היום יום הולדתו של Alex Lifeson הגיטריסט המחונן של להקת "Rush", וזו הזדמנות טובה לספר לכם כמה עובדות עליו: (Photo: Rush R30 30th Anniversary Tour Book) 1. אלכס נולד ב- 27 לאוגוסט 1953 בשם Aleksandar Živojinović, בפרובינציה המערבית ביותר של קנדה הידועה כ- "Fernie, British Columbia", להורים מהגרים מסרביה. 2. שם הבמה "Lifeson" הוא למעשה תרגום של שם משפחתו המקורי Zivojinovich, אשר משמעותו "Son of Life". 3. בצעירותו הוריו של אלכס רשמו אותו לשיעורי ויולה אבל הוא לא אהב את זה. 4. בגיל 13 הוא קיבל מאביו גיטרה כמתנת המולד ומאז הוא מחובר לכלי הזה. 5 הגיטרה החשמלית הראשונה שלו הייתה Canora אדומה וזולה מתוצרת יפן, שעלתה להוריו פחות מ-60 דולר. גם Geddy Lee ניגן אז על בס של Canora, והשניים צבעו את כלי הנגינה שלהם בעצמם בניסיון לגרום להם להיראות כמו הכלים של חברי להקת "Cream". עשרות שנים מאוחר יותר הגיטרה של Lifeson נמצאה במחסני "Rush" ושוחזרה עבורו. 6. הוא הושפע בנגינתו מ- Jimi Hendrix, Jeff Beck, Pete Townshend, Eric Clapton, Jimmy Page ו- Steve Hackett. 7 כשהיה בן 17 השתתף Lifeson בסרט התיעודי הקנדי "Come on Children", שתיעד את חייהם של עשרה בני נוער. באחת הסצנות הזכורות ביותר הוא נראה מתווכח עם הוריו על רצונו לעזוב את בית הספר ולהקדיש את חייו למוזיקה. עשרות שנים מאוחר יותר שולבה הסצנה בסרטים התיעודיים על "Rush" - "Beyond the Lighted Stage" ו-"Time Stand Still". 8. בשנת 1968 הוא הקים יחד עם שכנו המתופף John Rutsey והבסיסט והזמר Jeff Jones את להקת "Projection". זמן קצר לאחר מכן שמה של הלהקה ישונה ל- "Rush" ו- Geddy Lee, חברו של אלכס מהתיכון, יחליף את ג'ף ג'ונס. (Photo: News.2112.net) 9. באוקטובר 1970 נולד בנו הבכור, מחברתו הראשונה דאז Charlene. זה קרה כשאלכס היה בן 17 בלבד, ארבע שנים לפני הוצאת אלבומה הראשון של "Rush". הוא התחתן עם Charlene בשנת 1975 , בשנת 1977 נולד בנם השני והם נשואים עד היום. 10. על-פי רוב אלכס אחראי יחד עם Geddy Lee על הלחן בכל אלבומיה של להקת "Rush". 11. בנוסף להיותו הגיטריסט של להקת "Rush", הוא מנגן באלבומי הלהקה בקלידים, בס פדאל, בוזוקי, מנדולינה וגם שר קולות רקע. 12. בהופעות החיות של "Rush" אלכס משתמש בפדאלים בכדי להפעיל באמצעות רגליו סינתסייזרים, קולות רקע ואפקטים שונים, המשלימים את הסאונד של הלהקה. 13. חבריו ללהקה, הבסיסט והזמר Geddy Lee והמתופף Neil Peart מכנים אותו "Lerxst". 14. לייפסון זכה לאורך השנים להכרה כאחד הגיטריסטים הגדולים ברוק. בין היתר הוא נכלל ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים של "Rolling Stone", ובמשאל קוראי "Guitar World" הגיע למקום השלישי אחרי Eddie Van Halen ו- Brian May. 15. אלכס הוא גם טייס מוסמך וגם צייר. 16 לעובדה שלייפסון הוא טייס יש גם חיבור מעניין לאחד הקטעים המפורסמים של "Rush". במהלך טיסה חזרה לטורונטו במטוס קטן, שמעו חברי הלהקה את משואת הניווט משדרת בקוד מורס את האותיות YYZ, קוד נמל התעופה של טורונטו. המקצב תפס את תשומת ליבם והפך לבסיס לפתיחה של הקטע האינסטרומנטלי "YYZ" מתוך האלבום "Moving Pictures". 17 בשנת 1996 הוא מונה לקצין במסדר קנדה, אחד מאותות הכבוד האזרחיים הגבוהים במדינה. (Photo: BBC.com) 18 בשנת 1994 היה לייפסון שותף בהקמת מועדון ההופעות "The Orbit Room" בטורונטו. המועדון הפך במשך השנים למקום מוכר בסצנת המוזיקה המקומית, ולייפסון עצמו נהג להגיע אליו ואף לעלות מדי פעם לבמה ולנגן עם מוזיקאים שהופיעו במקום. המועדון נסגר בשנת 2020. 19. לייפסון היה הראשון מבין חברי "Rush" שהוציא אלבום סולו במסגרת הפרוייקט "Victor" בשנת 1996, בו הוא היה המפיק, המקליט, המעבד והמיקסר. בהרכב ניגנו גם בנו Adrian בשני שירים וחברו הטוב - Les Claypool מלהקת "Primus". 20. אלכס תרם את כישורי הגיטרה שלו ללא מעט הרכבים. בין היתר, הוא ניגן סולו גיטרה בשיר "Anesthetize" מהאלבום "Fear of a Blank Planet" של להקת "Porcupine Tree". 21. אלכס ידוע גם כמפיק מוזיקלי. בשנת 2000 הוא עבד עם להקת "3 Doors Down" והפיק עבורה שלושה שירים: "Dangerous Game", "Dead Love" ו-"Wasted Me". הגרסאות המוקדמות של שלושת השירים בהפקתו נכללו מאוחר יותר במהדורת 20 השנה המורחבת של האלבום "Away from the Sun", שיצאה בשנת 2023. 22. על אף שלא הפיק או השתתף בכל דרך שהיא באלבום "Master Of Puppets" של "מטאליקה", ניתן למצוא בעטיפה הפנימית של האלבום הוקרת תודה לו ולחברי להקתו. 23. במהלך הקלטת אלבום הקאמבק של "ראש" "Vapor Trails" משנת 2002 עשה לייפסון שימוש בלא פחות מ- 50 גיטרות שונות, בין היתר בעקבות ההחלטה שזה יהיה האלבום הראשון של הלהקה מאז שנות השבעים שיהיה נטול קלידים. 24. במסגרת טקס ההכתרה של "Rush" ב- "Rock And Roll Hall Of Fame" בשנת 2013, נתן לייפסון את נאום ה- "בלה בלה" המפורסם. נאום מאוד חריג בו החליף את המילים ב- "בלה בלה בלה....." במשך למעלה משתי דקות. לייפסון דווקא הכין נאום אמיתי מראש, אך זמן קצר לפני שעלה לבמה החליט לזרוק אותו וללכת על הרעיון הספונטני. אפילו Geddy Lee ו-Neil Peart לא ידעו מראש מה הוא מתכנן. 25. בליל השנה החדשה של 2003 הסתבכו לייפסון ובנו ג'אסטין בעימות עם המשטרה במלון Ritz-Carlton בפלורידה. במהלך המעצר נשבר אפו של לייפסון והוא חושמל שש פעמים באקדח טייזר. הפרשה התגלגלה להליך משפטי ממושך, כאשר לייפסון טען שהמשטרה הפעילה נגדו כוח מופרז. 26. גיבסון לס פול הוציאה דגם מיוחד של הגיטרה המפורסמת המותאם במיוחד ללייפסון. הדגם נקרא Alex Lifeson Axcess Les Pauls Gibson והוא כולל, בין היתר, ידית טרמולו אשר מחוברת לגשר של הגיטרה החשמלית ומאפשרת לאלכס להרעיד את המיתרים ולהוריד את הפיץ שלהם וכן פיקאפים (מיקרופונים) מיוחדים. 27. גם חברת המגברים Hughes & Kettner הוציאה דגם של מגבר הקרוי על שמו של אלכס. לייפסון תורם את כל הרווחים המגיעים לו ממגבר זה לארגון העולמי לזכויות הילד של האו"ם "UNICEF". (Photo: News.2112.net) 28. לייפסון כתב את המוזיקה לאלבום האולפן ה- 18 של הלהקה - Snakes & Arrows, על גיטרה אקוסטית, בעצתו של לא אחר מאשר David Gilmour ששיטת כתיבה זו אפיינה אותו. גילמור גם זכה לבקשתו של אלכס לקבל קרדיט על-כך בעטיפת האלבום. 29. נגינתו של לייפסון השפיעה על גיטריסטים רבים וטובים. בין אלו שהצהירו שנגינתו השפיעה עליהם ניתן למנות את: Paul Gilbert, John Petrucci, Steven Wilson ו- Steve Rothery. 30 ללייפסון יש אפילו אקורד שמזוהה איתו וזכה לכינוי "The Alex Lifeson Chord" או "The Hemispheres Chord". מדובר באקורד המפורסם שפותח את "Cygnus X-1 Book II: Hemispheres", המבוסס על צורת F# עם מיתרים עליונים פתוחים שמעניקים לו את הצליל הרחב והמזוהה כל-כך עם נגינתו. John Petrucci מ-"Dream Theater" אף בחר בו כאקורד היחיד שהיה לוקח איתו לאי בודד ואמר שצריך לקרוא לו "The Alex Lifeson Chord". 31. ביוני 2021 הוא הוציא לאור שני קטעים אינסטרומנטאלים חדשים - "Kabul Blues" ו- "Spy House". 32. ב- 8 לאפריל 2022 שוחרר אלבום הבכורה של הפרויקט "Envy Of None" בו הוא בין היתר משתף פעולה עם הזמרת Maiah Wynne. בשנת 2023 הוא הוציא עם ההרכב את המיני אלבום "That Was Then" ובשנת 2025 את האלבום "Stygian Wavz". 33. ב-20 במאי 2022 נערכה מכירה פומבית במסגרתה מכר Lifeson עשרות גיטרות וכלי נגינה מהאוסף האישי שלו. בין היתר נמכרה ה-Gibson ES-355TD משנת 1976, שכונתה "Whitey", תמורת 384 אלף דולר, וכן ה-Hentor Sportscaster שנבנתה עבורו בשנת 1980. 34. ב-10 באוגוסט 2022, הוא התאחד עם Geddy Lee כדי לנגן את "Closer to the Heart" עם "פרימוס" ויוצר הסדרה "סאות' פארק" - מאט סטון על התופים, במסגרת המופע שנועד לציין 25 שנה לסדרה. 35. הם התאחדו שוב במסגרת שני מופעי המחווה שנערכו לזכרו של המתופף Taylor Hawkins באותה שנה - Taylor Hawkins Tribute Concert. 36 בשנת 2026 חזר לייפסון לפעילות עם "Rush" לצד Geddy Lee במסגרת סיבוב ההופעות "Fifty Something", סיבוב ההופעות הראשון של השניים יחד מאז סיום סיבוב "R40" בשנת 2015. אליהם הצטרפה המתופפת Anika Nilles, כשהמופעים חוגגים יותר מ-50 שנות מוזיקה של "Rush" ומוקדשים גם לזכרו ולמורשתו של Neil Peart. בעקבות הביקוש העצום הורחב הסיבוב, ובשנת 2027 הוא יגיע גם לדרום אמריקה, בריטניה ואירופה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אז איך נתחיל את סיפורו של האלבום המופתי הזה? אלבום שהיה חלק מתחילתה של סצינה מדהימה ופנומנאלית שנקראת גראנג'! להקה שמורכבת מכישרונות רבים, נדירים ויוצאי דופן. האלבום "Ten" של "Pearl Jam" שוחרר ב-27 באוגוסט 1991 והוא חלק מהותי מסדרת הסיקורים שלנו על אלבומי מחזור 91'. מספר לא קטן של סיפורים שהבאנו לכם כאן התחילו בטרגדיה, מאפיין שמאוד מייצג את המהות של סצנת הגראנג'. גם הסיפור של היום מתחיל כך... בשנת 1990, כאשר "Alice in Chains" הוציאו את האלבום הראשון שלהם, "Soundgarden" עמדו לשחרר את האלבום השני שלהם ו- "Nirvana" היו צעד קטן לפני הוצאת האלבום המטאורי שלהם, "Mother Love Bone", אחת הלהקות הגדולות והמבטיחות בסצינה, איבדה את הגיבור הראשי שלה, Andrew Wood, ממש לפני יציאת האלבום הראשון שלה, "Apple". מותו של אנדרו יצר גל הדף חזק מאוד שפגע בחלק לא קטן מאותם יוצרים וכישרונות בסיאטל. מי שיראה את הסרט "Singles" ואת הסרטים הדוקומנטריים "Hype!" ו- "Pearl Jam Twenty" יתרשם מייד מהווייב המשפחתי, החברי והשיתופי שהיה באותה תקופה בסיאטל. כולם היו חברים של כולם, כולם ניגנו עם כולם, כולם בילו עם כולם וכולם קיבלו השראה מכולם. לנו זה פשוט גרם לבכות מקנאה ומתשוקה לחיות באותם מועדונים ושכונות בסיאטל. אפשר להמשיך ולספר רבות על סצינת הגראנג' אבל בואו נחזור לסיפור המרכזי שלנו. (Photo: bandcamp.com) עם מותו של אנדרו, הבסיסט Jeff Ament והגיטריסט Stone Gossard, שהיו עימו בלהקה, עברו תקופה קשה מאוד. הם ממש התפרקו ולא הצליחו להחזיק את עצמם או כל כלי נגינה שהוא. הם היו בטוחים שמבחינתם זה הסוף של כל מה שקשור במוסיקה, אך אחרי מספר חודשים הדחף לנגן וליצור לא הרפה מהם והם הרגישו שהם חייבים לחזור לעשות מוסיקה. סטון חבר ל- Mike McCready, שלהקתו "Shadow" התפרקה, והם החלו לנגן יחד כשמייק לא הרפה מסטון וכל הזמן ניסה לשכנע אותו לחזור לנגן עם ג'ף. השלושה אכן חברו יחדו ונכנסו לסטודיו. בגיבוי חברם מסאונדגרדן, המתופף Matt Cameron ותמיכה נוספת מצד המתופף של להקתו הקודמת של מייק Chris Friel, הם הקליטו מספר קטעים אינסטרומנטליים. חמישה קטעים הוקלטו באותו הסשן ונקראו: ,"Dollar Short" ,"Agytian Crave", "Footsteps" "Richard's E" ו- E Ballad"" (עוד מעט תבינו למה הדמו הזה חשוב כל כך). הקטעים הוקלטו על קלטת שנקראה "Stone Gossard Demos '91". השלושה יצרו את הדמו הזה כדי לנסות למצוא מתופף וזמר להרכב שאולי יתפתח ללהקה בהמשך, ללא שום כוונות מוצקות או תוכנית פעולה להקים להקת רוק חדשה. (Photo: Facebook) בספטמבר 1990, לאחר טיולים רבים בסיאטל, הקלטת הזו מצאה את עצמה בעיר ושמה סן דייגו. מסע של יותר מאלפיים קילומטרים עשתה הקלטת החמודה הזו מידיו של המתופף הראשון של "Red Hot Chili Peppers", שהוא לא אחר מ- Jack Irons, היישר לידיו של בחור אנונימי בשם Eddie Vedder. הבחור החינני, שלא היה קשור כלל למה שהתרחש בינתיים בסצנת הגראנג' בסיאטל, הקשיב לקלטת, סיים, לקח את הגלשן ויצא לגלוש באוקיינוס. זה אמנם נשמע כמו סרט הוליוודי דביק ביותר, אך אדי בעצמו העיד כי אחרי שהקשיב לקלטת הוא יצא לגלוש ותוך כדי שרכב על הגלים הוא "כתב" את הטקסטים. מיד אחרי שסיים את הגלישה רץ אדי לדירה שלו, כתב את המילים לשלושה קטעים מתוך הקלטת והקליט שירה לכל אחד מהשלושה: "Dollar Short", "Agytian Crave" ,"Footsteps". קטעים אלה הם מה שאנחנו מכירים היום בתור "Footsteps" (יצא כ- B- יside בסינגל "Jeremy"), והשירים "Once" ו- "Alive". בואו נתעכב קצת על שלושת השירים הללו. כאן אנחנו מתחילים להבין שאדי הוא לא רק זמר עם קול פנומנלי שפוגע בנפש ומצליח לחדור אל תוך הנימים הקטנים של הנשמה, אלא שהוא קודם כל מה שנקרא בעגה המקצועית Songwriter. היכולת שלו לכתוב טקסטים למנגינות היא פשוט מדהימה. הוא מסוגל לכתוב טקסט לשיר תוך כדי הקשבה למנגינה בפעם הראשונה ולא סתם טקסט אלא מילים חודרות, קורעות, מלהיבות ואף מטרידות. הוא טוען שהוא תמיד מסתובב עם מחברת ועיפרון ותמיד כותב על הכאן ועכשיו, כך שהוא מאוד מחובר למה שהוא יוצר. אדי יצר משלושת השירים טרילוגיה של אופרת רוק וקרא לה "Momma-Son". הטרילוגיה מתחילה עם השיר "Alive", שבו ילד שמגלה שאבא שלו הוא אבא חורג ומרגיש שהוא חי בשקר כל חייו. היא ממשיכה עם "Once", שבו הילד מאבד את שפיות דעתו ומוציא את כל האגרסיות שלו ברצח. הטרילוגיה מסתיימת ב- "Footsteps", בו הוא נידון למוות ומסתכל במבט לאחור על החיים שלו מתוך תא הכלא. בואו נחזור לסיפור המרכזי, קלטת... אדי... כתב מילים... הקליט שירה ושלח בחזרה לסיאטל. השלושה קיבלו בחזרה את הקלטת בדואר ונדהמו מקולו של הבחור שבקע מהרמקולים של טייפ הדאבל קאסט. הם היו בהלם מהטקסטים שנכתבו לקטעים שהם הקליטו ונשבו בקסמיו של אדי. כמובן שללא דיחוי הם הזמינו את אדי לאודישנים בסיאטל. ב-13 באוקטובר נחת אדי בסיאטל. למה כל כך חשוב לדעת באיזה תאריך הוא נחת? אז זהו - מאוד חשוב ותודה ששאלתם! במהלך אותה טיסה נכתב אחד השירים המרגשים ביותר (לדעתנו) והמתחרה הקשוח והחזק ביותר של "Nutshell" (של "Alice in Chains") הלא הוא "Black"! אותו קטע אינסטרומנטלי מקלטת הדמו שנקרא "E Ballad" הפך בטיסה מסן דייגו לסיאטל לאחת מבלדות הרוק המפורסמות ביותר והמרגשות ביותר שבכל פעם שאנחנו מאזינים לה זולגת לה דמעה קטנה על הלחי שלנו. (Photo: Pearl Jam) אוקיי. נתעשת ונרד יחד עם אדי והחברים החדשים, שעכשיו כוללים גם את המתופף החדש Dave Krusen, אל מרתף קטן בסיאטל. המרתף מלא בשולחנות עץ גסים וכבדים וכלי עבודה רבים עשויים מברזל חלוד שיושבים שם כמה שנים. אדי סיפר שהאווירה במרתף, עם הריח של העץ והחלודה, עם כל הכלים והשולחנות מסביב, תרמה לאווירה וליצירת האלבום. שבוע של חזרות והחברים כתבו 11 שירים. הכימיה בין החברים הזכירה מאוד סצנה של "הארי פוטר" או "דברים מוזרים", כשניצוצות חשמל כחולים עפים בחלל בכל פעם שהחבר'ה ניגנו. מיד אחר כך הם חתמו על חוזה עם חברת התקליטים "Epic" ונכנסו לאולפן "London Bridge Studios" שבסיאטל עם המפיק Rick Parashar להקליט את האלבום. הקלטת האלבום נמשכה חודש אחד בלבד ונעשתה בתקציב זעום של בערך $70,000. הדבר התאפשר לא רק בגלל שהכימיה בין החברים הייתה כמעט מושלמת אלא גם בגלל שרוב המוסיקה כבר הייתה מוכנה ונכתבה על ידי סטון וג'ף, שהובילו את יצירת האלבום. מיותר לציין שלא עלה על דעתו של אף אחד מחברי הלהקה שהאלבום הזה יזכה אפילו לעשירית מההצלחה שהוא זכה לה. אז מה יש לנו באלבום? האלבום נפתח עם השיר "Once", שהוא החלק האמצעי בטרילוגיה שכתב אדי. קטע פתיחה של כלי הקשה ורשרוש פותח את האלבום לפני שהדממה נחתכת באגרסיביות עם הגיטרות המחוספסות של סטון ומייק. איזה תענוג. איזה ריף מדהים שכבר בהתחלה מרים אותנו למעלה ומשקף את הטירוף שאוחז בילד כשהוא מאבד לו לאט את שפיותו והופך לרוצח סדרתי. פתיחה חזקה וקשה לאלבום! מיד עוברים לאחד השירים הגדולים באלבום, להיט בכל קנה מידה, עם "הריף המטריף", הסינגל השני שיצא מהאלבום "Even Flow". במהלך החזרות על השיר הרגישו חברי הלהקה שהוא הולך להיות להיט אבל הם לא תיארו לעצמם שיהיה קשה כל כך להקליט אותו. מסתבר שזה היה השיר הקשה ביותר להקלטה באלבום. הם הקליטו אותו יותר מ- 70 פעמים וביצעו אותו פעמים רבות כל כך עד שהם לא יכלו כבר לסבול אחד את השני. דייב סיפר שהיה לו קשה מאוד לשמור על הקצב ולבצע את המעברים בצורה מדויקת עד שהם אפילו חתכו חלק מהתופים שלו בשיר כי הוא הגביר את הקצב יותר מדי. אפרופו מתופף, השיר הוקלט שוב ב- 1992 לפס קול של הסרט "Singles" עם המתופף Dave Abbruzzese (שנדבר עליו בהמשך). הטקסט של השיר מתאר את חייו של הומלס שחי ברחוב, אוכל מפחים ונראה בלתי שפוי. אדי ידוע בנטייה שלו להעביר ביקורת, לשקף ולהעלות נושאים חברתיים שבוערים בו בשירים. זהו אחד משלושת השירים שצולמו להם וידאו קליפים, כשהקליפ הזה הורכב מצילומי הלהקה בהופעות. לא עוצרים לרגע, אבל מורידים קצת את הקצב ועוברים ל- "Alive", עוד להיט בלתי מעורער מהאלבום שיצא כסינגל ראשון מתוכו. השיר הוא החלק הראשון בטרילוגיה שהזכרנו קודם לכן. בשיר מסופר על ילד שמגלה בשלב מאוחר בחייו שאבא שלו הוא אביו החורג ואביו הביולוגי בעצם נפטר. מאחר שהוא דומה מאוד לאביו הביולוגי, אמו מפתחת אליו רגשות ומשיכה מינית מכיוון שהיא עדיין שומרת אהבה לאביו הביולוגי. החלק הראשון והחלק האחרון של השיר נלקחו מתוך חייו של אדי, שגדל גם הוא עם אב חורג, אך החלק המרכזי של השיר הוא דמיוני. כששאלו את מייק על הסולו המפורסם בשיר הוא מיהר לשתף שהוא "גנב" את הקטע מהגיטריסט Ace Frehley, שניגן את הסולו בשיר "She" והעתיק את הסולו מגיטריסט "הדלתות" Robby Krieger, שניגן את הקטע בשיר "Five to One". זהו השיר השני שצולם לו וידאו קליפ וגם הקליפ הזה הורכב מצילומי הלהקה בהופעות. השיר "Why Go" מתחיל עם התיפוף המקפיץ והבס המלווה ישר לתוך הלוע העצבני והמתריס של אדי. הקול שלו נשמע פה עצבני ומתקיף כל כך שקשה להתעלם מהסיפור שמטיח בנו הבחור הצעיר. "למה ללכת הביתה?" הוא שואל. למה ללכת הביתה כשאפשר להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי? חברת הביטוח חוגגת על האשפוז כשהבחורה הצעירה והמסכנה בסך הכל עישנה קצת מריחואנה. שנתיים בילתה הצעירה בבית החולים כשהיא מנסה להוכיח את שפיותה. על פי ראיונות עם אדי, שמה הוא הת'ר. עכשיו בואו נעצור רגע, נעשה אתנחתא קלה ונעבור לאחד השירים המרגשים באלבום. השיר "Black", הגיטרה המלטפת של מייק עם הפריטה שצפה מעל המיתרים והקול הענוג של אדי פשוט עוטפים את כל גופך. לאורך השיר אתה נע בין מחנק ויובש בגרון לבין התרפקות ושחרור טוטאלי. קשה להסביר במילים את מה שהשיר הזה מעביר. השיר מדבר על מערכת יחסים, ספק קשורה לפרידה ספק קשורה למוות. ללא ספק מדובר במערכת יחסים קשה, מורכבת וכואבת, שבשלב מסוים מתרסקת ויוצרת כמיהה ורצון לחיים אחרים. השיר מתחיל שקט, רגוע ומלטף ולאט לאט מתגבר וממשיך לחלקו האחרון כשהגיטרה חורכת לכל אורך סוף השיר את הלב השבור. אדי התעקש באופן נחרץ שהשיר הזה לא יהפוך לסינגל כי הוא לא רצה ש- "העסקים" יחריבו את השיר האמוציונאלי הזה ויהפכו אותו ללהיט שטחי וקר. קשה גם שלא להתייחס לגרסאות ההופעה, שהביאו את השיר הזה לגבהים אדירים הרבה יותר מגרסת האלבום. עוד להיט גדול וסינגל שלישי שיצא מהאלבום הוא השיר "Jeremy". את הריף המרכזי של השיר כתב ג'ף על גיטרת בס עם 12 מיתרים. למרות שחלקי השיר היו בנויים וישבו טוב היה קשה מאוד לחבר ביניהם. המעברים בין הבתים לפזמון ואז לשבירה היו מורכבים ואתגרו את חברי הלהקה. המילים של השיר מבוססות על שני מקרים שהתרחשו במציאות. במקרה אחד, ילד בן 15 בשם ג'רמי ירה בעצמו אל מול המורה וחבריו לכיתה. זהו גם הערב בו כתב אדי את השיר. המקרה השני הוא מקרה שקרה לאדי בצעירותו, כשחבר ללימודים החל לירות בתוך כיתה בבית הספר. אדי רצה לתת לאירועים האלה משמעות מעבר לכתבה של פסקה וחצי בעמוד האחורי של העיתון. זה מה שפותח וסוגר את הקליפ של השיר: תמונה של פסקה קטנה על חתיכת עיתון. אפרופו וידאו קליפ, הקליפ של השיר הזה הוא מה ששינה אצל הלהקה את הגישה לגבי וידאו קליפים והוא הקליפ היחיד שמספר סיפור. כאן המקום להזכיר שהגרסה המוכרת של הקליפ צונזרה והיא לא כללה את הסצינה בה הילד מכניס אקדח לפיו. רק בשנת 2020 הלהקה הוציאה את הגרסה המלאה והלא מצונזרת לרגל "National Gun Violence Awareness Day" בארה"ב. אחרי שהקליפ יצא ב-MTV וזכה לשידורים חוזרים ללא הפסקה, אחד מהחברים של ג'ף סיפר לו שהוא מאוד התאכזב מהקליפ כי הוא היה שונה לגמרי ממשמעות השיר כפי שהוא דמיין אותה. חברי הלהקה הושפעו מאוד מהביקורת הזאת ומאז הם החליטו שהם נמנעים מלהוציא וידאו קליפים לשירים שלהם, בעיקר בגלל שהם רוצים שהמאזינים ייתנו לשירים את הפרשנות שלהם ושהלהקה או התעשייה לא יכתיבו פרשנות למאזינים דרך וידאו קליפים. עכשיו בואו ננסה להירגע קצת עם "Oceans", שלוקח אותנו לשיט באוקיינוס הגדול או יותר נכון בשיטפון הגדול, שיטפון של גשם זלעפות. דמיינו סצנה בא אדי עומד ברחוב, בבגדים קצרים, נעול מחוץ לחדר החזרות. מאחר שאף אחד לא שומע אותו הוא מחליט להוציא חתיכת נייר ועט ולכתוב שיר. הוא מקשיב לצלילים והרעידות של הבס דרך הדלת והחלון וכותב את השיר "Oceans" (כותב שירים פנומנאלי כבר אמרנו?). כמובן שברגע שהבס הפסיק לנגן הוא מייד דפק על הדלת שיפתחו לו. השיר הזה היה הסינגל הרביעי מהאלבום, אחרי שאדי סירב בתוקף להוציא את "Black" כסינגל. נרגעתם קצת? יופי. עכשיו בואו נחזור להתעצבן. "Porch" הוא השיר היחיד באלבום שנכתב כולו, המוסיקה והמילים, על ידי אדי בלבד. אומנם הטון של אדי נשמע אגרסיבי ועצבני אבל זהו מעין שיר אהבה שבא להעביר לכם מסר שאם אתם אוהבים מישהו אז תגידו לו את זה. ממש פואטי! אגב, זה בדרך כלל השיר שכשמנגנים אותו בהופעות אדי מתחיל לטפס על כל מיני קונסטרוקציות ולקפוץ מהן לקהל. שוב אנחנו נרגעים, אבל הפעם בגינה "Garden". שם השיר קשור לבית קברות והשיר יוצא נגד מלחמות ונגד צעדים פוליטיים קשים שמביאים לאבדות קשות. הסולו בשיר מרגיש כמו זעקה לשמיים. חוזרים למעלה עם רכבת ההרים ל- "Deep", עם הגיטרות החורכות והקצב המקפיץ של דייב! בהזדמנות זו נציין ש- "Deep" ,"Porch" ,"Why Go" ו-"Garden" הם השירים היחידים באלבום שנכתבו תוך כדי ההקלטות של האלבום ולא היו חלק מהקלטות הדמו של סטון וג'ף. מסיימים באחד מהשירים הנוספים שמרגשים כל כך באלבום הזה והוא "Release". השיר הוא אחד השירים הראשונים שאדי כתב עם הלהקה והוא למעשה השיר הראשון שעזר להם להתחבר ולמצוא מכנה משותף. השיר הוקלט כשחברי הלהקה אלתרו וניגנו ביחד ואדי השתלב, כשתוך כדי הוא ממציא את המילים. אדי טען שלא הסכים לכתוב את המילים על נייר, אפילו לא בהוצאה של האלבום, מאחר שזה היה כל כך מאולתר ורוחני. לא ברור בדיוק למה, יש שמשערים שזה בגלל הסיפור עם אביו האמיתי, אבל זהו אחד השירים המרגשים ביותר מבחינת אדי. אז מה הסיפור שלכם עם המתופף? מיד עם סיום ההקלטות עזב דייב (המתופף) את הלהקה ואשפז את עצמו במכון גמילה מאלכוהול. דייב סיפר שהלהקה נתנה לו המון הזדמנויות וניסתה לתמוך בו בכל דרך אפשרית אבל זה לא צלח. הוא לא הצליח לתפקד ולהביא את עצמו לידי ביטוי בסשנים עם הלהקה. עם עזיבתו החליף אותו Matt Chamberlain, שיצא עם הלהקה לסיבוב הופעות ועזב אותם בסוף 1991, כתוצאה מהתחייבויות אחרות. את מאט החליף Dave Abbruzzese. סיפרנו על כמה שדייב היה המתופף המושלם לפרל ג'ם של "Ten" ויצר איתם יחד את ".Vs" ולאחר מכן את "Vitalogy". לדעתנו, אחרי שהוא עזב הלהקה השתנתה לגמרי ואיבדה כל קשר למה שהייתה באלבום עליו אנחנו מדברים פה. מדוע שם האלבום הוא Ten? שם הלהקה לפני "Pearl Jam" היה "Mookie Blaylock", על שם שחקן הכדורסל Daron 'Mookie' Blaylock אותו חברי הלהקה העריצו. מאחר שבחברת התקליטים חששו מחשיפה לתביעות, בעיקר לאור העובדה שבאותה תקופה מוקי חתם על חוזה גדול עם "נייק", הם ביקשו מחברי הלהקה לשנות את השם וכך נוצרה "Pearl Jam". יופי, אבל מה הקשר לשם האלבום אתם שואלים? הקשר הוא שהמספר שהיה על חולצתו של מוקי היה 10! צפו במפגש בין ג'ף אמנט למוקי. מה הסיפור של העטיפה? עטיפת האלבום מציגה את חברי הלהקה שצולמו בזמן ההקלטה עומדים לפני כיתוב עשוי מעץ של שם הלהקה "Pearl jam", כשידיהם מורמות גבוהות ומחזיקות זו את זו. חתך העץ נבנה על ידי אמנט שהסביר שהקונספט המקורי היה להעביר את המסר שחברי הלהקה מאוחדים והכנסים לעולם המוזיקה כלהקה אמיתית. משהו שאמור היה לשדר את הקונספט של "כולם בשביל אחד". רבים מכם תוהים מדוע העטיפה של הדיסק מתקפלת לפוסטר. אז מסתבר שחברי הלהקה ממש התבאסו שחברת התקליטים לא מוציאה את האלבום לאור על גבי תקליט ויניל. אדי וודר סיפר שכשהם הבינו שזה לא הולך לקרות הם התעקשו על כך שהעטיפה לפחות תזכיר את ימי התקליטים וכך נולד הרעיון של הפוסטר. הבעיה שהפוסטר היה מורכב מידי לקיפול וחברי הלהקה נאלצו לסייע בהרכבת הדיסקים הראשונים. (Photo: Pearl Jam) האלבום לא מכר עותקים רבים מייד עם צאתו. למען האמת, האלבום התחיל בצורה מאוד איטית ורק במחצית השנייה של 1992 תפס תאוצה ביחד עם כל סצנת הגראנג'. רק שנה לאחר צאתו הגיע האלבום למקום השמיני בבילבורד 200, כשבסופו של דבר הוא המשיך וטיפס עד למקום השני (מי שמנע ממנו את המקום הראשון היה לא אחר מאשר זמר הקאנטרי בילי ריי סיירוס, אביה של מיילי סיירוס). האלבום החזיק מעמד במשך 261 שבועות במצעד והפך לאחד מ- 15 האלבומים היחידים בכל הזמנים שהחזיקו שבועות רבים כל כך במצעד. השיר "Jeremy" הוא אחד השירים הפופולריים באלבום והוא העניק ללהקה שתי מועמדויות לפרס "גראמי" בשנת 1993. למרות ההצלחה המטורפת של האלבום, חברי הלהקה נשמעו לא פעם מספרים שהם מאוד לא מרוצים מהסאונד של האלבום. סטון סיפר שהם השתמשו בהרבה ריוורב ובהרבה דאבינג, מה שהפך את הסאונד למאוד "over-rocked" כלשונו. אדי אף טען שהוא מסוגל להקשיב לכל האלבומים הקודמים של הלהקה מלבד לאלבום הזה! חברי הלהקה לא ציפו שהאלבום יצליח בצורה עצומה כל כך. לא רק שהם לא ציפו לכך, הם גם לא ממש רצו את זה (פה אנחנו קצת נעים באי נוחות בכיסא). כמו "נירוונה", גם "פרל ג'אם" לא אהבו את כל ההצלחה ומה שמתלווה אליה, אבל אדי, בניגוד לקורט, הביע את דעתו בפומבי והתריס נגד התעשייה ומה שהיא מייצרת מההצלחה. במרץ 2009 יצא האלבום בגרסה מחודשת ונקרא "Ten Redux". האלבום יצא בארבע גרסאות שונות, שכללו בין היתר גרסת ויניל (שלא יצאה ב-1991), גרסה עם DVD אנפלאגד וגרסה עם מיקס מחודש של כל השירים וכן שישה שירים נוספים. אלבום מופתי... אלבום אלמותי... ברור שתאזינו לאלבום עכשיו, אז הנה בבקשה, להאזנה ב: Spotify, Apple Music עריכת לשון: אורי ענבי/Ori Anabi "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הבסיסט והזמר Tim Bogert הלך לעולמו ב- 13 לינואר 2021, בן 76 במותו. (Photo: Klaus Hiltscher - Flickr) הוא נולד ב-27 לאוגוסט 1944 בניו יורק בשם John Voorhis "Tim" Bogert III. הוא היה אחד מהבסיסטים הראשונים שעשה שימוש באפקט הדיסטורשיין לגיטרת בס ונגינתו הייתה ייחודית ופורצת דרך. בשנת 1967 הוא הקים את להקת Vanilla Fudge, יחד המתופף האגדי Carmine Appice. "ונילה פאדג'" היוותה את הגורם המקשר בין פסיכדליה ומטאל והיא השפיעה רבות על הרכבים כמו The Nice", "Deep Purple", "Yes", "Styx", Led Zeppelin", ו- "Uriah Heep". הלהקה שחררה 5 אלבומים בתקופה של שנתיים בין 1967 ל- 1969, כאשר טים משמש כבסיסט, זמר ומשתתף בכתיבת השירים. הלהקה הצליחה למשוך תשומת לב רבה מהמבקרים ומהמעריצים כבר באלבומה הראשון אשר כלל ביצוע מדהים לשיר "You Keep Me Hangin' On" שבוצע לראשונה ע-ידי "The Supremes". בשנת 1970 בוגארט וקרמיין הקימו את להקת Cactus אשר שחררה ארבעה אלבומים בתוך שנתיים, ביניהם אלבום הבכורה המצויין והאלבום "'Ot 'n' Sweaty" משנת 1972. בשנת 1972 הוא חבר לגיטריסט האגדי ג'ף בק להקמת הפאוור טריו Beck, Bogert & Appice, שם ביצע בין היתר קאבר מדהים לשיר "Superstition" של סטיבי וונדר. בשנת 1975 הוא ניגן באלבום "The 20th Anniversary of Rock 'n' Roll all-star" של Bo Diddley. בהמשך היה טים שותף לאיחוד של "ונילה פאדג'" והיה בין היתר חלק מההרכבים "Bobby and the Midnites" ו- "Hollywood Monsters" בו היו שותפים גם המתופף Vinny Appice הקלידן Don Airey והזמר Paul Di'Anno. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

אלבום הבכורה של Stone Sour שגם נושא את שם הלהקה שוחרר ב-27 לאוגוסט 2002. בואו נספר כמה עובדות עליו... 1. הלהקה שהוקמה כבר ב-1992 עוד לפני Slipknot, יצאה "להפסקה" ב-1997 וחזרה לפעילות שוב בשנת 2000 מיד אחרי מסע ההופעות של Slipknot שתמך ביציאת האלבום "Iowa". 2. כשסליפנוט בהפסקה אחרי סיבוב ההופעות, Corey Taylor (הזמר של סליפנוט) מוצא זמן פנוי ונפגש עם הגיטריסט Josh Rand לסשן של מנגינות "נעימות". השניים כותבים 14 שירים ומרגישים שיש פה משהו רציני שאפשר לעבוד איתו ומחליטים להקים להקה. (Photo: Amazon.com) 3. השניים מגייסים את Jim Root הגיטריסט של סליפנוט, Joel Ekman המתופף ואת Shawn Economaki הבסיסט ומתחילים לעבוד על האלבום הראשון של הלהקה. 4. שני הסינגלים הראשונים שיצאו מהאלבום היו "Bother" שיצא עוד לפני יציאת האלבום כסינגל של הסרט ספיידרמן ואחריו יצא הסינגל "Get Inside" שהוא גם הוידאו קליפ הראשון של הלהקה. הסינגל השלישי שיצא שנה אחרי יציאת האלבום היה "Inhale". 5. שני הסינגלים "Get Inside" ו-"Inhale" העניקו ללהקה מועמדות בטקסי הגראמי ב-2003 וב-2004 בקטגורית ה- Best Metal performance אך לא תורגמו לזכייה. 6. בניגוד לשאגות המטורפות של קורי באלבומים של סליפנוט, באלבום הזה קורי מוכיח לראשונה שיש לו גם יכולת שירה מאוד מגוונת ולא רק יכולת לשאוג. אלו ניצנים ראשונים של אחד הווקאליסטים המוכשרים והגדולים בדורנו. ללא ספק מרגישים (כפי שהוא גם טען) את ההשפעות של סאונדגרדן ואליס אין צ'יינס בשירה שלו. 7. למרות שיש קטעים באלבום שמרגישים כאילו נלקחו מהקלטות גנוזות של סליפנוט, יש גם מספר לא קטן של שירים שנשמעים אחרת לגמרי ומעבירים סוג של רגש ואמוציות שמתגלות לראשונה ע"י קורי והלהקה כמו בשיר "Bother". שירים נוספים שבולטים באלבום הם "Orchids" ו- "Take a Number". 8. באלבום הזה מתארחים שלושה חברים נוספים של הלהקה, Sid Wilson על הפטיפונים, Denny Gibbs על הקלידים ו- Dan Spain על כלי הקשה. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

קבלו כמה עובדות על המוזיקאי הסקוטי Neil Murray, הידוע בעיקר כבסיסט שניגן בין היתר עם "Whitesnake", "Black Sabbath", Gary Moore ועוד רבים אחרים: (Photo: Richard Ecclestone) = הוא נולד ב-27 באוגוסט, 1950 באדינבורו, סקוטלנד. שמו המלא הוא Philip Neil Murray. = כלי הנגינה הראשון שלו היה תופים, אבל בשנת 1967 הוא עבר מתופים לבס והקים את הלהקה הראשונה שלו, "Slap Happy and the Dum-Dums". = מאריי הושפע מאוד מ- Jeff Beck, Eric Clapton ו- Jack Bruce, ומאוחר יותר מאגדת "מוטאון" James Jamerson ו- Tim Bogert מ- "Vanilla Fudge", "Cactus" ו- "Beck, Bogert & Appice".. = בשנת 1971 מצטרף מאריי ללהקת הרוק המתקדם "Hanson" והקליט איתה את "Now Hear This". = בשנת 1973 הוא ניגן לזמן קצר עם להקת הג'אז-פיוז'ן "Gilgamesh". = בשנים 1974-1975 הופיע מאריי עם "Cozy Powell's Hammer" לצד Don Airey ו- Bernie Marsden. = בשנת 1976 הוא הצטרף ל-"Colosseum II" שם הכיר את Gary Moore, הם הקליטו את האלבום "Strange New Flesh". = בשנת 1977 ניל חבר שוב לקלידן Alan Gowen לשעבר של "Gilgamesh" בהרכב "National Health". הם הקליטו אלבום הקרוי על שם ההרכב באותה שנה. = בשנת 1978 עבד מאריי עם Bill Bruford. הוא ניגן בסשנים לאלבום הבכורה של ברופורד "Feels Good to Me", כמחליפו של Jeff Berlin. על עטיפת האלבום נכתב "Thanks to Neil Murray: A bass player when I needed one". = באותה שנה מצטרף מאריי ללהקת "Whitesnake", והקליט את האלבומים "Snakebite" ו-"Trouble". הוא הופך לחבר עיקרי בלהקה בתקופת עלייתם לתהילה. = מורי המשיך להקליט ולהופיע עם "Whitesnake" באלבומים נהדרים כמו: "Lovehunter" (1979), "Ready An' Willing" (1980), "Live... in the Heart of the City" (1980), "Come an' Get It" (1981), "Saints & Sinners" (1982). = בשנת 1982 ניל עזב את "Whitesnake" עם Ian Paice, השניים מצטרפים להרכב של Gary Moore. ומקליטים את האלבום "Corridors of Power" שיצא באותה שנה. = מאריי ופייס ימשיכו להקליט את "Victims of the Future" ואת "Rockin' Every Night – Live in Japan" שניהם משנת 1983, עם Gary Moore. = לאחר עזיבתו את "Whitesnake", מאריי גם הקים לזמן קצר את "Badlands" (לא הלהקה האמריקאית בהשתתפות Jake E. Lee) עם ג'ון סלומן מלהקת "Uriah Heep" בשירה והגיטריסט John Sykes שבהמשך יצטרף ל- "Thin Lizzy" על גיטרות. הלהקה הפיקה רק דמואים. = בשנים 1979–1982 השתתף מאריי במספר אלבומי סולו של Bernie Marsden, Graham Bonnet, Cozy Powell', "Forcefield" ,Jon Lord ועוד. = בשנת 1983 מאריי מצטרף מחדש ל"Whitesnake" כדי להקליט את הגרסה האמריקאית של האלבום "Slide It In". = בשנת 1985 מאריי היה חלק מהפרויקט "Phenomena" והוא תרם לאלבום הבכורה שלה הקרוי על שם הפרויקט שיצא באותה שנה. הוא יתרום גם לאלבומם השני "Dream Runner' שיצא בשנת 1987. = באותה שנה הוא היה חלק מהסופרגרופ "Gogmagog", בהשתתפות סולן "Iron Maiden" לשעבר Paul Di'Anno, גיטריסט "Iron Maiden" לעתיד Janick Gers (לשעבר Ian Gillan), גיטריסט "Def Leppard" לשעבר Pete Willis ועוד חבר לשעבר של "איירון מיידן" Clive Burr בתופים. הלהקה הוציאה מיני אלבום בשם "I Will Be There". = בשנת 1987 עזב ניל את "Whitesnake" לאחר שהלהקה עברה תהפוכות ובין היתר שינוי בסאונד ובסגנון. = באותה שנה הוא הצטרף ללהקה היפנית "Wow Wow" והקליט איתם ארבעה אלבומים החל מ-"V" שיצא בשנת 1987. = בשנת 1989 הצטרף מאריי ל- "Black Sabbath", והקליט איתם את אלבומם ה-17 "Tyr" שיצא בשנת 1990. = בשנת 1992 הצטרף מאריי ל- "Brian May's band", עשה סיבוב הופעות והקליט את "Back to the Light" שיצא באותה שנה. = בשנת 1994 ניל הצטרף שוב ל- "Black Sabbath", הקליט את האלבום "Forbidden" ויצא לסיבוב ההופעות שתמך בו. = בשנים 1997-1998 ניגן מאריי עם "Peter Green's Splinter Group", והקליט את "Peter Green Splinter Group" ו- "The Robert Johnson Songbook". = בשנת 1998 ניל הופיע באלבום "Another World" של Brian May. = הוא מקים את "The Company of Snakes" בשנת 1999, עם ברני מרסדן ומיקי מודי, תוך התמקדות בחומרים קלאסיים של "הנחש הלבן". = הוא הוציא שני אלבומים עם "The Company of Snakes" - האלבום "Here They Go Again" משנת 2001 והאלבום "Burst the Bubble" משנת 2002. = בשנת 2002 ניל מצטרף ללהקת הבית שליוותה את המחזמר "We Will Rock You" המבוסס על שירי להקת Queen", בלונדון. = בשנת 2005 מצטרף מורי ל"M3 Classic Whitesnake", ומתאחד מחדש עם חברי "Whitesnake" לשעבר. = בשנת 2008 הוא מנגן באלבום "In the Midst of Beauty" של "Michael Schenker Group". = בשנת 2013 מצטרף מאריי ל"Snakecharmer", להקה בהשתתפות חברי "Whitesnake" לשעבר. הם מוציאים את אלבום הבכורה שלהם "Snakecharmer" באותה שנה. = בשנת 2017 הקליט מאריי את האלבום "Second Skin" עם "Snakecharmer". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום תורה של Shirley Manson. קבלו כמה עובדות על המוזיקאית, הזמרת והשחקנית הסקוטית, הידועה בין היתר מחברות בלהקת "Garbage": (Photo: Fanart.TV) = היא נולדה ב-26 באוגוסט 1966 באדינבורו, סקוטלנד. שמה המלא הוא Shirley Ann Manson. = אביה היה מרצה באוניברסיטה ואמה הייתה זמרת ביג בנד. = שירלי מנסון גדלה ב-Comely Bank וב-Stockbridge, אדינבורו. היא למדה בתיכון ברוטון ובבית הספר למוזיקה של העיר אדינבורו. = ההופעה הפומבית הראשונה שלה הייתה בשנת 1970, בגיל ארבע, כששרה את השיר "Never Smile at a Crocodile" עם אחותה הגדולה, במופע חובבים שהתקיים בכנסייה המקומית. = כבר מגיל צעיר למדה לנגן בכלים שונים: חלילית, קלרינט, כינור ופסנתר. היא גם הצטרפה למקהלה ולתזמורת בית ספר והחלה ללמוד בלט בגיל שבע. = מנסון הוטרדה בבית הספר, מה שגרם לה לסבול מדיכאון והפרעה דיסמורפית בגוף. היא נהגה לפגוע בעצמה. = היא רצתה להיות שחקנית, אך נדחתה על ידי "Royal Scottish Academy of Music and Drama". = שירלי מנסון דגמנה לזמן קצר בגדים למגזין Jackie. = היא הצטרפה ללהקת הרוק הסקוטית "Goodbye Mr Mackenzie" בשנת 1984 כקלידנית וזמרת רקע. ההוצאה הראשונה שלה עם הלהקה הייתה "Death of a Salesman" ששוחרר באותה שנה. = אלבום הבכורה של הלהקה "Good Deeds and Dirty Rags" יצא בשנת 1987 והסינגל "The Rattler" הגיע ל-40 המובילים בבריטניה. = למרות שלחברת התקליטים MCA לא היה רצון להמשיך את החוזה עם "Goodbye Mr. Mackenzie", הם הביעו עניין בהקלטת אלבום עם Shirley Manson. = מנסון הוחתמה בסופו של דבר בחברת "Radioactive" כאמנית סולו, כאשר שאר חברי להקת "Goodbye Mr Mackenzie" הופכים להיות להקת הליווי שלה. הם הקליטו תחת השם "Angelfish". = בשנת 1994 "Angelfish" הוציאו את האלבום והסינגל שלהם "Suffocate Me". = הקליפ של "Suffocate Me" שודר ב-120 דקות של MTV. המפיק והמוזיקאי Steve Marker ראה את השידור וחשב שמנסון תהיה זמרת נהדרת עבור הלהקה שלו, "Garbage", שבה חברים גם המפיקים Duke Erikson ו- Butch Vig, שהפיקו להקות כמו "Nirvana", "Sonic Youth", ו-"The Smashing Pumpkins". = מנסון הצטרפה ל-"Garbage" בשנת 1994 והלהקה הוציאה את אלבום הבכורה שלה "Garbage" בשנת 1995. = האלבום נמכר ביותר מ-4 מיליון עותקים עם סינגלים ולהיטים גדולים כמו: "Only Happy When It Rains", "Queer", "Milk" ו-"Stupid Girl". = מנסון הפכה במהרה לפניה של הלהקה עם מנעד הקול שלה, אשר זכה לשבחים כמסוגל להעביר מגוון רגשות מבלי להיות מלודרמטי. = בשנת 1996 "Echo & the Bunnymen" ביקשו ממנסון לשיר באלבום הקאמבק שלהם "Evergreen" משנת 1997. = בשנת 1998 הוציאו "Garbage" את אלבומם השני "Version 2.0" שכלל סינגלים מצליחים כמו "Push It", "I Think I'm Paranoid", "Special" ועוד. = במהלך סיבוב ההופעות בן השנתיים לתמיכה באלבום "Version 2.0", מנסון דגמנה עבור Calvin Klein. = בשנת 1999 "Garbage" הקליטו את שיר הנושא לסרט ג'יימס בונד "The World Is Not Enough", ומנסון הפכה לסקוטית השלישית ששרה את שיר הנושא בסדרט בונד אחרי לולו ושינה איסטון. = בשנת 2001 "Garbage" הוציאו את אלבומם השלישי "Beautiful Garbage". האלבום כלל את המילים האישיות ביותר של מנסון. = במהלך תקופה זו, מנסון נאבקה עם בעיות קוליות. היא הסירה ציסטה ממיתרי הקול בניתוח בשנת 2003. = בשנת 2005 הוציאה הלהקה את "Bleed Like Me" שכלל את הסינגל המצליח "Why Do You Love Me". = להקת "Garbage" יצאה להפסקה בשנת 2005, אך התאחדה בשנת 2007 לצורך קונצרט לאיסוף תרומות. = בשנת 2012 סיימה הלהקה את ההפסקה שנטלה במשך 7 שנים, והוציאה לאור את האלבום "Not Your Kind of People. = הלהקה הוציאה את אלבומה השישי "Strange Little Birds", בשנת 2016. האלבום היה אלבום האולפן הראשון של "Garbage" שלא הצליח להגיע לטופ 10 בבריטניה. = במאי 2016, מנסון נפלה מהבמה במהלך הופעה ב-KROQ Weenie Roast, ופצעה את הירך הימנית שלה, מה שדרש ניתוח שנערך בינואר 2023. = בשנת 2021 "Garbage" הוציאו את אלבום האולפן השביעי שלהם "No Gods No Masters", שנתמך על ידי סיבוב הופעות עם Alanis Morissette. = בשנת 2025 "Garbage" הוציאו את אלבום האולפן השמיני שלהם "Let All That We Imagine Be the Light" שחלק מהמבקרים הכתיקו כאלבום הטוב שלהם מאז אלבום הבכורה. הוא הוקלט בחלקו בחדר השינה של מנסון. = בין השנים 2019–2021, הנחתה מנסון את הפודקאסט "The Jump with Shirley Manson", בו ראיינה מוזיקאים ודנה ברגעים שמגדירים את הקריירה שלהם. = למנסון יש קריירת משחק. היא הופיעה בין היתר בסרט "Terminator: The Sarah Connor Chronicles" משנת 2008 בתור Catherine Weaver. = מנסון השתתפה גם במשחק הווידאו Guitar Hero בשנת 2009. = בשנת 2019, נסעה מנסון לסנטיאגו, צ'ילה, כדי להשתתף בסרט דוקומנטרי המספר את סיפורים של נשים שעברו סכסוכים אלימים - "Peace Peace Now Now". = מנסון מעורבת באירגוני צדקה, כולל מודעות לאיידס, תמיכה ב"קרן פבלוב", וגיוס כספים לקורבנות רעידת אדמה בהאיטי. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-20 לאוגוסט 2008 יצא האלבום הרביעי של "Slipknot" בשם "All Hope Is Gone". האלבום הרביעי של הלהקה הוא אקלקטי ונוצר באווירה כל-כך עויינת, עד כי כך שקשה לנו שלא לעשות גם סקירה אקלקטית, אז כבר עכשיו תקליקו על הקישור להאזנה לאלבום למטה ותתחילו לקרוא... בשנת 2008 נפגשו חברי הלהקה בעיר הולדתם, אחרי 3 שנים שהם לא ראו אחד את השני על מנת להקליט את האלבום שמצד אחד יהווה את האלבום המצליח ביותר של הלהקה, אך מצד שני יסמן את הסוף של הגרעין שהקים את סליפנוט. בניגוד לאלבומים הקודמים, יצירת האלבום הזה נעשתה ע"י כל תשעת חברי הלהקה "יחד". זו פעם ראשונה שהם ישבו לכתוב ולעבד ביחד את השירים. אך העבודה יחד הייתה מלווה בהרבה מאוד אגרסיות, מריבות, חיכוכים וטרוף. נראה שבאלבום הזה סליפנוט לוקחת חלקים מהאלבומים הקודמים שלה ומשלבת אותם עם אלמנטים חדשים. השיר הפותח "Gematria (The Killing Name)" ו- "All Hope Is Gone" הם יותר אכזריים ממה שהכרנו מהלהקה בעבר אך מזכירים קצת את האלבום הראשון, "Gehenna" שמזכיר קצת מהאלבום השני ו- "Dead Memories" ו- "Snuff" שמביאים רגעים טרגיים ומרגשים. בהקשבה לאלבום אתה מוצא את עצמך לעיתים קרובות תוהה איפה אתה? האם אתה באותו אלבום או שהנגן קפץ למקום אחר. אין כל כך זרימה או חיבור בין השירים, הם פשוט זורקים אותך ממקום למקום ולעיתים זה אפילו כואב. אנחנו חושבים שבגלל זה יש מספר קטן מאוד של שירים שמאוד זכורים וידועים מהאלבום הזה וישנם הרבה שירים שכאילו אף אחד לא שמע עליהם. Photo: Roadrunner Records כל חברי הלהקה טענו שזה האלבום הכי פחות אהוב עליהם, מלבד בחור אחד: Joey Jordison ! ג'ואי טען שזה בדיוק האלבום שרצה להשיג עם סליפנוט, בדיוק כך הוא רצה שזה ישמע והתוצאה הסופית אהובה עליו ביותר. יכול להיות שהוא צדק מאחר וזה היה האלבום הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון, עד לפני שנתיים כש-"We Are Not Your Kind" כבש גם הוא את המקום הראשון. גם לא פלא שהוא הרגיש שזה בדיוק מה שהוא רצה, כי אחרי שכולם התערבו אחד לשני באיך לנגן, איך לשיר, איך להפיק ואיך לעבד... בהקלטות התופים ג'ואי נעל את עצמו בחדר והקליט את כל רצועות התופים לבד!! Clown סיפר שזה היה כל כך מתסכל וכל כך פוגע שכולם נמצאים בצד אחד של האולפן וג'ואי בחדר אחר נעול מבלי שאף אחד יכנס. הוא סיפר שהוא רצה לפוצץ את הדלת עם השאטגאן שלו אבל הוא פחד שזה יפגע במישהו. חוסר האחידות המוסיקלי שיש באלבום הזה...יכול להיות שזו בעצם הייתה הסיבה לכך שג'ואי פוטר? זה לא קל להכניס תשעה אנשים לאולפן ולגרום להם להקליט אלבום, Jim Root סיפר שזו הסיבה שהוא היה מאוכזב מ- Dave Fortman המפיק של האלבום, כי הוא פשוט לא הצליח לגרום לכולם לעבוד ביחד. כבר בהתחלה חלק מהחברים הגיעו עם מטען רגשי בגלל שלא קיבלו אפשרות להשפיע באלבומים הקודמים. הרי זה לא סוד ש-Clown, Corey Taylor וג'ואי הם המובילים ביצירה של הלהקה. אז עם כל המטען הרגשי, חוסר הכיוון לאן האלבום הזה הולך, החיכוכים והפוליטיקה הפנימית... מכאן זה רק הלך והתדרדר לאורך יצירת האלבום. תוסיפו לזה גם את העובדה ש Clown איבד את אבא שלו וקורי עבר גירושים וג'ואי נועל את עצמו בחדר... מסיבת גן...זה כאן! הם כולם טוענים שזה בעצם מה שעשה את האלבום למה שהוא, מרגישים את הסדקים שנפערים, מרגישים את המתח, מרגישים את התסכול והמטען הרגשי. התנאים העוינים הם מה שהעניקו לאלבום הזה את האגרסיות שלו, את האכזריות שלו ואת האקלקטיות. משיר הפתיחה "Gematria" דרך ההמנונים "Psychosocial" ו- "This Cold Black" והשיר המעוות "Wherein Lies Continue" הם רגעים שהופכים את התקליט הזה למה שהוא. אתה נע בין מלודיות וטקסטים מרגשים לבין התפרצויות אנרגיה חסרות רחמים מלוות בטקסטים שעושים לך דיכאון. אבל מה אנחנו מתפלאים, במחשבה לאחור זוהיא בעצם כל המהות של הלהקה. אנחנו חייבים כמה מילים על השיר המרגש ביותר באלבום שזכה לגרסה אקוסטית מצמררת בהופעות הסולו האקוסטיות של קורי והוא השיר "Snuff". הוא מאוד יוצא דופן באווירת התקליט, בלדה שלא בוצעה עד כה ע"י סליפנוט והיא מתחילתה ועד סופה מרגשת בטרוף. קורי שופך את כל המעיים שלו (ואת הגירושים שלו) בשיר הזה, הוא סיפר שהשיר מסמן את המוות של קורי הישן ואת הבריאה של קורי החדש. המרירות הכבדה שמתחילה עם השיר, עוברת לשברון לב ומסיימת בשחרור רומנטי שהוא סיפור אפי ! כפי שהזכרנו בהתחלה, האלבום הזה גם סימן את פירוק הגרעין שהקים את סליפנוט. סליפנוט הוקמה ע"י Clown, ג'ואי ו- Paul Gray אי שם ב-1995. כשנתיים לאחר יציאת האלבום, פול נפטר כתוצאה ממנת יתר של מורפין והמוות שלו השפיע קשות על חברי הלהקה, במיוחד על Clown וקורי. הם לא ידעו מה יהיה עתיד הלהקה והרגישו שאי אפשר להמשיך בלעדיו (קצת מזכיר את סיפור קליף ברטון). יום לאחר מותו קיימו שאר חברי הלהקה מסיבת עיתונאים עם אלמנתו של פול ללא המסכות, ארוע חד פעמי שלא קרה מעולם. כחמש שנים לאחר יציאת האלבום, הודיעו חברי הלהקה רשמית שג'ואי עזב את הלהקה. ישנן הרבה שמועות לגבי תהליך ההיפרדות והסיבות לפיטורים אך ידוע שג'ואי היה חולה במחלת שרירים קשה שבעקבותיה הוא לא יכול היה לעמוד בקצב של הנגינה. ודבר נוסף ידוע, שבעקבות האלבום הזה נוצרו חילוקי דעות מאוד קשים לגבי הכיוון המוסיקלי בין ג'ואי לשאר חברי הלהקה. מלבד המקום הראשון בטבלת המכירות ומועמדות לגראמי, האלבום הזה הביא את סליפנוט לפסגת ההופעות באותה התקופה. ב-2009 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עולמי לקידום האלבום, סיבוב שהוגדר ע"י ג'ואי כ-Mayhem !! (סדום ועמורה בעברית). כבר מההופעה הראשונה שהתקיימה בסיאטל, חברי הלהקה הבינו שזה הולך להיות סיבוב הופעות מאחד הגדולים שהם ידעו (נשמע לכם מוכר??), אגב בהופעה הזו Sid שבר את שני הרגליים שלו כשקפץ במהלך ההופעה מגובה של 4 מ'. ואכן ביוני 2009 התרחש השיא של סיבוב ההופעות, סליפנוט בפעם הראשונה בקריירה שלה היא הלהקה הראשית בפסטיבל Download !! קורי סיפר שזו הייתה הפעם הראשונה בתקופה ארוכה שהם התרגשו והיו לחוצים מההופעה. Clown סיפר שהם מילאו את עצמם בשינאה ואגרסיות כדי שהם יוכלו להתמודד עם העוצמה ולשדר את האנרגיות שסליפנוט רוצה לשדר. קורי בכה בתוך המסיכה בסיום המופע כשהוא מסתכל על חבריו ללהקה ויודע שהם עשו עבודה מדהימה, הוא הרגיש שהם מעריכים אחד את השני יותר (אפילו אם זה רק לרגע אחד). מאז, סליפנוט הייתה הלהקה הראשית בפסטיבל שלוש פעמים (2013, 2015 ו-2019). אגב, זה היה בסיבוב ההופעות הזה שהלהקה הייתה אמורה לבקר בארץ אך הופעתה בוטלה !! נקווה שמתישהו היא תגיע... ונסיים בציטוט מאת Clown בהתייחסו לאלבום: “I don’t have bad memories, I don’t have any regrets, I’m not mad at anyone, it’s just what a family does. A family fights. A family throws punches. A family bleeds, a family doesn’t talk, a family locks doors. That’s what we are, and that was my family’s last album”. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 26.08.2002 "עכשיו או לעולם לא", שר פעם מלך הרוק אנד רול, אלביס פרסלי. בספטמבר 2001 מגדלי התאומים נפלו, היתה תחושה שקץ העולם הגיע, ומה שרוצים לעשות, צריך להיעשות כאן ועכשיו, זו בדיוק התחושה שחלחלה גם בכריס מרטין סולן, ומנהיג הלהקה הלונדונית "קולדפליי". ממש באותו היום הוא התיישב וכתב את השיר שיפתח כעבור 11 חודשים את אלבומה השני של הלהקה "A Rush of Blood to the Hed" שיצא ב- 26.08.2002. קולדפליי הוקמה בספטמבר 1996 ע"י כריס מרטין, והגיטריסט המוביל של הלהקה ג'וני באקלנד, לאחר שנפגשו בקולג' בלונדון. בהמשך הצטרפו נגן הבס Guy Berrymen, המתופף וויל צ'מפיון, והמנג'ר פיל הארווי שהוא חלק בלתי נפרד מהלהקה. לאחר אלבום הבכורה המוצלח "Parachutes", בקולדפליי חשבו על האלבום הבא, ואז כאמור הגיע הפיגוע במגדלי התאומים שהגדיל את תחושת הדחיפות של קולדפליי לכתוב, לנגן, ולהוציא את האלבום הבא, השיר הפותח "Politik" נכתב כאמור ע"י כריס מרטין באותו היום שהשמיים נפלו על ניו יורק ועל ארה"ב כולה. שישה ימים אחרי האסון במגדלי התאומים התייצבו חברי קולדפליי באולפן ההקלטות בלונדון, אך כעבור זמן מה החליטו לחזור לאולפן בליברפול שם הוקלט אלבום הבכורה. האלבום "A Rush of Blood to the Head" מייצר מיקס של שירים שמחבר בין שירי אהבה ובדידות, תחושת דחיפות, והשתקפות של העולם כפי שהוא נראה באותה התקופה, בנוסף לשיר שכולו הקדשה לאומן שכריס מרטין מאוד העריך, ג'וני קאש. אפשר למצוא באלבום שירים שהם חלקם בסגנון אלבום הבכורה, וחלקם ממש המנוני איצטדיונים, כמו גם שיר עם נגיעות קאנטרי, חברי "קולדפליי" שהופיעו בארה"ב, הושפעו מאוד מאחד הסגנונות המובילים בארה"ב, ובעקבותיו הגיע לאלבום "Warning Sign". הלהיט אולי הכי סוחף באלבום הוא "Clocks" עם ריפ הפסנתר הממכר שמלווה את כל השיר, כמעט ונשאר מחוץ לאלבום, לאחר שכריס מרטין ניגן אותו לראשונה לחברי ההרכב כשההקלטות כבר היו בשלבי הסיום, והוא תוכנן לצאת באלבום הבא אחריו. ביוני 2002 כאשר הכל כבר היה מוכן, החליטו חברי "קולדפליי" לדחות את יציאת האלבום שלטענתם נשמע יותר מידי כמו "Parachutes" אלבום הבכורה, וכך לאחר ניפוי של שירים מסוימים, נכנס "Clocks" שמחזק עוד יותר את אווירת הדחיפות באלבום. להיט נוסף מהאלבום "In My Place" החל להתגבש עוד בתקופה שלאחר "Parachutes". הגיטרה המצלצלת של Jonny Buckland יחד עם המלנכוליה בקולו של כריס מרטין מייצרות את אחד הרגעים שבהם "קולדפליי" עדיין נשמעת קרובה לאלבום הבכורה, אבל כבר חושבת במונחים הרבה יותר גדולים. הוא גם נבחר לסינגל הראשון מהאלבום והגיע למקום השני במצעד הבריטי. הסינגל הרביעי ששוחרר מהאלבום - "God Put a Smile Upon Your Face" מציג צד מחוספס וקצבי יותר של הלהקה. במהלך העבודה חברי "קולדפליי" הרגישו שמשהו בשיר לא עובד, עד ששינוי בקו הבס העניק לו את הגרוב שהיה חסר והפך אותו, לדברי חברי הלהקה, מאחד השירים שכמעט לא נכנסו לאלבום לאחד האהובים עליהם. ואי אפשר לדבר על האלבום בלי "The Scientist", אחת הבלדות המזוהות ביותר עם "קולדפליי". פסנתר פשוט מוביל שיר על מערכת יחסים שהתפרקה ועל הרצון לחזור להתחלה ולנסות להבין איפה הדברים השתבשו. דווקא הפשטות שלו, מול ההפקה הגדולה של חלקים אחרים באלבום, הפכה אותו לאחד הרגעים הרגשיים החזקים בו. באלבום שירים טובים נוספים כמו "Daylight" שכבר לוקח את הלהקה למקום מעט יותר ניסיוני. השיר נפתח בצליל של גיטרת 12 מיתרים עם סלייד, ובהקלטה שולבו קטעים ולופים שנולדו מתוך נגינה משותפת באולפן. התוצאה היא שיר כמעט מהפנט, שבונה שכבות עד שהאור שעליו שר מרטין מרגיש ממש כאילו שהוא מצליח לחדור דרך המוזיקה. לעומתו, "Green Eyes" מחזיר את האלבום אל הפשטות האקוסטית. Jonny Buckland הציע להעניק לו גישה אקוסטית ברוח Johnny Cash, וכמעט בלי מאמץ נולד אחד משירי האהבה הישירים והחמים ביותר באלבום. מעניין שגם הוא, כמו "Amsterdam", הוקלט במהירות יחסית ולא עבר את מסכת השכתובים וההקלטות שאפיינה שירים אחרים באלבום. שיר הנושא "A Rush of Blood to the Head" מרכז אולי בצורה הטובה ביותר את הרעיון שעובר כחוט השני באלבום כולו. כריס מרטין הסביר שהוא עוסק באימפולסיביות, בצורך לעשות דברים עכשיו ולא לחכות למחר. מבחינה מוזיקלית הוא מתחיל מאופק וכמעט מאיים, לפני שהוא מתרחב יחד עם הגיטרות, ממש כאילו אותו "rush of blood" משתלט בהדרגה גם על השיר עצמו. ואז מגיע "Amsterdam", סיום שקט ומדויק לאלבום. הוא הוקלט כמעט בלייב ובמהירות, כאשר חלקים שונים ממנו נכתבו במקומות המרוחקים יותר מאלף מייל זה מזה, כולל הסיום שנכתב לדברי מרטין באיסלנד. הפסנתר והקול החשוף שלו מתחילים כמעט לבד, לפני שהלהקה כולה נכנסת ומעניקה לאלבום סיום שמתחיל בשבריריות ומסתיים בתחושה של שחרור. עטיפת האלבום יוצרה ע"י הצלם המורבגי Sølve Sundsbø והיא כוללת עיבוד תלת מימדי אפור של כתף וראש של אישה ברקע לבן. אלבומה השני של "קולדפליי" מיצב עוד יותר את מעמדה כיורשת של להקת "U2" בעולם, והוא נמכר ב- 15 מיליון עותקים ברחבי העולם. ההצלחה של "A Rush of Blood to the Head" לא הסתכמה רק במכירות. האלבום זכה לשבחים רבים והעניק ל"קולדפליי" את פרס הגראמי לאלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר, בפעם השנייה ברציפות אחרי "Parachutes". "In My Place" זכה בגראמי לביצוע הרוק הטוב ביותר של צמד או להקה עם שירה, ושנה לאחר מכן "Clocks" קטף את אחד הפרסים היוקרתיים ביותר בטקס, Record of the Year. עם השנים רק התחזק מעמדו של האלבום. בשנת 2007 הוא נכלל ברשימת "200 Definitive Albums" של ה-Rock and Roll Hall of Fame, וב -2010 היה אחד מעשרה אלבומים שהתמודדו ב- Brit Awards על תואר האלבום הבריטי הטוב ביותר של 30 השנים שקדמו לטקס. באותה שנה זכתה גם העטיפה האייקונית שלו לכבוד יוצא דופן, כאשר הייתה אחת מעשר עטיפות אלבומים של אמנים בריטים שהונצחו על גבי סדרת בולים מיוחדת של Royal Mail. האלבום "A Rush of Blood to the Head" הופיע גם במהדורות שונות של רשימת "500 Greatest Albums of All Time" של "Rolling Stone", ולאורך השנים נכלל ברשימות רבות של האלבומים הטובים ביותר של שנות ה-2000. כל אלה רק חיזקו את מעמדו כאלבום שבו "קולדפליי" הפסיקה להיות ההבטחה הגדולה שהגיעה עם "Parachutes" והפכה לאחת הלהקות הגדולות בעולם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אלבום הבכורה של "Creed" הוא אלבום פריצה, זה משהו שרוב הלהקות לא זוכות לו אבל האלבום הזה הוא התחלה של להקה עוצמתית שפשוט התפוצצה עם אלבום, אחרי אלבום וזה הסיפור של "My Own Prison". מוסיקה היא חיים... הסיפור שלנו מתחיל בערבות Tallahassee שבקליפורניה ארה"ב אי שם באמצע שנות התשעים. כשסצנת הגראנג' דועכת לה לעיתה ומשהו אחר מתפתח לו בעולם המוסיקה, הוא קיבל את השם Post Grunge. שני הגיבורים שלנו, Scott Stapp ו- Mark Tremonti, בשנות העשרה לחייהם לומדים באותה אוניברסיטה ועובדים כטבחים במסעדות מקומיות מגלים שיש להם מכנה משותף. שניהם אוהבים להאזין למוסיקה אך גם ליצור ולכתוב. השניים מתחילים לעבוד יחד, לנגן וליצור מוסיקה. הם מחליטים למסור את נפשם למוסיקה ולהקים להקה, הם מגייסים את Brian Marshall על הבס, את Scott Philips על התופים ואת Brian Brasher על הגיטרות ליווי. חמשת הרוכבים מתחילים להופיע כלהקת קאברים במועדונים, ברים ואפילו מסעדות ומדי פעם משחילים שירים מקוריים. הם עדיין לא מגובשים מבחינת זהות מוסיקלית וגם שם אין להם, הם מחליטים לבחור באופן אקראי שם מתוך עיתון מקומי ונופלים על כתבה שמציגה את הכותרת Naked Toddler, הם מאמצים את השם למספר הופעות עד שהם בוחרים את השם Creed אותו מציע בריאן בהשראת שמה של להקתו הקודמת. (Photo: Hollywoodiconmagazine.com) נא להזין מס' תעודת זהות... הגיבורים שלנו מובילים את הלהקה, מארק אחראי על המוסיקה ועל רוב הלחנים (גם על חלק מהטקסטים) וסקוט מביא את התוספות והטקסטים שלו. הם לא יודעים מה צופה העתיד אך הם בטוחים שזו הדרך שלהם והם הולכים על זה בכל הכוח. הם מקימים חדר חזרות מאולתר בסלון שבביתו של פיליפס ומתחילים לעבוד על השירים. סקוט סיפר שתוך כדי הכתיבה, אחרי 6-7 שירים שהם לא ממש יוצרים את הזהות המוסיקלית שלהם מגיע השיר "Grip My Soul", שיר שלא יצא בשום אלבום או סינגל, אבל זה השיר שאחריו חברי הלהקה הסתכלו אחד על השני והבינו את הזהות המוסיקלית שלהם, הם הבינו שזה מה שהם רוצים להיות. לאחר אותו רגע מכונן הם כותבים עוד 10-13 שירים ומתחילים לגבש רשימה לאלבום הבכורה. מישהו פותח את הדלת... הלהקה המתגבשת ממשיכה להופיעה בכל מקום אפשרי כשבין הקאברים היא מכניסה שירים מקוריים. בחור בשם Jeff Hansen, בעל מועדון בו מופיעה הלהקה מאוד מתרשם ממה שהוא שומע ומחליט לעזור לחבורה הצעירה. הוא מחבר אותם למפיק ולמולטי אינסטרומנטליסט John Kurzweg, שגם מאוד זול ומחליט להשקיע בלהקה $6,000. ג'והן מזמין את הלהקה להקליט ב- The Kitchen Studio, הסטודיו הבייתי שלו בין הצעצועים, המיטות, הכורסאות ושאר הרהיטים וכולם מתחילים לעבוד. ואכן השילוב הזה עובד, נוצרת כימיה בין חברי הלהקה למפיק ואחרי שהחברים שומעים בפעם הראשונה את המוסיקה שלהם מוקלטת הם מבינים שיש להם כאן משהו מיוחד. הם מקליטים 10 שירים ומוציאים את האלבום "My Own Prison" תחת הלייבל העצמאי שלהם Blue Collar Records, האח של מארק, Daniel Tremonti מעצב את העטיפה. הוא לוקח תמונה שהוא צילם בקורס צילום בה חברו הטוב יושב כפוף בפינת קיר ברזל. סקוט עף על התמונה ומרגיש מאוד מחובר למה שהיא משדרת ואיך שהיא משקפת את הטקסטים באלבום. הם לקחו את החומרים ועם הלוואה מאבא של בריאן הם הדפיסו 5,000 עותקים. את העותקים הם חילקו במרכזי קניות וחנויות כשתוך חודש הם מצליחים למכור את כל הכמות. מוסיקה מתפשטת מהר יותר מאש... האלבום מתחיל ליצור הדים ומספר חברות תקליטים גדולות מתחילות להתעניין בלהקה. הלייבל Wind-Up Records שולח את המתלמדת החדשה שלו Diana Metzler ל-Tallahassee לבדוק את העניין. הם מגיעה להופעה כשהחבורה כבר עם בסיס מעריצים מקומי די גדול ופשוט מסנוורת מהנוכחות הבימתית של סקוט ומהסאונד של מארק. היא מטיסה אותם לניו-יורק ותוך שבוע היא מחתימה אותם ללייבל, ההחתמה הראשונה של המתלמדת הצעירה. מארק סיפר שסקוט ובריאן לקחו סיכות ישנות, שרטו את עצמם וחתמו בדם על החוזה!! האלבום עובר מיקסוס ומאסטרינג מחדש ויוצא מחדש ב-26 לאוגוסט 1997. דיאנה יחד עם Hansen שבנתיים הפך למנהל הלהקה מפזרים את האלבום בתחנות הרדיו השונות מסביב לעיר במטרה למנף את קהל המעריצים שכבר החל להתבסס בעיר. הסינגל הראשון שגם נושא את שם האלבום מתחיל להתנגן בתחנות הרדיו המקומיות והמוסיקה מתחילה להתפשט. תחנת רדיו בעיר השכנה Georgia מחליטה לנגן את השיר "Pity for a Dime" והבאז תופס עוד יותר תאוצה והיא מזמינה את הלהקה להופיע בעיר. סקוט שסיפר שזה היה רגע שלעולם לא ישכח, הם מגיעים למועדון, עולים על הבמה ובמקום להופיע מול 600 איש הם מגלים לפניהם 6,000 איש, באותו רגע הם ידעו שהחלום שלהם מתגשם!! שרשרת הנפץ נדלקת... הסינגל הראשון מתחיל להתפשט מעבר לעיר הקטנה, עובר אפילו את הערים השכנות ומגיע לערים רבות ברחבי ארה"ב. מספר חודשים בלבד לאחר שהוא יוצא הוא כבר תופס מקום בראשי המצעדים ברחבי ארה"ב ומיד מחליף אותו הסינגל השני "Torn", שגם הוא ממשיך את קודמו ומחזיק את ראש המצעדים. אחרי השניים יוצא אחד השירים הגדולים של הלהקה "What's This Life For" שנכתב ע"י טרימונטי בעקבות התאבדות של אחד מחבריו בתיכון. אכן, גם הוא ממשיך את קודמיו וכובש את צמרות המצעדים ברחבי ארה"ב. הנפץ האחרון בשרשרת "One" יוצא כמעט שנה וחצי לאחר יציאתו של האלבום ולא רק שהוא כובש את המצעדים השונים אלא הוא נכנס למצעד הנחשב Billboard Hot 100. האלבום זוכה לבלות 110 שבועות במצעד הבילבורד 200, מוכר למעלה מ-6 מיליון עותקים וזוכה למקום ב-200 האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים בארה"ב. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה - 26.8.2022 לסקר אלבום של "Muse" זה חתיכת אתגר ולו בגלל שכל אלבום של "Muse" הוא עולם ומלואו. תמיד מתחבא שם משהו יוצא דופן שאתה הכי לא מצפה לו. לא שנראה לי שצריך להציג את הלהקה המדהימה הזאת, אבל בכל זאת, "Muse" מגיעים אלינו מ- Teignmouth, Devon שבאנגליה והיא הוקמה בשנת 1994. מדובר בפאוור טריו הכולל את Matt Bellamy (גיטרות, קלידים, שירה), Chris Wolstenholme (בס) ו- Dominic Howard (תופים). ללהקה, כאמור, יש, תשעה אלבומי אולפן, כאשר האלבום הראשון "Showbiz" יצא בשנת 1999. אנקדוטה מעניינת היא שכריס הוא מתופף במקור, אך כיוון שדומיניק כבר היה בלהקה ותפס את עמדת התופים, כריס למד לנגן על בס. אלבומה החדש של הלהקה הופק על-ידי חברי הלהקה עצמה והוגדר על ידם כ"אלבום הלהיטים הגדולים שכולל שירים חדשים". הוא נכתב בתגובה לבקשת הלייבל שלהם שיוציאו אלבום "להיטים גדולים", דבר שהלהקה סירבה לעשות, אלא אם כן היא עושה זאת בדרכה שלה. התוצאה היתה לדברי Matt Bellamy מונטאז' של מיטב "Muse". גירסה חדשה של כל סוגי הז'אנרים שהלהקה נגעה בהם בעבר. החל מאלבומה השביעי "Drones" שיצא בשנת 2015, הלהקה לקחה כיוון שונה בכל הקשור לנושא האלבום. כל אלבום כלל תימה מרכזית שהשירים נעו סביבה. לדוגמא, באלבום "Drones" התימה הייתה "דה-הומניזציה של לוחמה מודרנית" ובאלבום "Simulation Theory" "מדע בדיוני ועתידנות". Photo by Nick Fancher גם האלבום "Will of the People" הוא אלבום שסובב סביב תימה מרכזית ואשר מילותיו מושפעות מחוסר הוודאות והיציבות בעולם. לשיטתם של חברי "Muse", העולם המערבי והטבע שעד כה חיו בסימביוזה במשך שנים רבות, מאוימים ולכן נדרשת קריאה דחופה לפעולה פוליטית שתציל את העולם. האלבום החדש, כמו קודמו "Simulation Theory" שומר על סאונד אלקטרוני ביחד עם כלים חיים של גיטרות, בס ותופים. לטעמי, באלבום הזה הלהקה ניסתה לחזור לסאונד הרוקיסטי שאיפיין אותה בתחילת הדרך והיא נותנת פה קצת פחות מקום לסאונד ממוחשב, אם כי גם כאן קיימת נוכחות מורגשת לאלקטרוני ולאינדסטריאל. השיר הפותח "Will Of The People" הוא שיר "גלאם רוק" מתריס, בהשראת הכאוס והמחאות בהם חזינו לאחרונה ברחבי העולם. מגיפה, מלחמות (אפילו באירופה), הפגנות והפרות סדר, ניסיונות התקוממות, אסונות טבע וערעור היציבות של הסדר העולמי. למרות שהנושא והתבנית של השיר מזכירים קצת את "Uprising" משנת 2009, "Will Of The People" הוא בעיניי אחד השירים החלשים באלבום. החזרתיות על המשפט "Will of the people" די מציקה ולא באמת מובילה לשום מקום. דווקא הבתים הם החלק החזק בשיר. השיר הבא, "Compliance" הוא סוג של סינת'-רוק דיסוטופי. הוא מתחיל עם סאונד שנות השמונים של סינטיסייזר ועם מילים שמדברות על על החיים בחברה מדכאת, על ישויות חזקות מאתנו המנסות לפתות את הציות של הפגיעים בהבטחות של ביטחון והרגעה ("Fall into line, you will do as you're told"). דבר שכאמור לא מפתיע כיוון שזהו הקו של הלהקה עוד מ- "Drones". בבתים יש בייס ליין פשוט מדהים של כריס וזה מאוד מוסיף לשיר. גם השיר הבא "Liberation" ממשיך בקו הזה ("We intend to erase your place in history"). השיר הזה לוקח כיוון יותר קלאסי שמאוד מזכיר את "The Resistance" וכולל פסנתר ושכבות קול והרמוניות מרובות של Matt Bellamy, מה שנותן וייב רציני של שיר הלקוח מהרפרטואר של "Queen". ולמרות כל האזכורים ללהקה האדירה, זה עדיין מפגן מדהים ומהפנט של Bellamy שמעביר בי בכל האזנה צמרמורות. באלבום הזה יש כמה מהשירים הכבדים ביותר של "Muse", לדוגמא, הסינגל הראשון ששוחרר "Won’t Stand Down" הכולל טמפו מהיר, ריף כבד וצרחות ו- "Kill Or Be Killed" שגם הוא מאוד בועט ומטאליסטי. לטעמי "Kill Or Be Killed" נותן קצת טעימה קטנה מ"מיוז" של לפני 20 שנה, עם סאונד שמאוד מזכיר שירים מ- "Absolution". מעניין לציין שבאלבום הזה המתופף Dominic Howard מתנסה לראשונה בדאבל בס, דבר שרק מוסיף לתחושה ש"מיוז" התכוונו לקחת חלק מהשירים באלבום הזה לכיוונים קצת יותר "כסחניים". הרצועה החמישית "Ghosts" היא בלדה דביקה, אבל היא לא פחות ממדהימה בעיניי. היא נשענת על נגינת הפסנתר המרגשת והיכולת הווקאלית המדהימה של Matt Bellamy. אם כבר הזכרנו את מאט, אז הוא נשמע נפלא לאורך כל האלבום ונדמה שבכל שיר אנחנו מקבלים ממנו רובד שונה וגוון קול אחר. אני חייב לציין שבהאזנות הראשונות הרגשתי שהרצועות השמינית והתשיעית, "Verona" ו- "Euporia" בהתאמה, הן הרצועות החלשות באלבום, אבל לאחר האזנות חוזרות דעתי השתנתה ואני חושב שמדובר בשירים נפלאים שמזכירים גם הם את "The Resistance". הרצועה הסוגרת "We Are Fucking Fucked" ממשיכה בקו הבועט והמעולה של שירים אחרים באלבום. השיר הזה הוא סוג של "חזון אחרית הימים" שמנסה להראות שגורלנו נחרץ. ("The black vacuum of the universe, it was designed to swallow us whole"). לפני סיום אני חייב להתייחס לסינגל החמישי מהאלבום בשם "You Make Me Feel Like It’s Halloween". הסינגל הזה הפך את הניסיון להגדיר את הסגנון של האלבום הזה ללא רלוונטי. השיר הזה הוא הוכחה נוספת ש"מיוז" לא מפסיקה להפתיע, ואפילו יותר מכך. הוא מוכיח שכמה שלא תהיו מוכנים להפתעות שלהם עדיין תהיו מופתעים, כי כזה סינגל באמת עוד לא שמענו... השיר הזה משלב את "Somebody's Watching Me" של "Rockwell" עם "People Are People" של "Depeche Mode", עם צלילי סינתסייזרים ואפקטים ממוחשבים משנות השמונים, עם סולו אחד שהצליח להחזיר לכמה שניות את פרינס לחיים... וקליפ שכולו המואז' לסרטי אימה... פשוט אדיר! לסיכום , האלבום התשיעי "Muse" הוא אלבום נפלא ומגוון. הוא לא אלבום שיזכיר לכם את "Muse" של לפני עשרים שנה, אבל הוא כן נותן טעימה מהרפרטואר הוותיק יותר כמו "Absolution" ו- "The Resistance". אני מחזיק בדעה שלהקה אמורה להתפתח ולהתנסות, כל עוד היא לא מוכרת את נשמתה לרצונות ולתכתיבים של חברות התקליטים. במקרה הזה "Muse" הצליחה לאזן בין המצופה ממנה לבין השאיפות המוזיקליות שלה. היא הצליחה להעמיד שונה ומגוון, יש שיגידו אפילו יתר על המידה, כך שבוודאי כל אחד ממעריצי הלהקה יוכל למצוא כאן לפחות שיר אחד שידבר אליו יותר. לכן, גם אם אתם מתגעגעים ל- "Muse" הישנה, תנו צ'אנס לאלבום הזה ותגיעו עם ראש פתוח, אני בטוח שתוכלו למצוא בו כמה רגעי נחת. הבעיה הגדולה עם האלבום הזה נעוצה אך ורק באורך שלו. עם עשרה שירים ואלבום שמגיע ל- 37 דקות בלבד, לא נותר אלא לרצות ממנו עוד. להאזנה: Spotify, Apple Music, YouTube Music, Deezer "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 28 לאוגוסט 2006 שחררה "Iron Maiden" בבריטניה את אלבום האולפן ה- 14 שלה - "A Matter of Life and Death". (האלבום שוחרר בארה"ב קנדה ויפן ב- 5 לספטמבר ובאיטליה ופינלנד ב- 25 לאוגוסט). נתחיל בזה שמדובר באלבום היחידי של "Iron Maiden" שלא בוצע עליו תהליך מאסטרינג. החומר לו אתם מאזינים נשמע בדיוק איך שהוא נשמע באולפן בעת ההקלטות, ללא משחקי קונסולה ואקולייזרים למיניהם - "Pure Direct!!!" זו היתה בחירה מודעת של הלהקה אשר ביקשה להישמע הכי טבעית וקרובה למקור. זה האלבום השלישי מאז הקאמבק המפואר של Bruce Dickinson ו- Adrian Smith ללהקה, והשלישי ברצף עם Kevin Shirley שהפיק את שני האלבומים הקודמים יחד עם Steve Harris. עטיפת האלבום והכותרת שלו מסגירים בדיוק את מה שקורה בפנים. למרות שלא מדובר באלבום קונספט הרי שמרבית השירים באלבום עוסקים בנושאי מוות ומלחמה על-פני ההיסטוריה המדממת של האנושות. הכותרת "A Matter of Life and Death", לקוחה מסרט בריטי על מלחמת העולם השניה אשר דורג על-ידי מכון הקולנוע הבריטי במקום ה- 20 מבין 100 הסרטים הטובים ביותר שיצאו מהממלכה המאוחדת. הלהקה מגיעה לכתוב את החומר לאלבום הזה אחרי שני סיבובי הופעות עולמיים שליוו את אלבומם הקודם והמצליח "Dance of Death" משנת 2003. למרות שזה לא האלבום הראשון של "Iron Maiden" אשר משך לצד הפרוגרסיבי, זה כנראה האלבום הראשון של הלהקה בו הדינמיקה, שינויי המקצבים התכופים והקומפוזיציה המורכבת הפכו למטרה. הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום - "The Reincarnation of Benjamin Breeg", מהווה הצהרת כוונות באשר למורכבותו של האלבום, אשר כולל 10 שירים בלבד שנפרשים על פני 72 דקות. מדובר בקטע אפי המספר את סיפורו של בנג'מין בריג, אשר הביוגרפיה שלו פורסמה באופן סימולטני באתר אינטרנט מיוחד שהלהקה העלתה במקביל לשחרורו של הסינגל. מי שהקים לכאורה את האתר היה בן דודו של אותו בנג'מין, אשר לטענתו נתקל בתמונה ישנה שלו בארגז שנמצא בבית סבתו שהלכה לעולמה. אותו "בן דוד" הקים לכאורה את האתר בניסיון לחפש אחר בנג'מין ובאתר ניתן היה לקרוא את הביוגרפיה שלו. בנג'מין בריגס נולד ב- 3 לספטמבר 1939, יום הכרזת המלחמה של בעלות הברית על גרמניה בעקבות הפלישה לפולין. הוריו של בנג'מין הלכו לעולמם בשריפה נוראית שהתרחשה בביתם בשנת 1947 ובנג'מין נשלח לבית יתומים. הוא היה ילד מאוד חכם אך נטה להתבודד ולא התחבר עם יתר הילדים בבית היתומים. הוא חווה סיוטים בלילות ונהג לצייר אותם. בשנת 1954 הוא עזב את בית היתומים והחל לעבוד כקברן. בהמשך הוא טייל בעולם, אך ב- 18 ליוני 1978 נעלמו עקבותיו. בן דודו ביקש באתר שהקים במיוחד לצורך החיפושים, שכל היודע פרטים על מקום הימצאו של בנג'מין יצור עימו קשר, וכך היה. אחד מבאי האתר הודיע שיש לו פרטים על בנג'מין וקבע פגישה עם בן דודו ליום 14 לאוגוסט 2006 - הוא יום יציאת הסינגל. בדומה לסיפור הרקע, גם הקומפוזיציה של השיר דינמית ומורכבת. שתי הדקות הראשונות מהוות הקדמה שקטה בה נשמעת גיטרת הבס של האריס עם מעין אקורדים מפורקים, כאשר ברקע Bruce Dickinson מהווה שופר לקולו של בנג'מין, אשר מזמין את המאזין לשמוע את סיפורו. בהמשך השיר מתפוצץ לנו בפנים עם אחד מהריפים היפים של מיידן ועם שירה מלודית ומדהימה שהולכת ומתפתחת עם התקדמות השיר. הסגנון הדינמי והאפי הזה מצוי בשירים בולטים נוספים מהאלבום, כגון: “These Colours Don't Run” שמדבר על המחיר הכבד שהפטריוטים משלמים בקו החזית של המלחמה, "The Longest Day" שמעניק לנו פרטים מהפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השניה, אשר נערכה ב- 6 ליוני 1944 ונמשכה עד 30 לאוגוסט 1944 ו- “Brighter Than a Thousand Suns” המדהים אשר מנבא שואה גרעינית הממשמשת ובאה וכולל נגינה של Adrian Smith על סינתסייזר. הקו המלחמתי תופס זווית שונה במקצת עם שירים כמו The Pilgrim,” “For the Greater Good of God”, ”Lord of Light” המתייחסים לתפקידה של הדת בקונפליקטים בין העמים. אין באלבום הזה רגעים חלשים. גם הקטעים הקצרים יותר כמו הסינגל השני "Different World" אשר השמועות מספרות שהוא מהווה טריביוט ל-Phil Lynott או "Out of the Shadows", משתלבים כאן בצורה מושלמת. אם אנו בוחנים את אלבומיה של "Iron Maiden" מאז האיחוד בשנת 2000 כיצירה אחת מושלמת, להבדיל מבחינה של כמות השירים החזקים בכל אלבום באופן פרטני, אנחנו סבורים שזה אחד האלבומים הטובים של הלהקה במילניום הנוכחי. אין פלא אם כן, שאפילו הלהקה עצמה בחרה לנגן אותו בסיבוב ההופעות שנועד לקידומו באופן מלא, מתחילתו ועד סופו. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא הישראלי בעל הלשון המפורסמת, נגן הבס ואחד ממקימי להקת הרוק "KISS" !! אז קבלו 12 עובדות שאולי לא ידעתם עליו... (Photo: Jim Dyson) 1. הוא נולד ב-25 לאוגוסט 1949 בחיפה (כן, בישראל) תחת השם "חיים וייץ" אך בגיל שמונה הוא עבר עם אימו לגור ב-Queens ושינה את שמו ל- Eugene Klein, שם הבמה שלו הוא Gene Simmons והכינוי שלו בלהקה הוא "The Demon". 2. יחד עם הלהקה הם שחררו לא פחות מ-20 אלבומי אולפן !! 3. הוא היה פעם הבעלים של קבוצת Football בשם "LA KISS" יחד עם חברו ללהקה Paul Stanley. 4. הוא לעולם לא צרך אלכוהול או סמים וזאת מאחר שהוא הבטיח לאימו שלא יעשה זאת. אימו היא הונגריה ניצולת שואה וסימונס היה מאוד מחובר אליה. 5. הוא פילנטרופ מאוד גדול ואפילו קיבל על כך מספר לא קטן של פרסי הוקרה, בעיקר על תרומותיו לילדים. (Photo: AP) 6. לפני הקריירה המוסיקלית שלו סימונס היה מורה של כיתות ו' בבית הספר Spanish Harlem בניו יורק. 7. הוא דובר חמש שפות: עברית, אנגלית, גרמנית, הונגרית ויפנית. 8. תאמינו או לא אבל הסמל המסחרי שלו, הלשון המפורסמת שלו נמדדה והיא נמתחת לאורך של 17.8 ס"מ !! יש לו אפילו מגזין לייפסטייל שנושא את שמה של הלשון Gene Simmons' Tongue. 9. לסימונס יש כשרון מיוחד שקיבל לא בהתנדבות. הוא יכול לירוק להבת אש למרחק של כמעט 5 מטרים. כשמנהל הלהקה בא עם הרעיון של הפירוטכניקה להופעות, אף אחד לא רצה להיות זה שיורק את האש אז סימונס נודב לתפקיד ועבר הדרכה ע"י הקוסם "Amaze-O". בפעמים הראשונות שהוא ביצע את הפעלול, הלהבה הייתה כל כך חזקה (עם שילוב של כמות מוגזמת של ספריי לשיער) עד הוא שרף חלק נכבד משערות ראשו. (Photo: Morrisonhotelgallery.com) 10. הוא שחרר שני אלבומי סולו, הראשון "Gene Simmons" בשנת 1978 והשני "Asshole" בשנת 2004. 11. באלבום הסולו הראשון שלו הוא שכר את שירותיה של השחקנית Katay Sagal, לבצע קולות רקע באלבום, אתם בטח מכירים אותה כ"ג'מה" מילדי האנרכיה או משפחת באנדי. 12. הוא גילה את אחת מהלהקות הגדולות של הרוק !! "Van Halen" !! הוא החתים אותם ללייבל שלו והחל להקליט עימם דמואים אך לאור הלו"ז המטורף שלו עם "KISS" הם החליטו להיפרד והלכו לחתום ב-Warner Music. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט