Deftones - Saturday Night Wrist
ב-31 באוקטובר 2006 יצא "Saturday Night Wrist", אלבום האולפן החמישי של להקת "Deftones".
יש אלבומים שנשמעים כמו האולפן שבו נולדו, ויש כאלה שנשמעים כמו ההפך ממנו. האלבום הזה שייך לסוג הראשון, ובכל זאת הוא יפה בצורה מטרידה. שנתיים של ויכוחים, מפיקים שהוחלפו, סולן שנעלם לפרויקט צדדי ושירה שנמחקה כולה והוקלטה מחדש הולידו את אחד האלבומים הקודרים, המרחפים והבלתי מתפשרים ביותר בקטלוג של החמישייה מסקרמנטו.
כדי להבין איך הגענו לשם צריך לחזור ל-2004. האלבום הקודם, זה שנשא את שם הלהקה ויצא ב-2003, התקבל בתגובות מעורבות ובמידה של בלבול, וחברת התקליטים Maverick הזכירה ללהקה שהיא חייבת לה אלבום נוסף. החמישייה התכנסה באולפן The Spot שבסקרמנטו, עברה בקיץ לבית Morning View שבמליבו ויצאה משם עם חומר ששווה אלבום שלם. Chino Moreno תיאר אותו בהמשך כמוזיקה רעה לגמרי.
אחר כך החל החיפוש אחר מפיק. על השולחן עלו Ken Andrews מלהקת "Failure" וגם Ric Ocasek מלהקת "The Cars", ולאחר מכן הלהקה עבדה כשבוע עם Dan the Automator, ניסיון שלפי הגיטריסט Stephen Carpenter משך אותה אל הצד הטכני יותר, "המתמטי", של הצליל. בסוף הצליחו צ'ינו והמתופף Abe Cunningham לשכנע את השאר לפנות אל Bob Ezrin, האיש שעמד מאחורי האלבום "The Wall" של "Pink Floyd", מאחורי Alice Cooper ומאחורי האלבום "Destroyer" של "Kiss". יחד איתו הגיע המהנדס Brian Virtue.
לפני שנכנסו לעבודה יצאה הלהקה לסיבוב קצר של חודש עם Dredg וגם C-Minus כדי לבחון את החומר מול קהל, וסיימה אותו בהרטפורד שבקונטיקט, לא רחוק מהאולפן של עזרין. ההקלטות החלו בנובמבר 2004, והקלידן Frank Delgado סיפר בראיון שהלהקה שהתה שם כמה חודשים באולפן הביתי של המפיק. מהר מאוד התברר שהכימיה אינה עובדת. המתח בין צ'ינו למפיק הלך וגבר, ובשלב מסוים הוא פשוט עזב כדי להמשיך לעבוד על הפרויקט הצדדי שלו, "Team Sleep", בזמן שהשאר המשיכו בלעדיו. הסשנים עם עזרין הסתיימו עוד לפני חג המולד, והלהקה חזרה לסקרמנטו להפסקה.
השנה 2005 הייתה שנה של דממה מסוכנת. צ'ינו יצא לסיבוב עם להקת "טים סליפ", שהוציאה אז סוף סוף את אלבום הבכורה המצופה שלה, ובמבט לאחור סיפר שלא הצליח להתרכז בהקלטות בגלל התמכרויות לסמים ולאלכוהול ובגלל פירוק נישואיו הארוכים. בינתיים הוציאה הלהקה בראשית אוקטובר את האוסף "B-Sides & Rarities" לציון עשור לקריירה, ובו כיסוי לשיר "Wax and Wane" של "Cocteau Twins" שהוקלט עם וירטו. לקראת סוף השנה נפגש צ'ינו עם Terry Date, המפיק של ארבעת האלבומים הקודמים, כדי להקליט שירה לשירים שנותרו, והלהקה הספיקה להקליט כיסוי לשיר "Jealous Guy" של John Lennon עבור ארגון אמנסטי, וכיסוי לשיר "Drive" של "The Cars" שיצא בבלעדיות בחנות iTunes.
בתחילת 2006 התקבלה החלטה דרמטית. כל קטעי השירה שהוקלטו עד אז נמחקו, והעבודה התחילה מחדש עם חבר ותיק, Shaun Lopez מהלהקות "Far" וגם "The Revolution Smile", שנכנס לתפקיד מפיק השירה. ההקלטות הסתיימו באפריל, והמיקס נעשה בידי Ryan Williams. לפי הדיווחים מהתקופה, עזרין הקליט את הכלים, לופז טיפל בקולות, והכול פוזר על פני חמישה אולפנים שונים. בראיון בזמן סיבוב ההופעות סיפר צ'ינו שבשלב מסוים חשב שזה עשוי להיות האלבום האחרון שלהם, וחבריו הניחו שהוא פשוט רוצה לעזוב.
הכותרת "Saturday Night Wrist" מתייחסת לנזק העצבי שנגרם כשאדם שיכור נרדם על היד שלו, ולדברי צ'ינו היא מתארת גם את מה שקורה כשאתה לבד בליל שבת והחבר הכי טוב שלך הוא פרק היד הרועד שלך. זו בדיחה שחורה, ואף אחד לא ממש צוחק.
את האלבום פותח הסינגל הראשון, השיר "Hole in the Earth", שהקליפ שלו, בבימוי Brian Lazzaro, צולם בניו יורק. צ'ינו הסביר שהשיר מתאר את בעיות התקשורת שפילגו את הלהקה בזמן ההקלטות, ואין צורך לדעת זאת כדי להרגיש. ריף מתגלגל, חלל ריק בין התיפוף לגיטרות ופזמון על חור באדמה שהדובר מחליט לצאת ממנו, כל אלה נשמעים כמו חדר שבו אף אחד כבר לא מדבר.
אחריו מגיע השיר "Rapture", שאת כל הגיטרות בו כתב והקליט קרפנטר, ולדברי צ'ינו הוא מבטא את הבלבול שחווה בזמן העבודה על האלבום. קרפנטר עומד לבדו גם מאחורי "Rats!Rats!Rats!", שצ'ינו עצמו מגדיר כיצירה שלו כולה. מי שרוצה להבין למה הלהקה עדיין שייכת למטאל, למרות כל היופי שבא אחר כך, מוזמן להתחיל כאן.
השיר "Beware" נמשך שש דקות ומשמש, לדברי צ'ינו, אזהרה לאחרים מפני שלושת הדברים שהכי הציקו לו בתקופת ההקלטות: סקס, סמים ואלכוהול. מיד אחריו מגיע השיר "Cherry Waves", שעוסק בבחינת האמון שאדם נותן באחר, ושלדעת המגזין PopMatters הוא הרגע שבו הלהקה צוללת עמוק אל תוך השוגייז.
בשיר "Mein" מצטרף כאורח Serj Tankian, סולן "סיסטם אוף א דאון", שנרשם גם כאחד ממחברי השיר לצד הלהקה ולופז. השיר הוקלט בין האחרונים באלבום ויצא כסינגל שני במרץ 2007.
המהלך הכי מוזר באלבום, ואחד היפים בו, הוא הקטע האינסטרומנטלי "U,U,D,D,L,R,L,R,A,B,Select,Start", שנקרא על שם קוד הרמאות המפורסם ממשחקי הווידאו של קונמי. קרפנטר מתופף בו, צ'ינו מנגן גיטרה, וב-2016 דירג אותו המגזין Consequence of Sound במקום ה-15 ברשימת עשרים שירי "דפטונז" הטובים ביותר, כשהוא מתאר קטע ג'אזי שמתפרש ומתכווץ כמו שום דבר אחר שהלהקה עשתה.
בשיר "Pink Cellphone" משתתפת הזמרת Annie Hardy מהלהקה "Giant Drag", ולפי קרפנטר, בלי הקולות של הארדי השיר הוא כולו של צ'ינו. בשיר "Kimdracula" נכנס שם שהיה חלק מכתובת האימייל של צ'ינו בתחילת ההקלטות, תקופה של שימוש כבד בסמים. והשיר "Rivière" שחותם את האלבום נולד מסיפור על מכשפה שנכתב כשהיה מסומם, והוא גם אחד השימושים החזקים ביותר בדינמיקה בקטלוג של הלהקה.
את הגרפיקה ליווה בהובלתו Frank Maddocks, ותמונות מהסרט "Roxanna" משולבות בעבודה. האלבום דלף לרשת ב-13 באוקטובר, כשבועיים לפני יציאתו, ובסופו של דבר הגיע למקום העשירי במצעד Billboard 200 ולמעמד זהב בארצות הברית ובבריטניה. המבקרים התחלקו בין התלהבות, כמו זו של המגזין Alternative Press שהעניק לו ציון מלא, לבין הסתייגות, כמו זו של המגזין Rolling Stone, שהשווה את שכבות הסאונד החללי שלו ללהקה "Radiohead" אבל כתב שהכתיבה לא תמיד מתלכדת.
בעיני צ'ינו עצמו, ההצלחה לא שינתה דבר. הוא מדרג את האלבום עד היום כאהוב עליו פחות מכל אלבומי "דפטונז", ובראיון למגזין Kerrang ב-2016 סיפר שהמתחים של תקופת ההקלטות ומותו של Chi Cheng מנעו ממנו להאזין לו מאז יציאתו. הבסיסט צ'נג חתם כאן על האלבום האחרון שלו עם הלהקה. בנובמבר 2008 הוא נפצע בתאונת דרכים קשה שהותירה אותו בתרדמת, והוא הלך לעולמו ב-2013.
בסיבוב ההופעות שאחרי האלבום התפייסה הלהקה והחלה לעבוד על האלבום הבא, "Eros", אבל לאחר התאונה הוא נגנז, ובמקומו חזרה הלהקה ב-2010 עם האלבום "Diamond Eyes", שנולד מתוך רצון לחיוביות. אם "White Pony" היה הרגע שבו "דפטונז" גילו איך להפוך יופי ואלימות לדבר אחד, הרי שהאלבום "Saturday Night Wrist" הוא הרגע שבו שילמו על כך את המחיר. הכעס המעצים של העבר פינה את מקומו לעצב, והתוצאה אינה האלבום הנגיש ביותר של הלהקה ואינה האהובה על מי שהקליט אותה, אבל היא כנראה הכנה ביותר. עשרים שנה אחרי, ברור שהחדר הכבוי הזה נשאר אחד המקומות היפים ביותר שהלהקה הובילה אותנו אליהם.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות