ב- 9 ליולי 1971 יצא האלבום "Fireball" של להקת "Deep Purple".
זה האלבום החמישי של הלהקה והשני שלה בהרכב MKII הכולל את Ian Gillan כסולן ואת Roger Glover כבסיסט.
האלבום הזה ממוקם בין שני המאסטרפיסים "In Rock" ו- "Machine Head" וכנראה שזו הסיבה שהוא נבלע בצילם של שני הגדולים הללו, ממש כמו עמק בן שני הרים.
בנוסף, האלבום לא כולל שום "להיט" ובינינו, רובכם כנראה אפילו לא זוכרים את שמות יותר ממחצית השירים בו (אם מוציאים מהמשוואה את "Strange Kind of Woman" שלא נכלל בגירסה האירופאית של האלבום ויצא רק כסינגל).
עכשיו תוסיפו על זה את הנתון שאפילו חברי הלהקה עצמם לא רואים באלבום הזה כקלאסיקה (למעט אולי Ian Gillan), והרי לכם קונצנזוס כמעט מלא ביחס למעמדו ברפרטואר של הלהקה האדירה.
אכן, האלבום הזה יותר ניסיוני וחסר כיוון אחיד כמו שני אחיו הגדולים. יחד עם זאת, זה עדיין אלבום גדול שיש לו חלק מאוד חשוב בהתפתחות הסאונד של "דיפ פרפל" בדרך למאסטרפיס הבא - "Machine Head".
לעניות דעתנו מדובר באחד מארבעת האלבומים הגדולים של הלהקה בכל תקופותיה (יחד עם "In Rock", "Machine Head" ו- "Burn"), ואסור פשוט אסור לכם להמעיט בערכו.
האלבום כולל 7 קטעים בלבד, כאשר הקטע השלישי בגירסה הבריטית ("Demon's Eye") מוחלף בגירסה האמריקאית עם הלהיט "Strange Kind of Woman".
האלבום נפתח עם שיר הנושא "Fireball" וצליל ההפעלה של מנוע מערכת האיוורור של האולפן בו הוקלט האלבום, שמכניס אותנו מיד "לאווירה". כשצליל המזגן מתפוגג נכנס תיפוף הדאבל בס המהיר והמפורסם של Ian Paice שמוביל אותנו כמו במירוץ שליחים לריף המפורסם של השיר. זה השיר המהיר ביותר באלבום אשר באופן חריג אינו כולל סולו גיטרה. הסולו שאתם שומעים בדקה 1:49 לשיר הוא סולו בס של Roger Glover. לא הרבה יודעים אבל הרעיון לשיר הזה "הושאל" מהלהקה הקנדית "Warpig" אשר שחררה שנה קודם לכן את השיר "Rock Star". לא מאמינים? הקשיבו לשיר כאן ותשפטו בעצמכם:
משם אנחנו עוברים לקטע השני באלבום - "No No No" קטע עם השפעות סול ובלוז בו מוכיח גילאן את היכולות הווקאליות האדירות שלו. השיר כולל ריף מרכזי אחד שחוזר על עצמו וסולו סלייד גיטר בלוזי ויפה של Ritchie Blackmore עם סולו אורגן של Jon Lord לקראת סיומו של השיר.
השיר השלישי "Demon's Eye" הוא אולי השיר "הקליט" והגרובי ביותר באלבום וכנראה שזו הסיבה שהוא גם חולק את אותה משבצת עם "Strange Kind of Woman" מההוצאה האמריקאית. השיר נפתח עם ריף הקלידים המונוטוני של לורד ועובר לריף בלוזי מגניב שלא יכול להשאיר אף אחד יושב בכסאו למשמע השיר. גם כאן קיימת הדואליות הקבועה של דיפ פרפל עם סולואים של Jon Lord ו- Ritchie Blackmore.
הרצועה הרביעית "Anyone's Daughter" היא אולי הבחירה המוזרה ביותר של הלהקה, אשר אם היתה מוחלפת עם "Strange Kind of Woman" היתה לבטח מקפיצה את האלבום הזה לרמה אחרת. קטע קאנטרי-פולק-פסיכדלי לא ברור של הלהקה, שלא תואם לחלוטין את הקו המוזיקלי של האלבום ושל הלהקה, ואשר זכה לביקורות שליליות של כלל המבקרים ואפילו של כל חברי הלהקה עצמה.
צדו השני של הויניל נפתח עם "The Mule" וצליל המצילות ותוף המרים של Ian Paice אשר מיד לאחריו האקורדים המתחלפים של Ritchie Blackmore מכניסים אותנו לריף המרכזי, האוריינטלי-מזרחי, הכה מפורסם. למעט הטקסט הקצר של גילן בפתיחת השיר מדובר למעשה בקטע אינסטרומנטלי שמאפשר לכל חברי הלהקה להפליא בוירטואוזיות שלהם. התיפוף הפסיכדלי של Ian Paice שמזכיר מאוד את התיפוף של הביטלס ב- "Tomorrow Never Knows" נותר לאורך כל השיר כקרקע יציבה ומוצקה, שמאפשרת את האילתורים של יתר חבריו ללהקה. השיר הזה זכה לגירסה ארוכה במיוחד בהופעות הלהקה והוא כלל בתוכו סולו תופים מדהים של Ian Paice שנמשך למעלה מ- 6 דקות.
השיר הבא "Fools" הוא הקטע הארוך ביותר באלבום והוא מתחיל בנגינה שקטה ורגועה עם פריטת הגיטרה המפורקת של בלקמור וההאמונד של לורד שמלווים אותנו עד התפרצות "הר הגעש" בדקה 1:39 של השיר, בקולו העוצמתי של Ian Gillan ובריף הפראי גיטרה-בס-קלידים. אין ספק שמדובר כאן ביצירה אפית שמציגה את היכולות המדהימות של הלהקה הזאת. קטעים מסולו הסלייד של Ritchie Blackmore שמתחיל בסביבות 4:15 של השיר יושאלו וישולבו מאוחר יותר לקטעי סולו של "האיש השחור" ב"דיפ פרפל" וב"ריינבו" במהלך הופעותיהם.
האלבום ננעל עם "No One Came" שנפתח עם הבס המונוטוני של Roger Glover שנחתך עם כניסת ההאמונד של Jon Lord והכניסה העוצמתית של Ian Gillan. גם כאן אנחנו זוכים לקבל את הדואליות הרגילה של סולו גיטרה ארוך מבית היוצר של Ritchie Blackmore ולאחריו סולו אורגן של Jon Lord, המנוגנים על גבי הריף הגיטרה המרכזי.
השיר "Strange Kind of Woman" יצא כאמור רק במהדורה האמריקאית של האלבום וכסינגל נפרד בכל העולם. השיר מדבר על מערכת יחסים מורכבת עם אישה, כנראה יצאנית, ואכן שמו המקורי היה אמור להיות "Prostitute". זהו "הלהיט" הגדול מהתקופה בה יצא האלבום. השיר זכה לביצוע מדהים באלבום "Made In Japan" עם הדו-שיח המפורסם בין הגיטרה של Ritchie Blackmore והקול המדהים של Ian Gillan שמחקים אחד את השני והצרחה האלמותית בסופו. השיר מבוצע כמעט אופן קבוע בהופעות הלהקה והפך להיות אחד מהשירים המזוהים איתה ביותר.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט