית, אך נוטה לכאוס, ומתנסה בדיסוננסים מוזיקליים ובטקסטורות אלקטרוניות. " Grantchester Meadows " של Roger Waters הוא יצירה אקוסטית שלווה הלוכדת שלווה פסטורלית, מלאה בצלילים טבעיים היוצרים תחושה חיה של מקום. לעומת זאת, " Several Species of Small Furry Animals Gathered Together in a Cave and Grooving with a Pict " שלו הוא קומפוזיציה מופשטת וסוריאליסטית, הבנויה על צלילים המושפעים בלופים וקולות לא מובנים, ומוסיפה טוויסט אקסצנטרי לאלבום. היצירה " The Narrow Way " של David Gilmour הוא אולי הקונבנציונלי ביותר מבין רצועות האולפן. סוויטה בת שלושה חלקים שמתחילה עם סאונד מפחיד ואמביינטי וגיטרה אקוסטית בסגנון "לד זפלין", לפני המעבר ליצירת הגיטרה המזוהה יותר עם הצליל ה"פינק פלוידי". לבסוף, " The Grand Vizier's Garden Party " של Nick Mason מציג מוזיקה אוונגרדית קיצונית, אשר נחשב לעתים קרובות לאחת ההאזנות היותר מאתגרות של האלבום בשל המבנה האוונגרדי ונעדר המלודיה שלו. אמנם, האלבום "Ummagumma" לא מציעה את הלכידות או הליטוש של אלבומי "פינק פלויד" מאוחרים יותר, אבל הוא משמש כהצהרה אמנותית חשובה. האלבום הזה סימן רגע של ניסוי והתפתחות מוזיקלית, והניח את הבסיס ליצירות המופת הבאות של הלהקה. זה אלבום נועז, לא מושלם ולפעמים אפילו מביך, אך למרות חוסר אחידותו הוא נשאר חלק חיוני מהמורשת של "פינק פלויד", מעניק למאזינים הצצה נדירה לדמיונו הגולמי והבלתי מסונן של כל חבר בזמן מרכזי ומבשר על החדשנות שתגדיר את הקריירה שלהם. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 7 לנובמבר 1981 שחרר Ozzy Osbourne את אלבום הסולו השני שלו "Diary of a Madman". זה אלבום האולפן האחרון של Ozzy Osbourne עם הגיטריסט המחונן Randy Rhoads , אשר אפילו התעלה על ביצועיו מהאלבום הקודם Blizzard Of Ozz הן בכתיבה והן בביצוע, עד כי קשה שלא לחשוב כיצד היו נראים האלבומים הבאים שלו עם אוזי לולא היה הולך לעולמו. תקשיבו לדוגמא לשיר הנושא " Diary of a Madman " שסוגר את האלבום ותבינו על מה אנחנו מדברים. Randy Rhoads נמצא כאן בשיאו, הוא הצליח לרקוח כאן בגאונותו יצירה אפית שגובלת בפרוגרסיב, בעודו זורק אל קדרת האופל המבעבעת את מיטב ההשפעות עליו בילדותו, מוזיקה קלאסית, אופרה וכמובן נגינת גיטרה וירטואזית ומחשמלת שמאזכרת את אליליו, ביניהם Ritchie Blackmore . הבסיסט Bob Daisley מספר שכשהשמיע לאוזי את השיר יחד עם רנדי בפעם הראשונה הלסת של אוזי נפלה לרצפה והדבר הראשון שיצא מפיו היה: מי לעזאזל אתם חושבים שאני Frank Zappa ? איך אני אמור לשיר את זה בכלל? זה לא בשבילי". התגובה האינסטיקטיבית של אוזי הייתה במקום. זה שיר מאוד דינמי הכולל מקצבים לא שגרתיים ומעברים מורכבים שמשקפים את היכולות המוזיקליות של רודס, אשר קיבל חינוך מוזיקלי מילדות ואף הפך למורה בעצמו בבית הספר למוזיקה של אימו. את מילות השיר כתב Bob Daisley על עצמו ועל התמוטטות העצבים אותה חווה כשהיה בן 16. הוא חשב על כך שכילד רגיש הוא היה האויב הכי גדול של עצמו ועל כך שהוא לאט לאט מילא את "היומן" בבעיות שלו עד לאותה התמוטטות. כותרת השיר הושפעה מסרט משנת 1963 באותו השם בכיכובו של Vincent Price ודייזלי חשב שהיא והנושא יתאימו מאוד לאוזי ולאופיו המטורף. השיר הזה הינו רק דוגמא אחת להתפתחות המוזיקלית של Ozzy Osbourne ושל חברי הלהקה שלו באלבום הזה. למרות שברור שהמטרה הייתה לנסות ולשחזר כאן את ההצלחה של האלבום הקודם Blizzard Of Ozz , עדיין הלהקה לוקחת את זה באלבום הזה צעד אחד קדימה, הן מבחינת הכתיבה והן מבחינת הסאונד וההפקה. מדהים לחשוב שהתוצאה הזאת הושגה למרות שהאלבום נכתב והוקלט בתוך פחות מחודשיים, תחת לחץ של חברת התקליטים לסיים אותו לפני סיבוב ההופעות שנקבע ללהקה. כך לדוגמא, הסולו של רנדי בשיר " Little Dolls " הוא בכלל דמו שלא היה ללהקה זמן להחליף בסולו מצוחצח יותר. השיר האדיר הזה שפותח את הצד השני של הויניל עם תיפוף המארש של Lee Kerslake מתייחס למאגיה שחורה ולבובות וודו, והוא כולל סולו יחסית צנוע של Randy Rhoads , מהסיבה שמדובר בכלל בדמו שנועד להנחות את רודס כיצד לנגן את הסולו האמיתי במהלך ההקלטה. האלבום נפתח עם דריבל התופים המדהים של " Over the Mountain " שמוביל אותנו לריף הדומיננטי והעוצמתי של Randy Rhoads . מעניין לציין כי המתופף Frankie Banali הידוע מלהקתו הקודמת של רנדי רודס "Quiet Riot", טען שהוא זה שהמציא את הבסיס לתיפוף בשיר הזה. לטענתו, הוא ניגן בחדר חזרות בלוס אנג'לס עם רנדי ואוזי בשלבים המוקדמים של הרכבת הלהקה ואחת הסקיצות הראשונות של השיר הזה נוגנה שם. מיד אחריו מגיח " Flying High Again " עם הריף הנמתח ומקצב המיד-פייס. רבים חשבו שהשיר הזה מדבר על התמסטלות מקנאביס, אך אוזי הכחיש וציין שהכוונה כאן לקריירת הסולו שלו שגורמת לו "לעוף גבוה" שוב לאחר הנפילה החופשית מ"בלאק סאבאת'". כאן המקום לציין שאוזי לא כתב את מילות השיר הזה לבדו. בדומה למה שקרה באלבום הקודם, גם כאן שירי האלבום נכתבו על-ידי Randy Rhoads , המתופף Lee Kerslake והבסיסט Bob Daisley, שטען שכתב את כל מילות השירים ללא יוצא מן הכלל. למרות האמור, מי שקיבל את הקרדיט בעטיפת האלבום היו המתופף Tommy Aldridge והבסיסט Rudy Sarzo, חברו של רנדי מלהקת " Quiet Riot", אשר תצלומיהם אף עיטרו את העטיפה הפנימית, השניים החליפו את דייזלי וקרסלייק מיד לאחר סיום ההקלטות ויצאו עם אוזי ורנדי לסיבוב ההופעות שליווה את האלבום. בשנת 1986 תבעו Bob Daisley ו- Lee Kerslake את אוזי בגין אי תשלום תמלוגים בגין חלקם בכתיבת השירים. בתגובה אוזי הקליט את תפקידי הבס והתופים באלבומים הללו מחדש, יחד עם המתופף Mike Bordin מלהקת "Faith No More" ועם הבסיסט Robert Trujillo ושחרר גירסה מחודשת של האלבום עם ערוצי הבס והתופים המוחלפים בשנת 2002. בסופו של דבר הצדק יצא לאור ותפקידי הבס והתופים של דייזלי וקרסלייק הוחזרו לאלבום במהדורת ה- 30 שנה ליציאתו. הקטע השלישי באלבום " You Can't Kill Rock and Roll" מתפקד כאחת הבלדות של האלבום והוא ללא ספק אחד הטובים מתוכו. 7 דקות של קסם צרוף ומזוקק עם טכניקה מדהימה בנגינה של Randy Rhoads שמבליטה את שני הניגודים שבו. מצד אחד הנגינה הקלאסית ומנגד ההבי מטאל המחשמל. שיר מדהים שרק הכותרת שלו מצדיקה כניסה שלו להיכל התהילה של הרוקנרול. הצד הראשון של הויניל מסתיים עם " Believer ", שנפתח עם הבס הפועם של דייזלי שמשמש קרקע מוצקה לריף הכבד והאפל של רודס שמתכתב עם להקתו הקודמת של אוזי ובקלות יכול היה להיכנס לאחד מהאלבומים שלהם, במיוחד כשמאזינים לקטע המעבר הגאוני שבמרכזו. מיד אחרי " Little Dolls " עליו כתבנו לעיל, מגיעה הבלדה השניה של האלבום " Tonight ". הפעם מדובר ב- Power Ballad במלוא מובן המילה. שיר מלודי ומרגש שמוציא ומבליט את הצד הרך והמקסים של אוזי החוצה. השיר " S.A.T.O. " ממחיש את הצד העצוב של האלבום הזה והבעיטה שקיבלו דייזלי וקרסלייק החוצה מיד עם סיום הקלטתו. השיר שנכתב על-ידי דייזלי נקרא במקור "Strange Voyage", הושפע ממכתב שכתב הבודהיסט Nichiren Daishonin ונקרא "A Ship to Cross the Sea of Suffering", אך לאחר שדייזלי וקרסלייק הועפו מההרכב אוזי ושרון שינו אותו ל- S.A.T.O. שהם למעשה ראשי התיבות של שמן של שרון אוסבורן ושל Thelma Riley אשתו הראשונה של אוזי - S haron A rden, T helma O sbourne. עם יציאתו זכה האלבום לביקורות טובות והוא אף מכר לא רע ביחס לאלבום הבכורה, הגם שהוא לא כלל "להיטים" שצעדו גבוה במצעדים השונים. באופן מאוד מצער, כארבעה חודשים בלבד לאחר צאת האלבום הזה, ב- 18/3/1982, ערך Randy Rhoads את הופעתו האחרונה עם אוזי אוסבורן באולם "Civic Coliseum" בעיר "Knoxville" שבמדינת טנסי. ביום המחרת הלהקה שמה פעמיה באוטובוס לכיוון אורלנדו, פלורידה, שם הם היו אמורים להופיע בפסטיבל. האוטובוס התקלקל בדרך והלהקה חנתה בקרבת שדה תעופה קטן באחוזה של מנהל חברת הנסיעות, כדי לתקן את התקלה. נהג האוטובוס Andrew Aycock שהיה גם טייס מוסמך, לקח ללא רשות את הקלידן Don Airey ואת מנהל סיבוב ההופעות לסיבוב על אחד המטוסים הקטנים. הוא חלף קרוב מאוד לאוטובוס בניסיון להעיר את המתופף Tommy Aldridge שישן אותה עת בתוך האוטובוס. בסיבוב השני לקח נהג האוטובוס את Randy Rhoads ואת מעצבת התלבושות וניסה לעשות את אותם תעלולים, המטוס חג מספר פעמים מעל האוטובוס, רק שהפעם כנף המטוס נגעה באוטובוס וגרמה להתרסקות המטוס לתוך האחוזה ומותו של Randy Rhoads בו במקום. לפני סיום נתייחס לעטיפת האלבום. אז למי שתהה מיהו הילד שמופיע עליה, מדובר בבנו של אוזי מנישואיו הראשונים - Louis. להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

הילד הנצחי Johnny Greenwood חוגג היום יומהולדת אז בואו נרים לו עם כמה עובדות מעניינות עליו: (Photo: sfcv.org) = ג'וני נולד ב- 5 לנובמבר 1971, בשם Jonathan Richard Guy Greenwood באוקספורד אנגליה. = כילד הוא ניגן בתזמורות נוער שונות. כלי הנגינה הראשון שלו היה חלילית שניתנה לו בגיל 4, אך הוא גם לקח שיעורי נגינה בויולה, מה שהופך אותו ליחיד מבין חברי "Radiohead" עם רקע במוזיקה קלאסית. = יחד עם אחיו הגדול ממנו בשנתיים, קולין גרינווד, הוא למד בבית הספר לבנים Abingdon, שם פגש גם את חבריו ללהקת "Radiohead". = בשנת 1986 הוא הצטרף אליהם להרכב "On a Friday", אשר נקרא על שם היום היחיד בשבוע בו הם יכלו לעשות חזרות. = כחבר הכי צעיר בלהקה ג'וני היה האחרון להצטרף אליה, בהתחלה כנגן קלידים ומפוחית, אבל מהר מאד הוא הפך לגיטריסט המוביל. = בתוך זמן קצר היה ללהקה דמו ראשון והם קיבלו הצעה לחוזה הקלטות. = הלהקה שינתה את שמה ל- "Radiohead" וחתמה על חוזה הקלטות עם חברת "Parlophone". = גרינווד עזב את לימודי התואר במוזיקה ובפסיכולוגיה מיד כשרדיוהד חתמו על חוזה ההקלטות. = בשנת 1992 שחררה הלהקה את הלהיט הראשון שלה "Creep" אשר התאפיין בנגינת הגיטרה האגרסיבית של גרינווד. = הכניסה האייקונית שלו בפזמון של "Creep" עם שלושת פיצוצי הגיטרה נועדה במקור להרוס את השיר. הוא לא אהב שהשיר כל-כך שקט ורגוע. = ג'וני הוא מולטי אינסטרומנטאליסט ובנוסף לגיטרה מנגן גם על, גיטרה בס, בנג'ו, שלל סוגי קלידים, ויולה, קסילופון, מפוחית ואפילו תופים. הוא גם מנגן על ondes Martenot שהינו סוג של מקלדת אלקטרונית מוקדמת. = בנוסף לכשרון הנגינה שלו לגרינווד יש גם ידע בתיכנות מחשבים והוא נעזר בכך כדי להעשיר את הסאונד של רדיוהד כפי שמשתקף בין היתר מהאלבום "The King of Limbs". הוא משתמש בטכניקות אלקטרוניות, תיכנות, דגימות סאונד ולופים ואפילו כותב תוכנות מוזיקה לשימוש הלהקה. = גרינווד מתאר את מקומו ברדיוהד כמעבד שעוזר להפוך את הדמואים של Thom Yorke לשירים מלאים. ואכן גרינווד משמש גם כמעבד של חלק מהיצירות של הלהקה ובין היתר מבצע עיבודים לכלי מיתר וכלי נשיפה. אחת הדוגמאות הראשונות לעיבוד כלי מיתר של גרינווד היא בשיר "How to Disappear Completely". = גרינווד המשך עם הכישרון הזה הלאה והלחין מוזיקה לשמונה סרטים, ביניהם גם "Phantom Thread" ו- "There Will Be Blood". = הוא גם הלחין מוזיקה קלאסית לתזמורות, ביניהן: "London Contemporary Orchestra" ו- "BBC Concert Orchestra". = הוא אפילו הקים לייבל עצמאי למוזיקה קלאסית שנקרא "Octatonic Records". = בשנת 1995 הוא נשא לאשה את שרונה קטן אמנית חזותית ישראלית מקריית אונו. הוא דובר עברית מצויינת ולשניים יש שלושה ילדים. = שרונה וגרינווד נפגשו לראשונה במהלך סיבוב ההופעות הראשון של רדיוהד בישראל בשנת 1993 שכלל הופעות במועדון הרוקסן המיתולוגי. = בשנת 1998 הקים גרינווד יחד עם Thom Yorke, ברנארד באטלר מסווייד ואנדי מקיי מרוקסי מיוזיק את ההרכב "Venus in Furs" אשר הקליט גרסאות כיסוי לשירי רוקסי מיוזיק עבור הסרט "Velvet Goldmine". = זה לא היה שיתוף הפעולה היחיד של גרינווד עם חבר מרוקסי מיוזיק. הוא ניגן בשני אלבומי סולו של בריאן פרי "Frantic" משנת 2002 ו- "Olympia" משנת 2010. (Photo: Gaelle Beri) = בשנת 2003 הוציא גרינווד את עבודת הסולו הראשונה שלו, פסקול לסרט תיעודי בשם "Bodysong" בהשתתפות אחיו קולין על הבס. = בשנת 2004 קיבל גרינווד הצעה למלא את מקומו של הגיטריסט John McGeoch שהלך לעולמו במהלך סיבוב האיחוד של להקת "Magazine". למרות שהוא מעריץ של להקת הפוסט פאנק הוא סירב להצעה. = בשנת 2007 לרגל חגיגות 40 שנה ל- "Trojan Records", הרכיב גרינוו אוסף שירי רגאיי ודאב של אומני הלייבל ושחרר אלבום אוסף בשם "Jonny Greenwood Is the Controller", שכלל שירים בסגנון Dub ו- Roots Reggae משנות השבעים. = בשנת 2008 שיתף גרינווד פעולה עם דודו טסה בשיר "איזה יום" מתוך האלבום "בסוף מתרגלים להכל". = זה לא שיתוף הפעולה היחיד של גרינווד עם אמן ישראלי. בשנת 2015 הוא שיתף פעולה עם המלחין שי בן צור ולהקת "Rajasthan Express" ליצירת האלבום "Junun". = האלבום "Junun" נבחר לאלבום השנה של הסאנדיי טיימס בקטגוריית מוזיקת עולם. = למרות שהוא ממש טוב בהם, ג'וני לא אוהב סולואי גיטרה, הוא חושב שהם משעממים כי ניתן לחזות מה התו הבא שהגיטריסט הולך לנגן. הוא מעדיף להפתיע את המאזין. = הגיטרה המועדפת עליו היא "Fender Telecaster Plus", אך הוא מנגן בין היתר גם בגיטרות "Fender Starcaster" וגיבסון לס פול. = הוא הופיע בסרט של הארי פוטר משנת 2005 "Harry Potter And The Goblet Of Fire" כחלק מלהקת the Weird" Sisters". יחד איתו בלהקה הופיע Phil Selway המתופף של "רדיוהד". לא מאמינים? אז כדאי שתצפו בוידאו: = הופעת הרוק הראשונה שראה גרינווד בחייו היתה של להקת "The Fall' בשנת 1988. = בשנת 2006 הוא השתתף יחד עם Thom Yorke בביצוע המחודש לשיר "Do They Know It's Christmas?" כחלק מהפרויקט "Band Aid 20". = בשנת 2010, ציין מגזין המוזיקה NME את שמו של גרינווד כאחד מהגיטריסטים העכשוויים הטובים ביותר. = באותה שנה הוא גם נבחר כגיטריסט השביעי הטוב בכל הזמנים בסקר שנערך בין יותר מ- 30,000 מאזיני רדיו 6 של ה- BBC. = בשנת 2011 הגיע גרינווד למקום ה- 48 ברשימת הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. = בשנת 2011 הגיע גרינווד למקום ה- 29 ברשימת הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים של מגזין SPIN. = הסולו שלו בשיר "Paranoid Android" דורג במקום ה- 34 ברשימת הסולואים הגדולים בכל הזמנים של המגזין "Guitar World". = הוא גם הצליח להכניס שלושה סולואים שלו לרשימת הסולואים הגדולים בכל הזמנים של מגזין NME, מדובר בשירים "Paranoid Android", "The Bends" ו- "Just". = גרינווד הוציא במהלך הקריירה המוזיקלית שלו יחד עם רדיוהד 9 אלבומי אולפן ו- 6 אלבומי EP. = בשנת 2019 הוא נכנס יחד עם חבריו ללהקה ל- "Rock and Roll Hall of Fame". = בשנת 2021 הקים גרינווד יחד עם Thom Yorke ועם המתופף Tom Skinner את ההרכב "The Smile", אשר נתן את הופעתו הראשונה ב- 22 למאי 2021 בהופעה דרך ערוצי הסטרימינג. לצפיה בהופעה לחצו כאן. = במאי 2022 שחררה להקת "The Smile" את אלבום הבכורה שלה "A Light for Attracting Attention". האלבום מורכב בעיקר משירים שיורק וג'וני כתבו יחד בזמן מגפת הקורונה. = עוד באותה שנה כתבו השניים מוזיקה לשישה פרקים של הסדרה הפנומנלית "Peaky Blinders". = בשנת 2023 הוציא גרינווד יחד עם המוזיקאי הישראלי דודו טסה אלבום בשם "Jarak Qaribak". אלבום עם השפעות מזרח ים תיכוניות שמשלב אמנים שונים מהאזור. את האלבום הפיק Nigel Godrich שעבד גם Radiohead. השניים היו אמורים לצאת לסיבוב הופעות בחו"ל אך הוא בוטל בגלל המלחמה. = בינואר 2024 שחרר ההרכב "The Smile" את האלבום השני "Wall of Eyes". האלבום זכה להצלחה הרבה יותר גדולה מהאלבום הראשון והתברג בעשרת המקומות הראשונים במספר מצעדים בעולם. = באוקטובר 2024 יצא האלבום השלישי של "Cutouts", אלבום שהוקלט יחד עם האלבום הקודם. גם האלבום הזה זכה להצלחה טובה יחסית והגיע למקום ה-7 במצעד של UK. = בספטמבר 2025 יצא הסרט "One Battle After Another" בבימויו של פול תומאס אנדרסון. זהו שיתוף הפעולה השישי בין פול וג'וני, כאשר ג'וני חיבר את הפסקול לסרט. = במהלך המלחמה ג'וני קיבל הרבה מאוד ביקורות ואף ביטולים להופעות שלו ושל דודו טסה בעקבות תמיכתו בישראל. העניין הגיע לשיא כשבמהלך ראיון באוקטובר 2025 הוא סיפר שהוא מאוד מצטער על כך שחבריו ללהקה נאלצו להיגרר למחאות הללו. למרות שאינו יצא באופן פורמלי נגד ישראלי, יורק הצהיר שלא יסכים להופיע בישראל כל עוד ממשלת נתניהו בשלטון. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם עובדות מעניינות על Jordan Rudess, הידוע בעיקר כנגן הקלידים של "Dream Theater": (Photo: Fanart.TV) = הוא נולד בשם Jordan Charles Rudes ב-4 בנובמבר 1956 בניו יורק, וגדל במשפחה יהודית. = בכיתה ב', המורה שלו הבחין בכישרון הפסנתר שלו, מה שהוביל אותו מיד ללימודי נגינה מקצועית בפסנתר. = כבר בגיל 9, הוא התקבל לחטיבת קדם-קולג' של בית הספר ג'וליארד לפסנתר קלאסי, שם למד אצל קתרין פרקר ואדל מרקוס. = מדריך תיאוריה המוזיקה שלו בג'וליארד היה Joseph Lyons, אשר בהמשך ישתף איתו פעולה, מוזיקלית. = ג'ורדן למד פסנתר קלאסי בג'וליארד במשך שבע שנים. = אחד המורים שלו בג'וליארד לקח אותו לראות הופעה של "The Who" מבצעת את אופרת הרוק " Tommy ", כשהיה בן 13 בלבד. = בשנות העשרה המאוחרות שלו, הוא פיתח עניין רב בסינתיסייזרים וברוק מתקדם, בהשפעת צליל אורגן ההאמונד של Jon Lord . = הוא גילה את הרוק המתקדם דרך האלבום "Tarkus" של "Emerson, Lake & Palmer". = הוא ציין שהושפע מקלידנים כמו Keith Emerson, Tony Banks, Rick Wakeman ו- Patrick Moraz, מהגיטריסט Jimi Hendrix ולהקות כמו "Genesis", "Yes", "Gentle Giant", "Pink Floyd", "Emerson, Lake & Palmer", "King Crimson ועוד. = למרות הכשרתו בפסנתר קלאסי בג'וליארד, הוא החליט לשנות כיוון ולהתמקד ברוק מתקדם, בניגוד לעצת משפחתו ומוריו. = אחת הלהקות המוקדמות שלו הייתה "Complex", להקת "מוזיקת ​​חלל אלקטרונית" שהקים עם מדריכו לשעבר בג'וליארד, ג'וזף ליונס. = בשנת 1977 הופיעו "Complex" בגלריות הנסן בניו יורק, וזכו לביקורות חיוביות בעיתון הניו יורק טיימס. = באותה שנה, רודס עבד בקונסרבטוריון לקסינגטון עם ג'וזף ליונס, והלחין מוזיקה למספר הפקות מוזיקליות, כולל "The Prevalence of Mrs. Seale". רודס ניגן לזמן קצר בתופים, ואפילו הקליט תופים לשיר "Bring the Boys Back Home", במהלך הסשנים של האלבום " The Wall ", של "Pink Floyd" אם כי חלקו נדחה בסופו של דבר על ידי המפיק Bob Ezrin. = בשנת 1980 הצטרף Rudess ל- "Speedway Boulevard" - פרויקט אולפן של Jerry Kasenetz ו- Jeffry Katz. ההרכב הוציא אלבום אחד והתפרק ללא שקיים אפילו הופעות. = הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "Arrival", בשנת 1988 תוך התמקדות במוזיקה אלקטרונית ורוק מתקדם. = עד שנת 2024 רודס מוציא לא פחות מ- 21 אלבומים כאמן סולו. = במהלך שנות ה-80 רודס השתתף בפרויקטים שונים, וביסס את שמו כנגן סשנים רב-תכליתי. = בשנת 1994 הוא נבחר כ- "Best New Talent" על ידי קוראי מגזין "Keyboard" בעקבות יציאת אלבום הסולו השני שלו "Listen", ובכך משך את תשומת לבם של "Dixie Dregs" ו-"Dream Theater", אשר הזמינו אותו להצטרף ללהקתם. = הוא בחר ב- "Dixie Dregs" על פני "Dream Theater" בשל התחייבויות משפחתיות שלא אפשרו לו לעמוד בדרישות של "דרים". = לאחר הפסקת חשמל במהלך הופעה של "Dixie Dregs", במהלכה נותרו רודס והמתופף רוד מורגנשטיין לאלתר על הבמה עד שיחזור החשמל, הם יצרו את הצמד "Rudess/Morgenstein Project" והוציאו אלבום אולפן ואלבום הופעה. = אחד הקטעים באלבום "Rudess/Morgenstein Project" נקרא "Masada" - בהשראת המבצר העתיק בדרום מזרח הארץ. = בשנת 1997, רודס הצטרף לסופרגרופ "Liquid Tension Experiment" עם John Petrucci , Mike Portnoy ו- Tony Levin. = עד שנת 2021 הוא הוציא 3 אלבומים עם הסופרגרופ כולל " Liquid Tension Experiment - LTE3 ". = לאחר שהתרשמו מאוד מעבודתו עם "Liquid Tension Experiment", החליטו "Dream Theater" לנסות שוב את מזלם ובשנת 1999 ביקשו ממנו להצטרף ללהקה במקומו של הקלידן Derek Sherinian. = בשנת 1999 רודס הוציא את " Metropolis Pt . 2 : Scenes from a Memory " אלבומו הראשון עם "Dream Theatre" - אשר הפך לאחת לאלבומים המוערכים ביותר שלהם. = מאז רודס היה חלק מכל אלבום של "Dream Theater", כולל 10 אלבומי אולפן מופתיים כמו: " Six Degrees of Inner Turbulence ", " Octavarium ", " Systematic Chaos " ועוד. = באלבום " Octavarium " החל רודס לנגן ב- lap steel guitar וב- continuum מעבר לקלידים. = בשנת 2001 הוציא Rudess את האלבום "An Evening with John Petrucci and Jordan Rudess", הכולל את שיתוף הפעולה שלו עם John Petrucci, אשר הציג את המשיכה והכישרון שלו לחקות טכניקות נגינת גיטרה על הקלידים. = בשנת 2002 רודס ניגן בקלידים באלבום "Heathen" של David Bowie . = בשנת 2004 הוציא Rudess את האלבום "Rhythm of Time", בהשתתפות מוזיקאים אורחים כמו Joe Satriani , Vinnie Moore ו- Steve Morse . = בשנת 2005 רודס חימם את להקת "Blackfield" במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלהם בארה"ב ומאוחר יותר הוא גם חימם אותם בסיבוב ההופעות השני שלהם בשנת 2007. = החברות עם חברי "Blackfield" הביאה את אביב גפן להזמין אותו כאורח מיוחד במופע שלו בישראל בשנת 2006. = בשנת 2010, הלחין רודס את "Explorations for Keyboard and Orchestra", היצירה הקלאסית הראשונה שלו. = באותה שנה הוא הקים את "Wizdom Music", חברה המתמחה בתוכנות מוזיקה חדשניות. = הוא אמר שעם קבלת הידיעה שהמתופף Mike Portnoy עוזב את הלהקה בשנת 2010, הוא ישב על מדרגות האולפן שלו ובכה. = בשנת 2011 הוא נבחר ל"קלידן הטוב ביותר בכל הזמנים" בסקר "MusicRadar". = בשנת 2013 הוציא רודס את האלבום "Levin Minnemann Rudess", שכלל שיתוף פעולה עם הבסיסט טוני לוין והמתופף מרקו מינמן. = באותה שנה הוא תרם לאלבום "Theory of Everything" של "Ayreon". =רודס הוא גם נגן גיטרה מעולה, הוא יכול אפילו לנגן על קלידים וגיטרה בו זמנית, ראו כאן: = באלבום הסולו שלו "Wired For Madness" משנת 2019 מתארחים בין היתר James LaBrie ו- John Petrucci , Rod Morgenstein ,Marco Minnemann ואפילו Joe Bonamassa . = כאשר "Dream Theater" בצעו גרסאות כיסוי לאלבומיםשל "Iron Maiden" ("The Number Of The Beast") ו-"Metallica" ("Master Of Puppets")", הוא היה צריך ללמוד איך לנגן את תפקידי הגיטרה השנייה על קלידים. = רודס פיתחה סדרות של הדרכה בנגינת קלידים, כולל Keyboard Wizardry, Total Keyboard Wizardry, Keyboard Wizardom ו- Keyboard Madness. = במהלך השנים שיתף רודס פעולה והתארח באלבומי של אמנים רבים כגון: Vinnie Moore, Annie Haslam, Neal Morse, Steven Wilson, המלחין/מפיק הישראלי אייל אמיר ועוד. = ב- 13 באוקטובר 2024 הוציא רודס את פרק הבכורה בפודקסט שלו "The Jordan Rudess Podcast". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 4 לנובמבר 1981 שוחרר האלבום "Mob Rules", אלבום האולפן העשירי של "Black Sabbath". האלבום הזה הוכיח שההצלחה האדירה של האלבום הקודם " Heaven And Hell ", לא היתה מקרית או חד פעמית. מדובר באלבום השני של הלהקה בהרכב עם Ronnie James Dio והוא בהחלט לא נופל ואולי אפילו עולה ברמתו על חלק מהאלבומים מתקופת תור הזהב של הלהקה עם הזמר Ozzy Osbourne . זה האלבום הראשון של הלהקה עם המתופף Vinny Appice שהחליף את Bill Ward עוד במהלך סיבוב ההופעות של האלבום " Heaven And Hell ", בשל בעיות ההתמכרות שלו. ויני היה מעריץ גדול של Bill Ward והכיר היטב את כל תפקידי התופים של וורד ואת סגנון התיפוף שלו, ולכן נכנס היטב לנעליים הגדולות שלו ומיד השתלב בלהקה. בגדול, הלהקה ממשיכה באלבום הזה עם אותה נוסחה מצליחה שאפיינה את האלבום הקודם, רק לוקחת את זה צעד אחד קדימה עם ריפים יותר כבדים, נגינה יותר מהירה וטכנית של Tony Iommi ו- Geezer Butler והעצמה של האווירה האפלה שגם מרחפת מעל האלבום כולו. ההיצמדות לנוסחא של האלבום הקודם לא הייתה רק בקו המוזיקלי, אלא גם בתמהיל של השירים ובחלוקה שלהם על-פני האלבום. כך לדוגמא, בשני האלבומים השיר הפותח הוא קצר ואנרגטי (" Turn Up the Night " לעומת " Neon Knights ") והשיר שחותם את האלבום איטי ורגוע יותר (" Over and Over " לעומת " Lonely Is the Word "). בנוסף בשני האלבומים שיר הנושא הוא זה שחותם את הצד הראשון של הויניל ובשניהם גם קיים שיר אפי דינמי ומורכב יותר (" Children of the Sea " לעומת " The Sign of the Southern Cross "). מיד עם סיום סיבוב ההופעות שליווה את אלבומה הקודם Heaven And Hell קיבלה הלהקה הצעה ממפיקי סרט הקאלט "Heavy Metal" להקליט שיר לפסקול הסרט. הלהקה היתה באותו זמן באנגליה והיא נכנסה לבית בו צולם הקליפ של John Lennon לשיר " Imagine " לשם כתיבת והקלטת השיר. הלהקה הצליחה לכתוב באותו היום את שיר הנושא " Mob Rules " ולמחרת היום הוקלטה גירסה של השיר שנכנסה לפסקול הסרט שיצא באותה שנה. מדובר בגירסה שונה במקצת של השיר אשר הוקלט מחדש במסגרת סשן ההקלטות לאלבום. מעניין לציין כי הסרט "Heavy Metal" כלל גם גירסה ראשונית של הקטע האינסטרומנטאלי " E5150 " אשר נשמעת בסרט, אך לא הייתה חלק מהפסקול. בהמשך טסה הלהקה לארה"ב ושכרה בית באיזור אגם Toluca בלוס אנג'לס, בכדי לכתוב ולהקליט את החומר לאלבום. הכוונה הראשונית היתה להקליט את האלבום באופן עצמאי באולפן פרטי שהלהקה תקים, ולצורך כך רכשה הלהקה קונסולה וציוד הקלטה. ואולם, הלהקה לא הצליחה להשיג את הסאונד הנכון, בעיקר זה של הגיטרה של Tony Iommi , מה שגרם לה להרים ידיים ולפנות להקליט באולפני "Record Plant" בלוס אנג'לס. (Photo: Official Dio On Twitter) האלבום נפתח עם 4 הקשות מהירות על ההאי-האט של Vinny Appice אשר מכתיב את הקצב לשיר " Turn Up the Night" . שיר אנרגרטי ועוצמתי שמאופיין בנגינת גיטרה מהירה וטכנית של Iommi ובנגינת הבס הכבדה והמתגלגלת של באטלר. שימו לב לנגיעות הקטנות של Iommi עם משפטי הגיטרה הקצרים שמפרידים לסירוגין בין השורות בשירה של Dio . אין כל צל של ספק שהלהקה ניסתה לשחזר כאן את רצועת הפתיחה מהאלבום הקודם "Neon Knights", כאשר אפילו כותרת השיר מתחרזת, אבל בהחלט אין לנו שום בעיה עם זה, שיר פצצה, נקודה! משם אנחנו עוברים לאחד השירים האפלים באלבום כפי שמסגירה גם הכותרת, " Voodoo ". השיר מובל אמנם על-ידי הריף הקליט של Iommi , אבל נגינת הבס של באטלר כאן פשוט מופלאה. Vinny Appice מחזיק את הקצב עם מכות הפטיש שלו שננעצות לנו לתוך הקרביים והשירה המלודית של Dio כל-כך יפה ומהפנטת שאנחנו אפילו לא שמים לב שהוא מאיים לשרוף אותנו אם נגיד שאנחנו לא מכירים אותו "Say You Don’t Know Me You Burn…." הרצועה השלישית היא אחת היפות באלבום. " The Sign of the Southern Cross " היא יצירה אפית ודינמית על גבול הפרוגרסיב, באורך של כמעט 8 דקות. הרצועה נפתחת בפריטה אקוסטית שקטה של Iommi ועם קולו המלטף של Dio , כשבדקה 1:16 השלווה הזו מפולחת עם הריף האיטי והמנסר של Iommi . מה שמדהים כאן הוא שהבתים בשיר הזה מוחזקים כמעט באופן מוחלט על-ידי התופים, כאשר לגיטרה ולבס כמעט ואין בהם תפקיד. קטע המעבר החל מדקה 4:05 מאוד מיוחד וכולל שיוט של הגיטרה של Iommi בין הרמקולים עם חיבור לסולו המטורף שלו שסאונד הגיטרה בו הוא פשוט מושלם. השיר מסתיים בפייד אאוט שמתחבר בפייד אין לקטע האינסטרומנטאלי " E5150 " שפירושו EVIL באותיות רומיות (5 זה V 1 זה I ו- 50 זה L), והקטע הניסיוני והפסיכדלי הזה אכן נשמע אפל ומפחיד מאין כמוהו. הקטע " E5150 " מהווה מעין גשר לשיר הנושא " Mob Rules " שמתחיל מיד בסיומו. זה הסינגל הראשון מהאלבום שגם חותם את צידו הראשון של האלבום באופן כבד, אגרסיבי ומושלם. הצד השני של האלבום נפתח עם " Country Girl " וריף הגיטרה האיטי של Iommi שגורר את כל השיר הזה עד לקטע המעבר המדהים והמלודי בדקה 1:30, ואיזה יופי של שילוב בין השירה של Dio והגיטרה המייללת של Iommi בקטע הזה, פשוט עונג צרוף! בקטע " Slipping Away " קשה לנו מאוד שלא לשמוע את ההשפעות הברורות מהקולגות "Led Zeppelin". תקשיבו לליינים הקצרים של הבס כאן שפשוט לוקח את ההובלה מהגיטרה בחלק מהקטעים. והסולו וואווווו איזה סולו כפול ואדיררררר, דו-קרב בין באטלר ואיומי שלוקחים לסירוגין אחד מהשני את ההובלה. מכאן אנחנו עוברים לרצועה השוברת והמעלפת " Falling Off The Edge Of The World " שמתחילה בנגינה איטית, שקטה ומלודית, שהולכת ומתגברת אט אט לריף כבד שפשוט מתפוצץ לנו בפנים בדקה 2:06 עם הריף המטורף של איומי. ושוב קשה שלא לערוך את ההשוואה בחלק הזה של השיר למקצב האנרגטי ברצועה המקבילה מהאלבום הקודם "Die Young". הקטע שחותם את האלבום " Over and Over " הוא קטע בלוז רוק קלאסי עם סולואים ארוכים של איומי שהאחרון בהם נמשך "Over and Over" עד לסיומו של השיר. אין לנו מילה רעה להגיד על האלבום המדהים הזה, אשר לטעמנו לא זוכה להערכה לה הוא ראוי, ככל הנראה לאור העובדה שהוא חוסה בצילו של המאסטרפיס הקודם כמו גם בשל ההפקה הלוקה בחסר. מי שהפיק את האלבום המדהים הזה הוא לא אחר מאשר מפיק העל Martin Birch , אך במקרה הזה הוא לא היה בשיאו נוכח העובדה שאותה עת הוא היה עסוק במאבק בהתמכרות לסמים. באופן מצער האלבום הזה היה השני והאחרון של הלהקה עם הסולן Ronnie James Dio , עד האיחוד עשור לאחר מכן בשנת 1992 עם האלבום " Dehumanizer ". מיד אחרי שחרורו של האלבום יחלו חיכוכים בין חברי הלהקה על רקע העובדה שדיו קיבל הצעה מחברת וורנר להוציא אלבום סולו. חיכוכים אלה ילכו ויתעצמו במהלך ביצוע המיקסים לאלבום ההופעה "Live Evil" ובשיאם יעזבו Ronnie James Dio והמתופף Vinny Appice את הלהקה ויקימו יחד עם הבסיסט Jimmy Bain - חברו של דיו מלהקת "Rainbow", ועם גיטריסט, שהיה אז צעיר ולא מוכר – Vivian Campbell, את ההרכב "Dio". להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 3 לנובמבר, 1992 "Bon Jovi" הוציאו את האלבום החמישי שלהם "Keep the Faith". האלבום הזה מהווה רגע מרכזי ומהותי בקריירה של "Bon Jovi", אשר בראשית שנות ה-90 עמדה בפני צומת דרכים, שעה שעולם המוזיקה שהיא גדלה לתוכו השתנה לה מול העיניים. הוא הציג להקה שמוכנה להתפתח ולהסתגל במהלך אחת התקופות הסוערות ביותר של הרוק. אלבום שלא רק הוכיח שהלהקה עדיין רלוונטית אלא היווה קרש קפיצה אדיר להצלחות העתידיות שלה. האלבום יצא ארבע שנים לאחר אלבום המופת " New Jersey " משנת 1988 (הפער הגדול ביותר של הלהקה עד כה). בתקופה זו Jon Bon Jovi כתב והוציא את אלבום הסולו " Blaze of Glory " בעוד שהגיטריסט Richie Sambora הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו " Stranger in This Town ". כשהלהקה חזרה לאולפן הנוף המוזיקלי היה כבר שונה לחלוטין מזה שהיה מוכר בעת יציאת האלבום הקודם, כך שלכולם היה ברור שהם אינם יכולים להיצמד לאותה הנוסחה וחייבים לאמץ צליל שיהיה שונה באופן מובהק משורשי הגלאם-רוק שלהם. ג'ון אפילו ציין באחד הראיונות איתו שהיה לו ברור שהם לא יכולים לכתוב מחדש שירים כמו "Livin' on a Prayer". הטרנספורמציה הזו הייתה תגובה מחושבת לעלייתו של הגראנג', אשר עיצב מחדש את הנוף המוזיקלי ושם דגש על סאונד מלוכלך ומופשט. בידיעה שלא רק שהגלאם רוק של שנות ה- 80 הפך לא רלוונטי, אלא במובן מסוים אפילו מאוס, "Bon Jovi" פיתחו לעצמם תדמית וסאונד חדשים בכדי להישאר רלוונטיים, ובכך יצרו את אחד האלבומים הבוגרים והמיוחדים ביותר שלהם. לשם כך, התרחקה "Bon Jovi" מהמראה הנוצץ, מהשיער הארוך ומלבוש העור, שהגדיר אותם בשנות ה-80. במקום זאת, הם אימצו סגנון פשוט יותר שהתיישר עם האסתטיקה של התקופה - מעין קריצה להשפעה של הגראנג', אך מבלי לנטוש לחלוטין את שורשי הגלאם רוק שלהם. מבחינה מוזיקלית, האלבום שילב את הלחנים הקליטים הכל-כך מוכרים של הלהקה, אבל עם צליל רוק עשיר ובוגר יותר. יש באלבום רמזים לבלוז, להארד רוק, וגם קצת לשורשי הגלאם, עם הסתמכות כבדה יותר על הקלידים של David Bryan . השינוי הזה עבד היטב, ואפשר ל- "Bon Jovi" לגשר על הסאונד הקלאסי שלהם עם התאמות לתקופה הגועשת של המוזיקה, ובכך הן לשמור על המעריצים הוותיקים שלהם, והן לפנות לקהל חדש ורחב יותר. כדי לסייע לעצמם להתפתח ולהשתנות הלהקה הביאה את המפיק בוב רוק, שבדיוק סיים לעבוד על ה- " Black Album " של "מטאליקה". וכך, הם יצרו באולפן שירים עם סגנון שונה ומילים יותר בוגרות ומופנמות, המשקפות גם את הרצון של הלהקה להתבגר וגם את הטון החדש של שנות התשעים, אותו ניתן לשמוע בין היתר בסאונד ובריף הכבד של " If I Was Your Mother ", בליין הבאס של " Fear " ועוד. לאלבום נכתבו לא פחות משלושים שירים, רובם היו שיתופי פעולה בין Jon Bon Jovi ל- Richie Sambora , עם כמה שירים שנכתבו בשיתוף David Bryan ו- Desmond Child. בסופו של דבר, 12 שירים נבחרו לאלבום המקורי, כאשר Jon Bon Jovi כתב חצי מהם לבדו. לפני שנכנס לאולפן, בילה Jon Bon Jovi את קיץ 1991 ברכיבה על האופנוע שלו דרך מקומות כמו אריזונה, וחווה את החיים בדרכים בעילום שם. החוויות הללו נתנו לו השראה לכתוב שירים כמו " Dry County " ו- " Bed of Roses .", שירים שהוא הודה שלא היה מסוגל לכתוב לפני חמש שנים. האלבום היה עמוס בסינגלים מצליחים שקיבלו רוטציות של השמעות בתחנות הרדיו השונות וצפיות ב- MTV, ועזרו ל-"Keep the Faith" להגיע למכירות של פלטינה כפולה בארה"ב בלבד. הסינגל הראשון ושיר הנושא " Keep the Faith " היווה הצהרת כוונות נועזת לסאונד ולמראה החדש של הלהקה. שיר שמאופיין בליין הבס המהפנט והגרובי שלו ובפזמון המדבק שלו, שנפל על מעריצי הלהקה הוותיקים בהפתעה גמורה. אבל ככל שאותם מעריצים העמיקו בהאזנות לשיר הם למדו לאהוב ולהעריך את הסגנון החדש שהוכיח ש- "Bon Jovi" היא עדיין להקה אדירה ורלוונטית שלא ניתן להתעלם מהשפעתה, גם אם המראה והסאונד שלה התפתח והשתנה. הסינגל השני " Bed of Roses " הוא אחת הבלדות האהובות ביותר בקריירה של "Bon Jovi". השיר נכתב על-ידי ג'ון בחדר במלון בו שהה בלוס אנג'לס לאחר שביקש מהנהלת המלון להביא לו לחדר פסנתר ששימש לעריכת חתונות. הוא הדגים את הסאונד החדש והבוגר יותר של הלהקה, לאחר הצלחתה כלהקת גלאם מטאל בשנות השמונים, והציג את צמיחתו של ג'ון בון ג'ובי ככותב שירים. הסינגל הבא " In These Arms " – ממשיך את המסורת של הלהקה לייצר שירים עם פזמונים קליטים להפליא, אך הפעם הוא מגיע עם עיבוד מורכב יותר ששיקף את הסאונד המתפתח שלהם. זה אחד הרגעים הכי אופטימיים באלבום, עם שילוב של מילים רומנטיות יחד עם אנרגיות של הימנוני איצטדיונים. הוא מאופיין במקצב הבס החזק שלו, כמו גם בשירה מלאת נשמה ומרגשת של ג'ון, במיוחד במשפט האיקוני "Baby I Want you.....". הסינגל הרביעי " I'll Sleep When I'm Dead " מכניס אווירה מרוממת לאלבום ומשמש כסוג של המנון שמשדל את המאזין לחיות את החיים במלואם (בדומה ל- "It's My Life"). אופיו הקליל של השיר הוסיף איזון וגיוון לנושאים האפלים יותר של האלבום, והפך אותו לחביב המעריצים במהלך הופעות הלהקה. הרצועה הפותחת את האלבום " I Believe " עם אינטרו הגיטרה המנסרת והסאונד והסגנון שמזכירים את בן עירם Bruce Springsteen , הינה הסינגל החמישי ואחת מהרצועות היותר מיוחדות וניסיוניות של האלבום. היא מסמנת את המעבר של "בון ג'ובי" לכיוון צליל בוגר יותר ומדגישה את האבולוציה של הלהקה הן בסאונד והן בסגנון כתיבת שירים. כן, כן, תאמינו או לא, אבל גם " Dry County " האפי שאורכו כמעט 10 דקות שוחרר כסינגל, האחרון מהאלבום. מדובר ביהלום אמיתי ואולי השיר הטוב ביותר ש- Jon Bon Jovi כתב אי פעם. זהו אפוס אמיתי שבדומה ל- Bruce Springsteen מספר את סיפור הקשיים הכלכליים והמצוקה של מעמד הפועלים בארה"ב. השיר הוא מסע קסום ורחב ידיים שעובר דרך עבודת גיטרה המשובחת של Richie Sambora עם שינויים דינמיים ולחנים מורכבים, אשר הופכים אותו לאחד השירים השאפתניים ביותר של הלהקה עד כה. האלבום "Keep the Faith" הציג את יכולת ההסתגלות של "Bon Jovi" בעשור שלא תמיד היה אדיב לאייקוני הרוק של שנות ה-80. במקום לנסות להתחרות ראש בראש ישירות בסגנון הגראנג', בחרו חברי הלהקה לחדד את הסגנון שלהם, לשכלל את הסאונד שלהם, לאמץ כתיבת שירים מתוחכמת יותר, לשנות את המראה החיצוני ולהציג תדמית בוגרת יותר. זה עבד להם ובגדול!!! התוצאה הייתה אלבום מעולה, מעוצב היטב, ששמר אותם רלוונטיים ועורר הדים בקרב מעריצים ישנים וחדשים כאחד. "Keep the Faith" לא רק הוכיח את החוסן של "בון ג'ובי", אלא גם סלל את הדרך להמשך הצלחתם בעשורים שלאחר מכן. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 3 לנובמבר 1980, שוחרר האלבום "Live... in the Heart of the City", אלבום ההופעה הראשון של "Whitesnake". לעניות דעתנו מדובר באחד מאלבומי ההופעה הגדולים בכל הזמנים, אשר ראוי למקום כבוד לצד אלבומים כמו "Made In "Japan של "דיפ פרפל", "Live And Dangerous" של "ת'ין ליזי", " Tokyo Tapes " של ה"סקורפיונז", " If You Want Blood You've Got It " של "אייסי דיסי", " Unleashed in the East " של "ג'ודאס פריסט", " Strangers in the Night " של "UFO" ועוד. כפי שכבר ציינו בעבר, העשור של שנות ה-70 שפע באלבומי הופעות חיות. אומנים רבים שחררו באותה תקופה אלבומי הופעה, במסגרתם מתחו את גבולות היכולת שלהם והציגו את ביצועיהם על הבמה, במה שכינינו "מבחן אומץ". כל אומן המחשיב את עצמו באותה תקופה עבר את מבחן האומץ, בעודו מודע לכך שהוא נשפט על ידי הקהל על סמך היכולת שלו לנגן את החומר בהופעה חיה ולהכניס בו גם ערך מוסף. האלבום הזה שוחרר אומנם בשנת 1980, אולם הוא ללא ספק שייך ברוחו ובמהותו לאותו עשור מטורף של שנות ה- 70, במיוחד כאשר חציו הוקלט בשנת 1978. מדוע רק חציו ? כי זה אלבום הופעה כפול שהורכב משני סיבובי הופעות שונים של הלהקה. תקליט הויניל הראשון הוקלט ב- "Hammersmith Odeon" ב- 23-24 ליוני 1980, במהלך סיבוב ההופעות שליווה את האלבום המצוין " Ready An' Willing " אשר שוחרר כשלושה שבועות בלבד לפני קיומן של ההופעות. לעומתו, תקליט הויניל השני הוקלט גם הוא ב- "Hammersmith", אך במהלך הופעה שנערכה ב- 23 לנובמבר 1978 כחודש לאחר שחרורו של האלבום "Trouble". הרכב הלהקה בשתי ההופעות זהה, למעט המתופף Dave Dowle שניגן בהופעה משנת 1978 והוחלף על-ידי Ian Paice בשנת 1980. משום מה Dave Dowle לא קיבל קרדיט על עטיפת האלבום המקורית, אך עיוות זה תוקן בהוצאות המאוחרות של האלבום.. כאן המקום לציין שהויניל השני שהוקלט בשנת 1978 שוחרר באותה שנה רק ביפן ונקרא "Live at Hammersmith", וכעת נעשה צדק עם מעריצי הלהקה בכל העולם כשהוא הפך לחלק בלתי נפרד מהאלבום נושא הסיקור שזכה להוצאה בינלאומית. אז לפני ש- David Coverdale כבש את אמריקה ואת העולם כולו עם האלבום " Whitesnake (1987) ", הוא תיחזק את ההרכב הקלאסי של הלהקה, אשר ניגן הארד רוק מבוסס בלוז, והאלבום הזה היה ללא ספק אחד הרגעים הגדולים שלהם. תצוגה אנרגטית וסוחפת הכוללת ביצועים חיים ומיוחדים של מיטב שירי הלהקה משלושת אלבומיה הראשונים, לצד שירים מתקופתו של קוברדייל ב"דיפ פרפל" וכן גרסת כיסוי לשיר " Ain’t No Love In The Heart Of The City " אשר התפרסם בזכותו של Bobby ‘Blue’ Bland. האלבום נפתח עם " Come on" הלקוח מתוך המיני אלבום " Snakebite'" ואיזו דרך מדהימה זו לפתוח גם את ההופעה כשקוברדייל שואג ומלהיב את הקהל: "Are You Ready?... Come On", שעוד לפני שנשמע ריף הגיטרה הראשון של השיר כבר רקע ברגליים ומחא כפיים. הקצב מוגבר עם " Sweet Talker" הלקוח מהאלבום Ready An' Willing , לקצב פעמון הפרה של Ian Paice . הלהקה נשמעת כאן בשיאה, הריף של Bernie Marsden , הסלייד גיטאר של Micky Moody שגם יוצא לסולו מדהים לאחר סולו מדהים לא פחות של ג'ון לורד. אנחנו מורידים קצת קצב כדי לישר קו עם יצירת המופת הבלוזית " Walking in the Shadow of the Blues " הלקוח מהאלבום " Lovehunter ". ברני מרסדן אשר כתב את השיר יחד עם קוברדייל לוקח כאן את ההובלה בסולו הגיטרה לקצב של הבס הפועם של Neil Murray . זה אחד השירים הגדולים של הלהקה והביצוע הווקאלי המדהים של קוברדייל אשר תפור על השיר מסביר היטב מדוע הוא מככב בסטליסטים של הלהקה עד היום. משם אנחנו עוברים ל- " Lovehunter" שנמתח כאן ל- 11 דקות בקירוב עם סולו ארוך של מיקי מודי שמפלרטט כאן עם הקהל המשולהב שמחזיר ומרים לו בחזרה עם אנרגיות מטורפות. הצד השני של הויניל נפתח עם ביצוע אדיר לשיר " Aint’ No Love in the Heart of the City " שגם העניק לאלבום הזה את שמו. זו ללא ספק גולת הכותרת של האלבום ואחד הרגעים הגדולים של הלהקה בכל הזמנים. הבס הגרובי של Neil Murray והתיפוף הרגיש והעוצמתי של פייס מחזיקים את הקצב הבלוזי של השיר ומאפשרים לכישרונו האדיר של Micky Moody לפרוץ החוצה. אבל הכח האמיתי של השיר הזה מגיע מהחבר השביעי בלהקה - "הקהל" שנותן פה ביצוע אדיר וסוחף את הלהקה ואת קוברדייל בראשה אחריו. עוד לא נרגענו מהבלוז הממיס של השיר הקודם וקוברדייל כבר מודיע לנו שיש לו הפתעה גדולה במיוחד בשבילנו, כשהוא מציג את הלהיט האדיר " Fool For Your Loving " עם המשפט האייקוני: " Here’s a Song for You".. השיר הזה נכתב על-ידי קוברדייל במקור עבור בי.בי. קינג, אך הוא הבין שאסור לו לוותר על שיר כזה אשר הפך ללהיט הראשון של הלהקה, משני צידי האוקיינוס, והביצוע של הופעה אפילו קצבי וסוחף יותר מזה של האלבום. אנחנו ממשיכים עם " Ain't Gonna Cry No More ", שיר נוסף מהאלבום " Ready An' Willing " ששולט בסטליטס של ההופעה הזאת. שיר דינמי שנפתח רך ושקט עם גיטרת 12 המיתרים של מרסדן ומתפוצץ עם מכת הסנייר הכפולה של פייס בדקה 2:50. מוריי נותן כאן אחלה עבודה בשמירה על הקצב, Jon Lord מקשט לנו עם סולו הקלידים ומודי מתעלה על עצמו עם סולו הסלייד האייקוני. מכאן אנחנו עוברים לעוד משפט אייקוני ובלתי נשכח שמשלהב את הקהל עם השאלה הרטורית: "Are You Ready an’ Willing?" והקהל מקפיד לענות בחיוב ולהראות לקוברדייל שהוא ממש בעניין. זה הלהיט והסינגל השני מהאלבום " Ready An' Willing " ש כולל ריף בלוזי קליט ומאפשר לקוברדייל לאלתר סביבו כשהוא משתף את הקהל במעין דו קרב שירה. השיר שמסיים את הויניל הראשון ואת ההופעה שהוקלטה בשנת 1980 - " Take Me With You " נלקח מהאלבום " Trouble". הלהקה מעלה כאן את הקצב ומ איצה כמו בספרינט אחרון לקראת קו הסיום, כשכל אחד מחבריה מקבל כאן קטע סולו קצר בו הוא יכול "לזרוח". ההופעה השניה הממוקמת בצדדים 3 ו- 4 של הויניל כוללת 6 קטעים מתוכם שניים נכללו גם בהופעה הראשונה, שיר הפתיחה הזהה " Come on " והשיר שנתן השראה לשם האלבום " Aint’ No Love in the Heart of the City ". ההופעה הזאת כוללת גם שני שירים של להקת האם "דיפ פרפל", הראשון "Might Just Take Your Life " בו Bernie Marsden שר את קטעי השירה אותם שר Glenn Hughes במקור ו- " Mistreated " שמקבל כאן ביצוע מטורף שנמתח על כ- 11 דקות. הקטע " Lie Down " נשמע כאן אפילו יותר מקפיץ ורוקנרולי מהביצוע המקורי, ו- " Trouble ", מקבל כאן את הטיפול המסור של Jon Lord שלא היה חלק מהלהקה בעת שחרורו של אלבום האולפן ההוא. אז אם בא לכם ללמוד כיצד צריך להישמע אלבום הופעה, עצמו עיניים, לחצו פליי, ותזכרו שכבר לא עושים אלבומים כאלה יותר, וחבל: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב-3 לנובמבר 1992 נפלה פצצה בעולם המוסיקה, העוצמה וההדף שלה היו בלתי נתפסים ויצרו רעידת אדמה וכאוס מוחלט באוזני חובבי הרוק למיניהם. האלבום הראשון של "Rage Against The Machine" יצא לאור ויצר גלי הדף שלא נראו עד אז על פני כדור הארץ. נשתדל לספר עליו בזהירות מחשש להתלקחות נוספת מאחר שהאלבום הזה, אחרי 30 שנים עדיין דליק מאוד. לחבורה מלוס אנג'לס לא היה סיכוי להצליח. להפך - היו להם כל התנאים להיכשל: חברי הלהקה היו "מגזעים" שונים, מה שלא היה מקובל אז להשמיע ברדיו; מילות השירים הכילו מסרים פוליטיים חדים ובוטים ולמרות עליית החספוס של הגראנג' משהו ב"רייג'" היה חד וכואב אפילו יותר. נכון, באותה תקופה "Body Count" שרו על הריגת שוטרים ושינייד אוקונור קרעה תמונה של האפיפיור בתוכנית "Saturday Night Live", אך עדיין שום דבר לא השתווה למה ש"רייג'" יצרו ולכן הציפיות שלהם היו מאוד נמוכות. כבר אחרי שקנינו את האלבום הבנו שמה שיש לנו ביד הוא חומר נפץ מסוכן בדרגה הגבוהה ביותר. קשה מאוד לתאר במילים את האסוציאציות שהמוח שלך מייצר ברגע שנצרבת בו התמונה שעל עטיפת האלבום, בה רואים את הנזיר הבודהיסטי הווייטנאמי Thích Quang Duc עולה בלהבות. זוהי תמונה אמיתית: הוא הצית את עצמו בצומת ראשי בסייגון ב- 1963, כמחאה על דיכוי הבודהיסטים. הדבר השני שאנחנו זוכרים הוא הכיתוב בצד האחורי של האלבום ובו נאמר: "no samples, keyboards or synthesizers used in the making of this record" מחאה אמרנו... עד ליציאת האלבום הזה לא הייתה אף להקה או אלבום שבו היו אוסף גדול כל כך וריכוז גדול כל כך של מסרי מחאה פוליטיים וחברתיים. המחאה של הלהקה הייתה חדה, קשה, נוקבת, פרובוקטיבית ובלתי מתפשרת. Tom Morello ו- Zack De La Rocha טענו שהמוסיקה חוצה תרבויות ומגשרת על פערים חברתיים והיא הכלי שלהם להביע את עמדתם, להעביר מסר ואולי לחולל שינוי. (Photo: Lindsay Brice) "רייג'" לקחה את הקצב והגרוב של ההיפ-הופ עם זאק, שילבה אותו עם הגיטרה הפנומנאלית של מורלו ויצרה סאונד חדש לגמרי. המילים הקורעות של זאק עם השירה/הטפה/ראפ/שאגה יצרו מין תמהיל מילולי שלא נכנס רק דרך האוזניים אלא גם דרך חורים אחרים בגוף (ואל תשאלו אותנו אילו חורים). נוסיף לכך את הגיטרה בעלת הפיק-אפ היחיד, שנשמעת כאילו 30 גיטרות מנגנות יחדיו והמיתרים משנים את צורתם לכלי נגינה שונים ומשונים לפי פקודות אצבעותיו של מורלו. זאת פשוט תופעה על-טבעית שצריך לחקור אותה במכון ויצמן. אל תתבלבלו - השניים האלה לא עבדו לבד. Brad Wilk הוא אחד ממתופפי הגרוב הגדולים. ההקפצות שלו על הסנייר והפדלים נשמעות לעיתים כהנחתות חסרות רחמים שבאות מעולם המטאל. Tim Commerford , שנותן את הטון לקצב, בעצם מאפשר לטום לרוץ במרחבים הגדולים של עולם הצלילים כשהגיטרה צמודה לחזה שלו. אגב, הם כולם אמרו שהושפעו מ"לד זפלין", "דיפ פרפל" ו"בלאק סאבת'". האלבום נפתח עם הפצצה "Bombtrack" , חומר הנפץ ממנו היא עשויה מורכב מחומרים אנושיים. 20 שניות מתחילת ליין הבס המפחיד של טים מתרחש פיצוץ של פאנק והיפ-הופ בלתי נשלט. גלי ההדף פוגעים בגוף ובאדמה והכל מתחיל לרעוד: "Landlords and power whores on my people, they took turns Dispute the suits, I ignite, and then watch 'em burn Burn, burn, yes, you're gonna burn!" רק התחלנו. עוד לא עיכלנו את מה ששמענו זה עתה ואנחנו מרגישים שיש צורך לעצור רגע כדי להתאפס, אבל "הזעם" אינו מרפה ומרביץ בנו את אחד הקטעים הגדולים בתולדות הלהקה: "Killing in the name". השיר הגיע ל- 40 הגדולים במצעד כששדרן התחנה "Radio One" של ה"BBC" שידר בטעות את כל השיר, עם כל ה"Fuck You". אגב, בארצות הברית לא שודרו רוב שירי הלהקה, מאחר שחברי הלהקה לא הסכימו לשנות או לצנזר את מילות השירים. אבל למה להתעסק בשטויות? "Fuck You, I won’t do what you tell me" הוא אחד המשפטים החזקים באלבום (או בחיים בכלל). בשיר יש 16 Fuck you I won’t"" ו "Motherfucker" אחד. השיר הגיע למקום הראשון במצעד חג המולד של ""UK ב- 2009, אחרי קמפיין נחרץ של המעריצים. חברי הלהקה לא הכניסו את המילים של השיר לחוברת האלבום, מאחר שהם חשבו שלא יצליחו להעביר את המסר כמו שצריך בכתב לעומת השירה. מי יכול לעמוד מול זאק כשהוא צועק "Bring that shit in"? איזה ריף עצבני מתפוצץ לו באוזניים. בדיוק עכשיו, עם כל מה שקרה וקורה בארצות הברית ובדיוק עכשיו לפני הבחירות שם, זה פשוט מצמרר ומפחיד כמה השיר "Take the Power Back" רלוונטי, כאילו נכתב אתמול בסטודיו. עוברים לנעליו של נער מתבגר בשכונת מצוקה. העוני והאלימות סוגרים עליו מכל פינה והוא חושב שרק התאבדות היא הפתרון. הפתיחה הדרמטית של הבס, עם הנקישות של בראד על הרייד שמלוות את הלחישות של זאק, מכניסה אותנו לפאניקה קלה. "Settle for Nothing" נשמע קצת רגוע בהתחלה, אבל משהו מתבשל מאחורי הקלעים. המשהו הזה הוא הפזמון, אולי האגרסיבי והכבד ביותר מבחינה מוסיקלית של הלהקה. התפוצצות חסרת רחמים של זעם בלתי נשלט. שוב אנחנו מקבלים שבירה וחוזרים לאווירה הסיפורית כשחוזר לו הפזמון ומותיר אותנו פעורי פה אל מול הסולו הפיוטי הזה, שמרגיש כמו חדי קרן מרחפים באמצע מחאה אלימה. בואו נעצור ונעבור לקטע הבא. הסינגל השני שיצא מהאלבום ואחד ההמנונים הנוספים של האלבום: "Bullet in the Head" . גאונות מוסיקלית מטורפת. במסר החוזר בשיר טוענת הלהקה שהמדינה עושה שימוש בתקשורת כדי לשלוט במוחם של האזרחים, לקבוע להם את הרצונות, את העמדות וההשקפות כמו כדור בראש! זהו השיר השני שהלקה הייתה אמורה לשיר כשהתארחה בתוכנית Saturday Night Live , אך לאחר שתלתה את דגלי ארה"ב הפוכים על המגברים בשיר הראשון היא סולקה מהאולפן. אם לא הרגשתם מחאתיים עד עכשיו אז הנה לכם הזדמנות פז: "Know Your Enemy" , עם הריף העצבני של מורלו, פשוט סוחף אותנו אל על. זאק מייחס את דמות האויב לאנשי השלטון וקורא לאזרחים להכיר את האויב, לא לסמוך עליו בעיניים עצומות שיגשים את החלום האמריקאי אלא לדרוש אותו. "אין לנו סבלנות" טוען James Keenan . "הגיע הזמן לשלם את המחיר". השיר הבא הוא אחד הקטעים הכי גרוביים באלבום. איזה יופי של שילוב בין כל חברי רביעיית הזעם: "Wake Up" . מבחינה מוסיקלית, זה אחד הקטעים הגדולים באלבום. פתיחת השיר מרגישה כמו התרסקות של חללית שנכנסת לתוך האטמוספרה ומייד כוחות ההצלה מגיעים לעזרה. נסו לדמיין זאת. זאק עושה פה שימוש חזק מאוד במספר אלמנטים, כמו אימוץ טקסט מתוך מזכר של ה FBI, המדבר על אפליית האפרו-אמריקאים, ציטוטים מתוך נאומיו של Malcolm X וסיום עם משפט מנאומו של Martin Luther King Jr: "How long? Not long Cause what you reap is what you sow" צרחת הגיטרה של מורלו פותחת עם ריף כבד את השיר "Fistful of Steel" . איך דפקנו את הראש והקפצנו את הגוף במועדונים לצלילי השיר הזה. כמה עוצמה יש ברביעייה הזו, אי אפשר להסביר. בהזדמנות זו נזכיר שגם אם הטקסטים לא מתייחסים ספציפית למציאות שלנו, אנחנו מצליחים להתחבר למסרים של זאק, כל אחד והאלטר אגו המורד שלו. עוד אחד מקסמיו של מורלו על הגיטרה כשהוא גורם לה להישמע כמו צפרדע מקרקרת בביצה, עד שמגיע הפזמון והיא הופכת לפיצוץ קטלני. הנוסחה המוכרת, האהובה והמוצלחת כל כך של הלהקה! הפעם זאק מתייחס לעליונות הלבנה ששלטה בכל מיני מדינות כמו דרום אפריקה והשאירה את חותמה הגזעני. בואו נסיים בפצצת מצרר קטלנית עם רדיוס פגיעה של חצי עולם: "Freedom" , שסוגר את האלבום וגם היה הסינגל הרביעי והאחרון שיצא מהאלבום. כמה אנרגיות מצליחה הרביעייה הזו לייצר. גם אם אנחנו חוזרים על עצמנו, ככה אנחנו מרגישים ואין דרך אחרת לתאר זאת. ארבעה גנרטורים שלקוחים מתוך אחד מסרטי "הנוקמים" של "מארוול" פשוט מתפוצצים באוויר בתיאום מושלם. בשיר הזה זאק מדבר על נושא האינדיאנים בארצות הברית, כשהוא מתייחס למקרה המשפט והמאסר של אינדיאני בשם Leonard Peltier, שהיה פעיל בתנועת "American Indian Movement" והואשם בהריגתם של שני סוכני FBI. וואוו, לא נשארו לנו מילים או אנרגיות אחרי הטרוף האדיר הזה !! עכשיו תעזבו את כל מה שאתם עושים ותלחצו על פליי ב: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר עריכת לשון: אורי ענבי/Ori Anabi

ב- 2 לנובמבר 1967 "Cream" הוציאו את אלבומם השני "Disraeli Gears". האלבום הזה מוזכר לא פעם כאבן דרך שממחישה את שיא עידן הרוק הפסיכדלי ואת "קיץ האהבה" של שנת 1967. האלבום ממזג בלוז, הארד רוק ופסיכדליה לסאונד עוצמתי וחדשני שישפיע על דורות של מוזיקאים ועל התפתחות מוזיקת הרוק. "Disraeli Gears" מציג את חברי הפאוור טריו האגדי Eric Clapton , Jack Bruce, ו- Ginger Baker חוקרים ומתנסים בסאונד שדחף את גבולות הבלוז-רוק, ויוצאים לטריטוריה סוריאליסטית ומלאת דמיון. עם העטיפה בעלת הצבעים הזועקים, גיטרות הוואה-וואה, הבאס הכבד והמילים הפואטיות שתואמות את "קיץ האהבה", "Disraeli Gears" מסמן רגע מכונן לא רק עבור הלהקה אלא גם עבור התרבות והתקופה של שנות ה-60. שיר הפתיחה האייקוני, " Strange Brew ", נותן את הטון עם ריף הגיטרה הבלוזי שלו וסולו הגיטרה שהושפע מאוד מהיצירה של אלברט קינג, במיוחד בשיר "Oh Pretty Woman". זה היה הסינגל הראשון של "Cream" עם Eric Clapton בשירה, אותו הוא שר בעיקר בפלצטו. שיר הפתיחה מתחבר לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של האלבום, " Sunshine of Your Love ", מונע על ידי ליין הבס המובהק של Jack Bruce, אשר נכתב לאחר שצפה בהופעה של Jimi Hendrix בינואר 1967, בליווי קצב הטום-טום הייחודי של המתופף Ginger Baker והנגינה עמוסת הפידבקים של Eric Clapton . עם הסולו שהפך לרגע מכונן בהיסטוריה של הרוק, השיר הזה, עם הגרוב הבלתי נשכח שלו, הוא ללא ספק אחת מרצועות הרוק המשפיעות ביותר שהוקלטו אי פעם. לא מעט מגזינים הציבו את השיר ברשימת השירים הגדולים ביותר שלהם, בעוד שהיכל התהילה של הרוקנרול כלל אותו ברשימת "500 השירים שעיצבו את הרוקנרול". שירים אחרים באלבום מדגישים את יכולות האלתור של הלהקה. רצועות כמו " World of Pain " ו-" Dance the Night Away " הכוללות לחנים עשירים ומורכבים עם סאונד פסיכדלי. השיר SWLABR " ("She Was Like a Bearded Rainbow")" כולל ריף גיטרה רווי דיסטורשן של קלפטון ותיפוף תוסס של Ginger Baker . עבודת הגיטרה של קלפטון לאורך האלבום - במיוחד ברצועות כמו " Tales of Brave Ulysses " - מציגה את השליטה שלו בדוושת הוואה-וואה, שהפכה לשם נרדף לסאונד הפסיכדלי של סוף שנות ה-60, איתה הוא עושה שימוש לכל אורך השיר. הנגינה העוצמתית של Ginger Baker , חסרת רחמים, אך לעיתים הוא גם מצליח להניע שירים כמו " We're Going Wrong " בשילוב של רכות ודיוק אשר יחד עם המקצב הא-סימטרי של 6/8 מביאים סאונד ייחודי ומובהק. האלבום "Disraeli Gears" נותר כאלבום מרכזי, ייחודי ומשפיע בתולדות הרוק. על ידי מיזוג שורשי בלוז עם השפעות פסיכדליות, "Cream" יצרו סאונד חדש וייחודי שהכין את הבמה לסגנונות רוק כבדים יותר שיגיעו בהמשך. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר