ב-20 לאוגוסט 2008 יצא האלבום הרביעי של "Slipknot" בשם "All Hope Is Gone".
האלבום הרביעי של הלהקה הוא אקלקטי ונוצר באווירה כל-כך עויינת, עד כי כך שקשה לנו שלא לעשות גם סקירה אקלקטית, אז כבר עכשיו תקליקו על הקישור להאזנה לאלבום למטה ותתחילו לקרוא...
בשנת 2008 נפגשו חברי הלהקה בעיר הולדתם, אחרי 3 שנים שהם לא ראו אחד את השני על מנת להקליט את האלבום שמצד אחד יהווה את האלבום המצליח ביותר של הלהקה, אך מצד שני יסמן את הסוף של הגרעין שהקים את סליפנוט. בניגוד לאלבומים הקודמים, יצירת האלבום הזה נעשתה ע"י כל תשעת חברי הלהקה "יחד". זו פעם ראשונה שהם ישבו לכתוב ולעבד ביחד את השירים. אך העבודה יחד הייתה מלווה בהרבה מאוד אגרסיות, מריבות, חיכוכים וטרוף.
נראה שבאלבום הזה סליפנוט לוקחת חלקים מהאלבומים הקודמים שלה ומשלבת אותם עם אלמנטים חדשים. השיר הפותח "Gematria (The Killing Name)" ו- "All Hope Is Gone" הם יותר אכזריים ממה שהכרנו מהלהקה בעבר אך מזכירים קצת את האלבום הראשון, "Gehenna" שמזכיר קצת מהאלבום השני ו- "Dead Memories" ו- "Snuff" שמביאים רגעים טרגיים ומרגשים. בהקשבה לאלבום אתה מוצא את עצמך לעיתים קרובות תוהה איפה אתה? האם אתה באותו אלבום או שהנגן קפץ למקום אחר. אין כל כך זרימה או חיבור בין השירים, הם פשוט זורקים אותך ממקום למקום ולעיתים זה אפילו כואב. אנחנו חושבים שבגלל זה יש מספר קטן מאוד של שירים שמאוד זכורים וידועים מהאלבום הזה וישנם הרבה שירים שכאילו אף אחד לא שמע עליהם.
(Photo: Slipknot)
כל חברי הלהקה טענו שזה האלבום הכי פחות אהוב עליהם, מלבד בחור אחד: Joey Jordison ! ג'ואי טען שזה בדיוק האלבום שרצה להשיג עם סליפנוט, בדיוק כך הוא רצה שזה ישמע והתוצאה הסופית אהובה עליו ביותר. יכול להיות שהוא צדק מאחר וזה היה האלבום הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון, עד לפני שנתיים כש-"We Are Not Your Kind" כבש גם הוא את המקום הראשון. גם לא פלא שהוא הרגיש שזה בדיוק מה שהוא רצה, כי אחרי שכולם התערבו אחד לשני באיך לנגן, איך לשיר, איך להפיק ואיך לעבד... בהקלטות התופים ג'ואי נעל את עצמו בחדר והקליט את כל רצועות התופים לבד!! Clown סיפר שזה היה כל כך מתסכל וכל כך פוגע שכולם נמצאים בצד אחד של האולפן וג'ואי בחדר אחר נעול מבלי שאף אחד יכנס. הוא סיפר שהוא רצה לפוצץ את הדלת עם השאטגאן שלו אבל הוא פחד שזה יפגע במישהו.
חוסר האחידות המוסיקלי שיש באלבום הזה...יכול להיות שזו בעצם הייתה הסיבה לכך שג'ואי פוטר?
זה לא קל להכניס תשעה אנשים לאולפן ולגרום להם להקליט אלבום, Jim Root סיפר שזו הסיבה שהוא היה מאוכזב מ- Dave Fortman המפיק של האלבום, כי הוא פשוט לא הצליח לגרום לכולם לעבוד ביחד. כבר בהתחלה חלק מהחברים הגיעו עם מטען רגשי בגלל שלא קיבלו אפשרות להשפיע באלבומים הקודמים. הרי זה לא סוד ש-Clown, Corey Taylor וג'ואי הם המובילים ביצירה של הלהקה. אז עם כל המטען הרגשי, חוסר הכיוון לאן האלבום הזה הולך, החיכוכים והפוליטיקה הפנימית... מכאן זה רק הלך והתדרדר לאורך יצירת האלבום. תוסיפו לזה גם את העובדה ש Clown איבד את אבא שלו וקורי עבר גירושים וג'ואי נועל את עצמו בחדר...
מסיבת גן...זה כאן!
הם כולם טוענים שזה בעצם מה שעשה את האלבום למה שהוא, מרגישים את הסדקים שנפערים, מרגישים את המתח, מרגישים את התסכול והמטען הרגשי. התנאים העוינים הם מה שהעניקו לאלבום הזה את האגרסיות שלו, את האכזריות שלו ואת האקלקטיות. משיר הפתיחה "Gematria" דרך ההמנונים "Psychosocial" ו- "This Cold Black" והשיר המעוות "Wherein Lies Continue" הם רגעים שהופכים את התקליט הזה למה שהוא. אתה נע בין מלודיות וטקסטים מרגשים לבין התפרצויות אנרגיה חסרות רחמים מלוות בטקסטים שעושים לך דיכאון. אבל מה אנחנו מתפלאים, במחשבה לאחור זוהיא בעצם כל המהות של הלהקה.
אנחנו חייבים כמה מילים על השיר המרגש ביותר באלבום שזכה לגרסה אקוסטית מצמררת בהופעות הסולו האקוסטיות של קורי והוא השיר "Snuff". הוא מאוד יוצא דופן באווירת התקליט, בלדה שלא בוצעה עד כה ע"י סליפנוט והיא מתחילתה ועד סופה מרגשת בטרוף. קורי שופך את כל המעיים שלו (ואת הגירושים שלו) בשיר הזה, הוא סיפר שהשיר מסמן את המוות של קורי הישן ואת הבריאה של קורי החדש. המרירות הכבדה שמתחילה עם השיר, עוברת לשברון לב ומסיימת בשחרור רומנטי שהוא סיפור אפי !
כפי שהזכרנו בהתחלה, האלבום הזה גם סימן את פירוק הגרעין שהקים את סליפנוט. סליפנוט הוקמה ע"י Clown, ג'ואי ו- Paul Gray אי שם ב-1995. כשנתיים לאחר יציאת האלבום, פול נפטר כתוצאה ממנת יתר של מורפין והמוות שלו השפיע קשות על חברי הלהקה, במיוחד על Clown וקורי. הם לא ידעו מה יהיה עתיד הלהקה והרגישו שאי אפשר להמשיך בלעדיו (קצת מזכיר את סיפור קליף ברטון). יום לאחר מותו קיימו שאר חברי הלהקה מסיבת עיתונאים עם אלמנתו של פול ללא המסכות, ארוע חד פעמי שלא קרה מעולם. כחמש שנים לאחר יציאת האלבום, הודיעו חברי הלהקה רשמית שג'ואי עזב את הלהקה. ישנן הרבה שמועות לגבי תהליך ההיפרדות והסיבות לפיטורים אך ידוע שג'ואי היה חולה במחלת שרירים קשה שבעקבותיה הוא לא יכול היה לעמוד בקצב של הנגינה. ודבר נוסף ידוע, שבעקבות האלבום הזה נוצרו חילוקי דעות מאוד קשים לגבי הכיוון המוסיקלי בין ג'ואי לשאר חברי הלהקה.
מלבד המקום הראשון בטבלת המכירות ומועמדות לגראמי, האלבום הזה הביא את סליפנוט לפסגת ההופעות באותה התקופה. ב-2009 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עולמי לקידום האלבום, סיבוב שהוגדר ע"י ג'ואי כ-Mayhem !! (סדום ועמורה בעברית). כבר מההופעה הראשונה שהתקיימה בסיאטל, חברי הלהקה הבינו שזה הולך להיות סיבוב הופעות מאחד הגדולים שהם ידעו (נשמע לכם מוכר??), אגב בהופעה הזו Sid שבר את שני הרגליים שלו כשקפץ במהלך ההופעה מגובה של 4 מ'. ואכן ביוני 2009 התרחש השיא של סיבוב ההופעות, סליפנוט בפעם הראשונה בקריירה שלה היא הלהקה הראשית בפסטיבל Download !! קורי סיפר שזו הייתה הפעם הראשונה בתקופה ארוכה שהם התרגשו והיו לחוצים מההופעה. Clown סיפר שהם מילאו את עצמם בשינאה ואגרסיות כדי שהם יוכלו להתמודד עם העוצמה ולשדר את האנרגיות שסליפנוט רוצה לשדר. קורי בכה בתוך המסיכה בסיום המופע כשהוא מסתכל על חבריו ללהקה ויודע שהם עשו עבודה מדהימה, הוא הרגיש שהם מעריכים אחד את השני יותר (אפילו אם זה רק לרגע אחד).
מאז, סליפנוט הייתה הלהקה הראשית בפסטיבל שלוש פעמים (2013, 2015 ו-2019).
אגב, זה היה בסיבוב ההופעות הזה שהלהקה הייתה אמורה לבקר בארץ אך הופעתה בוטלה !! נקווה שמתישהו היא תגיע...
ונסיים בציטוט מאת Clown בהתייחסו לאלבום:
“I don’t have bad memories, I don’t have any regrets, I’m not mad at anyone, it’s just what a family does. A family fights. A family throws punches. A family bleeds, a family doesn’t talk, a family locks doors. That’s what we are, and that was my family’s last album”.
להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט