Beastie Boys - Licensed to Ill
ב- 15 בנובמבר 1986 יצא "Licensed to Ill", אלבום הבכורה של להקת "Beastie Boys".
הסיפור של "Beastie Boys" מתחיל הרחק מעולם הפטיפונים ומכונות התופים, בלב סצנת ההארדקור פאנק התוססת והמחוספסת של ניו יורק בראשית שנות השמונים. בשנת 1979 הקימו תלמידי התיכון הניו יורקיים Michael Diamond, המוכר בכינויו Mike D, יחד עם הגיטריסט John Berry, הבסיסט Jeremy Shatan והמתופפת Kate Schellenbach את להקת האוונגרד והפאנק "The Young Aborigines". כאשר שאטאן עזב את העיר בקיץ 1981, הצטרף להרכב כבסיסט חברם ומעריץ הלהקה Adam Yauch, שאימץ בהמשך את הכינוי MCA. זמן קצר לאחר מכן שינתה הרביעייה את שמה ל-"Beastie Boys", כאשר המילה Beastie שימשה כראשי תיבות של "Boys Entering Anarchistic States Towards Inner Excellence", ובנובמבר 1982 הוציאה החבורה את מיני אלבום ההארדקור פאנק המהיר והרועש "Polly Wog Stew", שהוקלט בתקציב זעום של מאה ושבעים דולר באולפני 171A במנהטן והפך אותם לדמויות מוכרות במועדונים כמו CBGB ו-Max's Kansas City.
נקודת המפנה המוזיקלית וההיסטורית של הלהקה התרחשה בשנת 1983. ברי עזב את ההרכב, ובמקומו גויס הגיטריסט הצעיר והכריזמטי Adam Horovitz, המוכר כ-Ad-Rock, שהגיע מלהקת הפאנק המקומית "The Young and the Useless" והביא עמו אנרגיה קומית מתפרצת וחיבה עזה לתרבות ההיפ-הופ הצומחת ברובעי ניו יורק. מתוך בדיחה פנימית שהתבססה על מתיחות טלפוניות שביצעו חברי הלהקה לרשת גלידריות ניו יורקית בשם Carvel, הקליטו השלושה יחד עם שלנבאך את הסינגל ההומוריסטי "Cookie Puss", ששילב לראשונה ביטים אלקטרוניים וראפ. להפתעתם המוחלטת, השיר הפך ללהיט מועדונים מחתרתי ברחבי מנהטן ושיר אחר של הלהקה, "Beastie Revolution", זכה לשימוש בפרסומת של חברת התעופה British Airways, שנאלצה לשלם ללהקה הצעירה ארבעים אלף דולר כפיצויים על הפרת זכויות יוצרים, סכום שאיפשר לחברים לשכור דירה משותפת ולהתמקד במוזיקה.
באותה תקופה הכירה הלהקה סטודנט לקולנוע באוניברסיטת ניו יורק וחובב מושבע של הארדקור פאנק, מטאל והיפ-הופ בשם Rick Rubin, שניהל מתוך חדר המעונות שלו ב-Weinstein Hall את חברת התקליטים העצמאית החדשה שלו, Def Jam Recordings, יחד עם היזם והאמרגן Russell Simmons. רובין החל לשמש כדי-ג'יי של הלהקה בהופעות תחת השם DJ Double R, ובמהרה שכנע את דיאמונד, יאוך והורוביץ לזנוח את כלי הנגינה, להיפרד משלנבאך ולהפוך לשלישיית ראפ פרועה שמתנהגת על הבמה כמו כוכבי רוק כבד. לאחר שהסינגל הקשוח "Rock Hard" משנת 1984, שדגם באומץ את הריף של "Back in Black" של "AC/DC", משך את תשומת לב התעשייה, וסינגל הפריצה "Hold It Now, Hit It" כבש את תחנות הרדיו של מוזיקת הרחוב, שלח סימונס את השלישייה בשנת 1985 לחמם את Madonna בסיבוב ההופעות הנוצץ שלה "The Virgin Tour". המפגש בין שלושה נערים חצופים המקללים ומשפריצים בירה על הבמה לבין קהל מעריצות הפופ הצעירות הסתיים בשריקות בוז אדירות מדי ערב, אך העניק ללהקה חשיפה ארצית אדירה וביטחון בימתי בלתי שביר.
צוידים בתעוזה הזו נכנסו השלושה יחד עם רובין וטכנאי הסאונד המבריק Steve Ett אל אולפני Chung King House of Metal בצ'יינהטאון שבניו יורק כדי להקליט את אלבום הבכורה המלא שלהם. החזון של רובין והלהקה היה מהפכני לחלוטין. במקום להסתפק בדגימות דיסקו ו-Fאנק שגרתיות, הם בנו קולאז' סוני חסר תקדים שאיחד בין תיפוף הענק של "Led Zeppelin", ריפים של "Black Sabbath" ו-"AC/DC", מכונת התופים האימתנית Roland TR-808, ושירה משולשת שבה שלושת הראפרים משלימים זה את משפטו של זה בצעקות ובתיאום מושלם. השם המקורי שנבחר לאלבום היה "Don't Be a Faggot", אך חברת Columbia Records, שהפיצה את אלבומי Def Jam, סירבה בתוקף להוציאו תחת השם הפרובוקטיבי. הלהקה שינתה את שם האלבום ל-"Licensed to Ill", משחק מילים שנון על "Licensed to Kill", סרט פארודיה בריטי משנת 1965 שחיקה את סרטי ג'יימס בונד.
האלבום נפתח בהתנגשות חזיתית שמשנה את חוקי המשחק מהשנייה הראשונה עם "Rhymin & Stealin". השיר מזנק מתוך מקצב התופים האדיר של John Bonham מלהקת "Led Zeppelin" מתוך השיר "When the Levee Breaks", שעליו מולבש הריף הכבד והדחוס של Tony Iommi מתוך "Sweet Leaf" של "Black Sabbath". מעל החומה המוזיקלית הזו פורצים השלושה בטקסטים פרועים של פיראטים שיכורים, ויוצרים הצהרת כוונות חסרת פשרות שמבהירה שההיפ-הופ כבר אינו נחלתם של מועדוני ריקודים בלבד. מיד אחריו מגיע "The New Style", שבו השלישייה מפגינה וירטואוזיות ווקאלית ומעברים חדים בין אקפלה חפה מליווי לבין ביט מועך שהפך לאחד מסימני ההיכר של האלבום.
המומנטום נמשך עם "She's Crafty", שמניח את הריף המחשמל של Jimmy Page מתוך "The Ocean" של "Led Zeppelin" כבסיס לסיפור משעשע על מפגש לילי שמסתבך, ומיד אחריו "Posse in Effect" ו-"Slow Ride" שמבוסס על דגימה מתוך "Low Rider" של להקת "War". ברצועה השישית, "Girls", מחליפים השלושה את הגיטרות הכבדות במנגינת קסילופון מינימליסטית, מתקתקה ומעצבנת במכוון, שעליה מדקלם הורוביץ טקסט שובניסטי ומוקצן על חלוקת תפקידים בבית, שיר שהלהקה עצמה התנערה ממנו בעשורים הבאים והתנצלה על מילותיו.
הצד הראשון נחתם בלהיט הענק שהזניק את הלהקה לתהילת עולם, "(You Gotta) Fight for Your Right (to Party!)". למרבה האירוניה, השיר נכתב על ידי יאוך וידיד הלהקה Tom Cushman כפרודיה מוחלטת שלועגת להמנוני רוק המסיבות החלולים של להקות כמו "Twisted Sister" ו-"Mötley Crüe". רובין, שזיהה את הפוטנציאל המסחרי העצום, הוסיף לשיר ריף גיטרה מוביל ודחף אותו כסינגל למרות התנגדות הלהקה. הקליפ הפרוע שבימו Ric Menello ו-Adam Dubin, שבו השלישייה הורסת מסיבה של חנונים ומטיחה עוגות קצפת בפני המשתתפים, אומץ בהתלהבות אדירה על ידי ערוץ MTV והקהל שלא הבין את הסאטירה והפך את השיר להמנון נעורים עולמי שהגיע למקום השביעי במצעד הבילבורד האמריקאי.
הצד השני של התקליט נפתח באחת מפסגות ההארד-רוק ראפ של כל הזמנים, "No Sleep till Brooklyn", ששמו מהווה מחווה ישירה לאלבום ההופעה המיתולוגי "No Sleep 'til Hammersmith" של להקת "Motörhead". בזמן הקלטת השיר באולפני Chung King, שהתה בחדר הסמוך להקת הת'ראש מטאל "Slayer", שעבדה באותם ימים ממש יחד עם רובין על אלבום המופת שלה "Reign in Blood". רובין ניגש אל גיטריסט הלהקה Kerry King והציע לו מאות בודדות של דולרים במזומן כדי שיקליט ריף וסולו גיטרה עבור השיר, וקינג נכנס לאולפן, חיבר את המגבר ובטייק סוחף העניק לשיר את חותמת המטאל האותנטית שלו, ואף הופיע בקליפ הרשמי כשהוא חבוש בחליפת גורילה במהלך הסולו.
מיד לאחר מכן מגיע "Paul Revere", יצירת מופת של סיפורת היפ-הופ קולנועית המגוללת גרסה מיתולוגית ומדומיינת של מערבון על האופן שבו נפגשו שלושת חברי הלהקה. הביט המהפנט והייחודי של השיר נולד כאשר יאוך שמע מחוץ לחדר ההקלטות את מכונת התופים של צמד ההיפ-הופ "Run-DMC" שהקליט באולפן, הקליט את תבנית התופים אל סרט מגנטי והפך את הסליל כך שיתנגן לאחור וייצור גרוב חורק ובלתי נשכח. הרצף המבריק ממשיך עם "Hold It Now, Hit It", שחוגג את תרבות הדגימות והסקראצ'ים הקלאסית של ניו יורק, ועם "Brass Monkey" הממכר, שנבנה סביב דגימת הסקסופון הקופצנית של להקת הפאנק והסול "The Wild Magnolias" מתוך השיר "Funky (Give It Up)" והפך את קוקטייל האלכוהול הזול של רובעי ניו יורק לשם דבר.
שתי הרצועות החותמות את האלבום, "Slow and Low" שנכתב במקור על ידי חברי "Run-DMC" והוענק לשלישייה, ו-"Time to Get Ill" שדוגם בקצב מסחרר את "Custard Pie" של "Led Zeppelin" לצד Creedence Clearwater Revival ו-Kool & the Gang, משלימות ארבעים וארבע דקות של אנרגיה מתפרצת, הומור רחוב מושחז וחיבור מוזיקלי שטרם נשמע כמותו.
לא פחות אייקונית מהמוזיקה עצמה היא עטיפת האלבום הנפתחת, שנוצרה על ידי האמן הבריטי World B. Omes, שם העט של David Gambale, יחד עם המנהל האמנותי Stephen Byram. בחזית העטיפה מוצג זנבו של מטוס נוסעים סילוני מסוג Boeing 727 הנושא את לוגו הלהקה ומספר הרישוי הדמיוני 3MTA3, אשר בקריאה הפוכה בראי חושף את הכיתוב הגס Eat Me, וכאשר פותחים את עטיפת התקליט מתגלה חלקו הקדמי של המטוס מתרסק לתוך צלע הר בצורת בדל סיגריה או ג'וינט מעשן שמעוכה על הסלע.
עם צאתו בנובמבר 1986 חולל "Licensed to Ill" רעידת אדמה תרבותית ומסחרית חסרת תקדים. במרץ 1987 הפך האלבום לאלבום ההיפ-הופ הראשון בהיסטוריה שהעפיל למקום הראשון במצעד הבילבורד 200 האמריקאי, מקום שבו שהה במשך שבעה שבועות רצופים. הוא הפך לאלבום הבכורה הנמכר ביותר של שנות השמונים בחברת Columbia Records, הגיע למעמד של אלבום יהלום עם מכירות של למעלה מעשרה מיליון עותקים בארצות הברית לבדה, וריסק סופית את המחיצות הגזעיות והמוזיקליות בין קהל הרוק הלבן בפרברים לבין תרבות ההיפ-הופ העירונית. למרות הקרע הכלכלי המר שנוצר בהמשך בין הלהקה לבין רובין ו-Def Jam, שהוביל את השלישייה לעזוב ללוס אנג'לס ולהמציא את עצמה מחדש באלבום המופת "Paul's Boutique", נותר "Licensed to Ill" אבן הראשה המכוננת שסללה את הדרך לעליית הראפ-רוק, הנו-מטאל והקרוסאובר המודרני.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות