top of page

Coverdale/Page

אז מה עושה Jimmy Page כאשר Robert Plant לא נענה לחיזוריו ולא מסכים לאיחוד? הוא חובר לצ'ילבה הכי גדולה של פלאנט - David Coverdale, ומשחרר אלבום שמצית לפלאנט את כל הפיוזים. האלבום הזה עיצבן את Robert Plant עד כדי כך, שהוא גרם לו בסופו של דבר להתמסר לאיחוד עם Jimmy Page, לא לפני שהוא עוקץ את David Coverdale ומכנה אותו בתקשורת "David Cover-Version".



אז הטלנובלה הזאת בין שלושת מנופחי האגו מתקשרת לאלבום ששוחרר ב- 15 למרץ 1993 - אלבום האולפן היחיד של הצמד Coverdale/Page.


אפשר לומר שהסיפור של האלבום מתחיל בשנת 1987 עת "Whitesnake" שחררה את האלבום הנושא את שמה ואשר ידוע היום בשם "1987". באלבום הזה עושה הלהקה בהנהגת David Coverdale, שינוי מהותי וקיצוני הן בהרכב והן בצליל. קוברדייל מחליף את כל הנגנים שליוו אותו באלבומים הקודמים ופשוט מקים להקה חדשה. במקביל גם הסיגנון המוזיקלי עובר מטמורפוזה והופך מהארד רוק/בלוז רוק להבי מטאל/גלאם מטאל. השינוי המהותי הזה בצליל של הלהקה משתקף גם מסגנון השירה של קוברדייל אשר לעיתים נשמע כחיקוי של Robert Plant, כפי שניתן לשמוע בין היתר כבר בשיר הפתיחה של האלבום בהוצאה האירופאית שלו "Still Of The Night".


האיתות הזה מכיוונו של David Coverdale, אשר פתאום החל להישמע כמו גירסה חדשנית של Robert Plant, הספיק ל- Jimmy Page בכדי להביא את שיתוף הפעולה הזה לכדי מימוש. השניים נפגשו במהלך החורף של 1991-1992 במספר לוקיישנים משני צידי האוקיינוס ועמלו על החומרים לאלבום.


עטיפת האלבום מציגה באופן מדויק את מה שקורה בפנים - שתי דרכים המשתלבות לכביש אחד. ואכן הסיגנון המוזיקלי של האלבום הוא שילוב בין הריפים החזקים של "לד זפלין" לבלוז-רוק האיטי והכבד של ווייטסנייק.

(Photo: William Hames/Zuma)


השילוב הזה נשמע כבר בשיר הפתיחה "Shake My Tree" שמשלב בין הרפים הכל-כך מזוהים עם "לד זפלין" לבין הבלוז-רוק המחשמל של "Whitesnake". השיר מתחיל חלש ואקוסטי כשהמתח הולך ונבנה על-פני שני הבתים הראשונים, עד לפיצוץ הבלתי נמנע בבית השלישי. הריף המדהים של השיר הזה פותח על-ידי Jimmy Page יותר מעשור קודם לכן, עוד בימי הסשנים של האלבום האחרון של "זפלין" - "In Through The Out Door", מה שמוכיח עד כמה נכונה ההגדרה של מגזין הרולינג סטון שהציג אותו כ"אפיפיור של ריפי הכח" או במקור "the pontiff of power riffing".


האלבום ממשיך עם "Waiting On You" עוד שיר עם ריף "לד זפלני", רק שכאן להבדיל מהשיר הקודם הסגנון מושך יותר לכיוון ווייטסנייק, כפי שחטיבת הקצב מסגירה מיד. גם הפזמון והשירה של קוברדייל מתכתבים יותר עם "Whitesnake" של "1987" מאשר עם פלאנט ו"זפלין".


ואם כבר דיברנו על "Whitesnake", אז בלדת הבלוז-רוק "Take Me For A Little While" שמגיחה אלינו חרש ברצועה השלישית, הייתה בהחלט יכולה להתאים לאלבומי "Whitesnake" של ראשית שנות השמונים. זהו ללא ספק אחד השירים היפים והחזקים באלבום, אשר מצליח להוציא מהצמד את המיטב.


כאן המקום לציין שהאלבום כולל עוד שתי בלדות בלוז-רוק חזקות, "Don’t Leave Me This Way" שסולו הגיטרה שלו מתכתב עם זה מהשיר "Since I've Been Lovin' You", החל מדקה 4:45 ו- "Whisper a Prayer for the Dying" שחטיבת הקצב שלו מזכירה לנו לפרקים את הסאונד מהרכב אחר של Jimmy Page מראשית שנות השמונים - "The Firm". שלושת הבלדות מפוזרות על-פני האלבום ומהוות את העוגנים היציבים שלו. קוברדייל נשמע בהן מדהים, הוא נמצא באיזור הנוחות של המנעד הקולי שלו והוא פשוט מתעלה על עצמו. באופן דומה, הן מחזירות את פייג' לשורשי הבלוז מהם הגיע ומבליטות את היכולת המדהימה שלו לקחת ריף בלוז פשוט ולאלתר עליו משפטי גיטרה קצרים ומלודיים לצד סולואים משתפכים וממיסי מתכות.

(Photo: Heartofmarkness.com)


הרצועה הרביעית של האלבום "Pride and Joy" נבחרה לשמש כסינגל הראשון מתוכו, ולא בכדי. מדובר בשיר "לד זפליני" מובהק, החל מהפתיחה המשלבת את האקוסטית הכל-כך מוכרת של Jimmy Page יחד עם הדולצימר – כלי המיתר שפייג' לא השתמש בו מאז האלבום "Led Zeppelin III", דרך הריפים החשמליים שמתכתבים עם המקור וכלה בשירה שנועדה להישמע בדיוק כמו פלאנט עם המשיכה של ההברות. מעניין שהשיר התחיל בכלל מסקיצה בלוזית של קוברדייל שפייג' פשוט פירק לה את הצורה ובנה אותה מחדש כשיר הארד רוק מטלטל. Jimmy Page אחראי כאן גם על נגינת המפוחית שמלווה את השיר לכל אורכו כולל הסולו מדהים.


אנחנו ממשיכים עם "Over Now" והתיפוף ה"קשמירי" שלו, המשולב עם סאונד הגיטרה שמזכיר לנו שוב את ההרכב הקודם של פייג' - "The Firm". הקטע הזה יחד עם Easy Does" It" הם שני השירים הפחות טובים של האלבום ויש בהם לא מעט מן המשותף שכן גם כולל מעין שילוב של האקוסטיות מלד "Led Zeppelin III"עם סאונד החשמלית והבס של "The Firm", במיוחד מהכניסה של הבס בדקה 2:46.


הרצועה "Feeling Hot" היא המהירה ביותר באלבום והיא מובלת על ידי התיפוף החזק של Denny Carmassi מלהקת "Montrose".


השיר "Take a Look at Yourself" הוא בלדת הארד רוק אייטיזית מובהקת. שיר אהבה עם ההשפעות הברורות של קוברדייל ופזמון מלודי תואם ווייטסנייק של MTV משנות השמונים. השיר הזה מוכיח לנו שפייג' לא ממש התקדם מאז ימי ה"השאלות" שלו מאומנים אחרים בתקופת לד זפלין, שכן המלודיה של השיר ואפילו חלק מהמילים מזכירים את "Tracks of my Tears" של ה- "Temptations".


הקטע "Absolution Blues" הוא הכי קרוב שקוברדייל נשמע כמו פלאנט באלבום הזה. הריף שלו ללא ספק מועתק מהשיר Heartbreaker של לד זפלין, אבל מי אמר שלפייג' אסור להעתיק מעצמו ? עם זאת, קוברדייל בכל זאת השאיר את חותמו על השיר עם רצף המילים: "Falling down to wash my tears away" שמתכתבות עם מילות השיר "Ain't Gonna Cry No More" של "Whitesnake".


האלבום אומנם לא הותיר אחריו חותם משמעותי, אבל הוא ללא ספק אלבום טוב עם קומפוזיציות חזקות וביצועים טובים לא פחות. יחד עם זאת, האלבום יצר רעידת אדמה קטנה שהגלים שלה הדהדו כמעט עד לסוף העשור. האנטגוניזם שהוא עורר אצל פלאנט יחד עם המכירות הדלות יחסית של אלבומו "Fate of Nations" היוו את הקטליזטור שיוביל לאיחוד שלו עם פייג', בתחילה במופע שהוקלט במיוחד לכבוד תוכנית האנפלאגד של MTV ושוחרר באלבום שמע ובדי וי די - "No Quarter: Jimmy Page and Robert Plant Unledded", ובהמשך אף באלבום אולפן שלם עם חומרים מקוריים.


להאזנה לאלבום: Youtube.


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

Comments


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page