כל הלילה התלבטנו איך לפתוח את הסיקור הזה. איך לדבר על החוויה העוצמתית שחווינו אתמול בהופעה האינטימית של "Walkways".
מילים כמו התכנסות רוחנית, מפגש קוסמי ופולחן מוסיקלי, עלו בראשנו והמשיכו משם לטייל ברגשות שלנו, אבל עדיין לא הצלחנו לשים את האצבע על התיאור המתאים. לומר את האמת, גם עכשיו אנחנו לא ממש יודעים איך להגדיר זאת. ישנו חשש שכל מה שנכתוב כאן פשוט יוריד מהעוצמה, מהאנרגיות ומהאימפקט המטורף של מה שהתרחש בחדר החזרות "כאוס" שברחוב המקצוע בדרום תל-אביב ב-9 למרץ 2022. דבר אחד נוכל לומר בוודאות, זה היה אחד מאותם רגעים בהם אתה מרגיש שמשהו פנומנאלי עומד להתרחש, רגעים שלא שוכחים אף פעם, אותם רגעים שלא רק שהם נחרטים בזיכרון, אלא גם בלב ובנשמה וזה היה בדיוק הרגע הזה!
להקת "Walkways" קיימה אירוע שכמותו לא נראה בארץ (לפחות למיטב ידיעתנו). הופעה אינטימית בחדר חזרות בדרום תל-אביב, בה הם אירחו כ-40 ממעריציה המכורים והאדוקים. זה אולי יישמע לכם כמו מופע אנפלאגד רגוע, שקט ונעים, אבל חדר החזרות "כאוס" התפוצץ מאנרגיות ועוצמה שאנחנו בטוחים שלא היו שם מאז הקמתו.
כמכורים למוזיקה וגרופיס של הלהקה (כן, אנחנו גאים בזה, אפילו ממרום גילנו), מיותר לציין שעוד מרגע רכישת הכרטיסים עלה אצלנו סף ההתרגשות לרמות מטורפות. לא ידענו למה לצפות, איך כל המפגש המיוחד הזה בין להקה למעריציה יתרחש. כיצד תהיה הדינמיקה בין המעריצים ללהקה ובינם לבין עצמם ובמיוחד מה ינוגן שם (לפני ההופעה נשלח מייל לקהל שרכש כרטיסים והזמין אותם לבחור שירים שיופיעו בסטליסט) והאם חברי הלהקה יענו על 97,347 השאלות שיש לנו עליהם ועל המוזיקה שלהם. מה שכן, ידענו שהאירוע הזה הולך להיות מטורף, שכן בכל זאת מדובר בלהקה ענקית עם כשרון אדיר ומוסיקה שחודרת לנו לוורידים.
ממש כמו ילדים קטנים שמתרגשים בתור למתקן בלונה פארק, טיפסנו בגרם המדרגות המעופש בעקבות "השלטים". דף A4 חלק עם חץ והאות "W" שרק מעריצי הלהקה יוכלו לזהות, הנחה אותנו כל הזמן לעלות למעלה, לא להפסיק, להמשיך לעלות, כשבכל קומה הרגשנו שאנחנו מתקרבים ל"אולימפוס", מה שרק העצים את ההתרגשות ההולכת וגוברת.
אנחנו מגיעים לכניסה ומקבל אותנו אביחי (הבסיסט) עם עיניים קורנות וחיוך מאוזן לאוזן, "לא יכול כבר לחכות להתחיל לנגן" הוא אומר ומרוב התרגשות אנחנו משיבים לו רק בליבנו "מתים כבר שתתחילו". אנחנו נכנסים פנימה ובהתרגשות יתרה לוחצים את ידייהם של רן (זמר), בר ויוני (גיטריסטים) ופריאל (מתופף).
נכון, אנחנו כבר מזמן לא בני 16 וזה אולי קצת פתאטי, אבל.. (על ה-@#$ שלנו). כשאתה פוגש פנים מול פנים יוצרים ואמנים שכל-כך מרגשים אותך, אנשים שהיצירה שלהם חודרת לך ללב ולנשמה וגורמת לך להרגיש משהו כל-כך עוצמתי, אתה נזרק אחורה בזמן לגיל 16. אתה עף בלי כנפיים למקום שבו החיבור למוסיקה הוא ללא גבולות או מחסומים. אין כאן שום רלוונטיות לגיל, מין, גזע או כל דבר אחר שמתייג אותך או מכניס אותך למסגרת ומבט חטוף על החולצה שאתה לובש (שכמובן נושאת את שמה של הלהקה) ועל אלה של מרבית הנוכחים במקום, נותן לך את החיזוק שאתה במקום הנכון, עם האנשים הנכונים. האחים שלך גם אם לא מאותה אמא, מגדר או מין!!
חברי הלהקה מסתובבים בחדר, מדברים עם מעריצים ואנחנו כמובן קופצים על ההזדמנות לשאול ולחפור על כל מיני דברים מסקרנים כגון: איך מקליטים אלבום כל-כך עוצמתי כמו "Bleed Out, Heal Out", איך עוברים מהופעה ב"בארבי" לסיבוב הופעות באירופה כמופע פותח ללהקות "Memphis May Fire" ו- "In Flames". איך מוצאים את הסאונד הנכון לשיר כזה או אחר, איך עוברים במהלך ההופעה מכיוון גיטרה סטנדרטי לדרופ C או D ואיך יוצרים את הדינמיקה המופלאה והכל-כך מהפנטת בשירים... מיותר לציין שכל חברי הלהקה, ללא יוצא מן הכלל, השיבו בסבלנות מרובה ובפירוט לכל שאלותינו.
אחרי ההמתנה לתחילת ההופעה, שהרגישה (לדברי חברי הלהקה עצמם כמו קבלת פנים בחתונה או בר מצווה), התחיל הדבר האמיתי. ברגע שנוגן התו הראשון של השיר הפותח "Blood Into Water", התחוללה התפרצות געשית מטורפת שהרימה את כל הבניין ואת תקרת ה"כאוס" באוויר !!
רק תנסו לדמיין לעצמכם איך זה נראה ונשמע כש- 40 מעריצים אחוזי טרוף, שעוטפים את הלהקה האהובה שלהם בחדר חזרות קטן וחשוך, מניפים את ה"אייר גיטר" לצלילי הגיטרות של בר ויוני, חובטים על גופם לצלילי הבס של אביחי, מרחפים מעלה ומטה באוויר עם כל מכת סנייר ובייס דראם של פריאל ושואגים את עצמם לדעת יחד עם הקול הענק של רן ירושלמי !! הדבר המדהים ויוצא הדופן (ואנחנו בטוחים שעכשיו תאשפזו אותנו) הוא שהסאונד לא נכנס דרך האוזניים כמקובל במציאות ובחוקי הפיסיקה, אלא עבר בצורה קוסמית דרך אנרגיות מחשמלות. האנרגיות של חברי הלהקה העבירו את הסאונד ישר לקרביים, לגוף ולנפש של הקהל ותאמינו לנו זה מניסיון אישי !!
עכשיו תוסיפו לזה את העובדה שהסטליסט שהונח על הרצפה במספר עותקים, נכתב בכתב סתרים שלא איפשר לקהל להבין מה הם הולכים לשמוע, דבר שהוסיף להתרגשות ולהתלהבות.
חברי הלהקה נתנו את הנשמה שלהם בכל שיר ושיר, כשהם מנגנים ושרים לקהל העוצמתי שלהם בגובה העיניים, זו חוויה שקשה לתאר. מדי פעם רן עבר בין האנשים בקהל, מחבק, לוחץ ידיים ושר כשרוב הזמן הוא משתולל, קופץ באוויר וצורח את נשמתו. כל אחד ואחד מחמשת המופלאים נתנו 300% מעצמם, כשכבר אחרי השיר השני היה ברור להם שאם המופע יימשך בעצימות כה גבוהה, כלל לא ברור כיצד הוא יסתיים.
בין השירים חברי הלהקה סיפרו קצת סיפורים מאחורי הקלעים ובין היתר הצלחנו ללקט את הפרטים הבאים:
* חברי הלהקה סיפרו שהם הופתעו מהבחירות של הקהל להכניס לסטליסט דווקא שירים מהאלבום הראשון. כי בשונה מחו"ל, שם הם הרגישו שהאלבום האחרון יותר דומיננטי, בארץ הם גילו שיש לקהל חיבור מאוד חזק לאלבום הראשון.
* בשיר "Blood Into Water" מהאלבום הראשון, יש בספרון של הדיסק, טקסט שלא קיים בשיר עצמו ובתוך הטקסט הקצר יש את המילים "Blood Into Water". רן סיפר שהמילים נכתבו בהקשר של הכרת תודה, כלהקה, על היכולת והאפשרות שלהם להפוך את כל הקשיים והאתגרים הכואבים שהם עוברים בחיים לשירים שעושים לאנשים אחרים טוב.
* רן סיפר על השיר "You Found Me" זהו שיר שהוא כתב והקדיש לאשתו, שלקחה אותו והרימה אותו כשהיה בתחתית, עם כל האגרסיות, התסביכים והבעיות. היא "מצאה אותו", תמכה בו והפכה אותו לבן אדם שלם.
* השיר "Trumpet Call" נכתב על הטראומה שרן חווה במערכת יחסים קשה, במקום שהוא הגיע למצב של כמעט אובדן שפיות. הוא סיפר שלאחר ההתרסקות הקשה כל מה שהיה לו בראש זה נקמה, ממש כמו בסרטים. הוא בחר להתמודד עם כל "החרא" ובעזרת טיפולים ובעיקר המוסיקה הוא הצליח להתגבר.
בשיר ישנו קטע שמתייחס ל- Corey Taylor מלהקת "Slipknot":
"Corey slip your words around my soul
Knot me in control!"
רן סיפר שבתקופה הזו "Slipknot" הייתה אחת הלהקות שעזרו לו להתמודד עם הקשיים והאתגרים.
* השיר "Unbearable Days" מתייחס לימים הנוראים שיש לכל אחד מאתנו בתקופות שונות בחיים. השיר מדבר על-כך שדווקא זה הזמן שבו יש לנו את האפשרות לצמוח ולהשתנות כבני אדם ואלו הרגעים החשובים. בר סיפר שאין הרבה שירים שבהם הוא כותב, אבל בשיר הזה הוא כתב את ה- C-Part וזה התחבר מדהים עם החלק של רן. השילוב של שני החלקים שהביא כל אחד מהם, הפך למשהו שלם וגדול ומבחינתו זה היה מאוד מרגש, הוא הקדיש את השיר לאשתו.
* בתחילת הדרך שמה של הלהקה היה "אסירי תודעה", הלהקה ניגנה מטאל בעברית, חלק מהשירים מהאלבום הראשון הם שירים שנוצרו בעברית. לדוגמא השיר "OUT" היה בכלל קאבר לשיר של אפרים שמיר שנקרא "נכון את יפה".
דוגמא נוספת היא השיר "Skin Deep" שגרסתו הראשונה היה שיר בעברית בשם "עור של פיל".
אנחנו עדיין לא התאוששנו מהחוויה הקוסמית, חוץ גופית ורוחנית שעברנו. זה דבר מדהים להיות בחדר אחד, פנים מול פנים, בגובה העיניים עם להקה כל-כך גדולה ומדהימה, שעם הכישרון שלה מחבקת את הקהל ומעניקה לו חוויה מוסיקלית שונה, ייחודית ושמיימית.
נסיים במסר חשוב !!
לפני סיום חשוב לנו להתייחס לקשיים אותם חווים אומנים צעירים במוזיקה הישראלית. זה תמיד מתסכל אותנו לחשוב שאומן בישראל לא יכול להתרכז רק ביצירה וחייב לעבוד בכדי להתקיים. כמה קשיים חווים אותם יוצרים ואומנים צעירים, במאבק להצלחה, במיוחד אם מדובר במוזיקה שאינה נחשבת ל"מיינסטרים". עד כמה קשה להם להגשים את היצירה שלהם, את החלומות שלהם ועד כמה קשה להם להביא אותה אלינו, לקהל, לשמח ולרגש אותנו. תפנימו את זה טוב, טוב, אי אפשר לחיות ממוזיקה שאינה "מיינסטרים" בישראל, נקודה!
האומנים שאנחנו כל-כך אוהבים חייבים לעבוד ולהתפרנס כדי להתקיים ואז השגרה והצורך הקיומי מחריבים את הכל. המוסיקה יורדת בהדרגתיות בסדר העדיפויות ולאט לאט מתפוגגת.
וכאן, אנחנו, קהל המעריצים, צריכים לעשות מעשה!!
להגיע להופעות, לרכוש אלבומים, חולצות, כובעים ומוצרים אחרים ולתמוך בכל דרך אפשרית, כדי שנוכל להמשיך וליהנות מהמוזיקה שאנחנו כל-כך אוהבים וזקוקים לה ממש כמו סם מרפא. אנחנו מקווים ומתפללים שנוכל להמשיך ליהנות מהמוזיקה של "Walkways" כמו שאר להקות אהובות עלינו. שיצליחו להתפרנס בכבוד וליצור את המוסיקה שלהם בחופשיות וללא עכבות !!
עריכת לשון: אורי ענבי/Ori Anabi
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט