Genesis – We Can’t Dance

ב- 11 לנובמבר, 1991, הוציאה "Genesis" את אלבומה ה- 14, "We Can’t Dance".

זה היה פרויקט האולפן הראשון של הלהקה מזה חמש שנים של הפסקה מפעילות, במהלכן המשיכו שלושת החברים בפרויקטים האישיים שלהם: Mike Rutherford עם האלבום "Living Years" שאותו הוציא בשנת 1988 תחת להקתו "Mike + The Mechanics", הקלידן Tony Banks עם האלבום "Bankstatement" משנת 1989 והזמר המתופף Phil Collins עם אלבומו המצליח "...But Seriously". בעקבות ההצלחה של קולינס בקריירת הסולו, סברו בנקס ורות'רפורד שהוא יעזוב את הלהקה, אך בסופו של דבר הוא נשאר לאלבום האחרון שלו עם "Genesis" לפני עזיבתו בשנת 1996. "We Can’t Dance" היה אלבום שסימן סוף עידן - הפעם האחרונה שהשלישייה האגדית של Phil Collins, Tony Banks ו- Mike Rutherford יצרה מוזיקה חדשה יחד באולפן.

תהליך היצירה של "We Can’t Dance" היה מאולתר מאוד, כאשר "Genesis" בונה את השירים מג'אם סשנים ארוכים באולפן. ממש כמו עם "Invisible Touch" ו- "Genesis" שלפניו, החומר פותח באופן אורגני ולא נכתב מראש, מה שמשקף את הגישה הספונטנית של הלהקה. "We Can’t Dance" תוכנן במקור לצאת כאלבום כפול, בשל כמות החומר שהלהקה הצליחה לכתוב באולפן, אך בסופו של דבר הפרויקט צומצם לאלבום עוצמתי יחיד, שמסיים באופן מושלם את הקריירה המופלאה של ההרכב.

הקלטת האלבום התרחשה ב-"The Farm Studios" בסארי, אנגליה, והופקה על-ידי הלהקה במשותף עםNick Davis, שאחר כך טיפל ברימאסטרינג לכל הקטלוג שלהם. בדיוק כמו עם "Invisible Touch", הלהקה חילקה בתחילה את משימות הכתיבה שווה בשווה - כאשר כל חבר היה אחראי על כשליש מהחומר, עם מילים ורעיונות משלו. אבל ככל שההקלטות התפתחו, קולינס מצא את עצמו מעורב ביצירתיות יותר מאי פעם, ותרם חלק גדול יותר מהמילים. רות'רפורד שיבח את עבודתו של קולינס כ"בין הטובות ביותר בהיסטוריה של ג'נסיס", בעוד שקולינס עצמו אמר שהמוזיקה "עודדה אותו" לכתוב כמה מהמילים האישיות ביותר בקריירה שלו.

האלבום נפתח עם הלהיט והסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום - "No Son of Mine", שנולד ממשפט מכריע שקולינס חזר עליו במהלך החזרות והתפתח לסיפור עוצמתי של ניכור ואלימות במשפחה.

אחריו מגיע "Jesus He Knows Me" - פרודיה נשכנית ועליזה על סצנת האוונגליסטים שכבשו את הטלוויזיה האמריקאית. ב-DVD של "The Way We Walk", בנקס הסביר איך השיר הזה שיצא כסינגל המצליח הרביעי מהאלבום נוצר: "פיל ניגן ממש מהר על התופים והתחלתי לנגן רצף אקורדים מעליו".

האלבום ממשיך עם האפוס בן עשר הדקות "Driving the Last Spike" שמתכתב עם ימי הפרוגרסיב של הלהקה ומספר את סיפורם הטרגי של עובדי הרכבת האיריים במאה ה-19, חייהם הקשים והחוויות המסוכנות שעברו במהלך הקמת תשתית הרכבת בבריטניה. קולינס סיפר שקיבל השראה לכתוב את השיר לאחר שקיבל את הספר "The Railway Navvies" מהשחקן Dennis Waterman.

בניגוד לכותרתו, השיר "I Can’t Dance" אינו עוסק בריקוד, אלא לועג לדוגמנים הגברים שנראים טוב, אבל לא מצליחים לחבר אפילו משפט אחד. השיר נבנה סביב ריף הגיטרה המגושם והכבד של רות'רפורד. "Genesis" כתבו את השיר הזה באולפן בסשן אחד. "ברגע שהתחלנו המשכנו עד שסיימנו אותו", אמר Phil Collins בסרט התיעודי "Genesis: Sum of the Parts".

ואז מגיע "Never a Time" ומציע לחן יפה ומאופק ומילים נוגעות ללב על אהבה, חרטה ותקשורת בין בני זוג. שיר פופ קלאסי שמשקף את היכולת של השלישייה להעביר רגש בפשטות ותזכורת נוספת לכך שאפילו בקריירה המאוחרת שלהם, יכולת כתיבת השירים הקליטים שלהם נותרה בשיאה.

השיר "Dreaming While You Sleep" בוחן את ייסוריו של נהג רדוף אשמה, לאחר תאונת "פגע וברח". האווירה המוזרה של השיר הועצמה על ידי אפקט צליל ייחודי שנוצר כאשר Mike Rutherford מתח את מיתרי הגיטרה שלו. Tony Banks הקליט, דגם והאט את הצליל ב- E-mu Emulator שלו, עד שדמה לגניחה של חיה. "Tell Me Why" מתעמת את מלחמת המפרץ ועם משברים הומניטריים באמצעות דימויים שקולינס ספג מחדשות הטלוויזיה, ו- "Living Forever" מציע פרשנות צינית על האובססיה של החברה לעם דיאטות שונות וחיי נצח.

הבלדה "Hold on My Heart", מציגה רגע של התבוננות פנימית מינימליסטית ושקטה, בין העיבודים הגדולים של האלבום. השיר, שנבנה סביב גרוב איטי ופראזות קוליות עדינות של קולינס, מתכתב עם הפגיעות הרגשית שהגדירה את רגעי הסולו הטובים ביותר שלו. השיר הפך לאחד הלהיטים הבינלאומיים הגדולים ביותר של האלבום ונשאר אחד השירים העדינים והרגשיים ביותר של הלהקה.

קצב המיד-פייס של "Way of the World" המהורהר, ממשיך את הקשר החברתי שעובר בין חלק משירי האלבום, ומפנה את מבטו אל אי השוויון העולמי ואל כישלונותיה החוזרים ונשנים של האנושות ללמוד מעברה.

לעומתו, "Since I Lost You" מספק רגע קורע לב שמקרב אותנו לסיומו של האלבום. הוא נכתב עבור Eric Clapton בעקבות מותו הטרגי של בנו הצעיר, קונור. קולינס כתב את המילים לאחר שיחת נפש שהיתה לו עם קלפטון, וחשף את משמעותן לבנקס ולרות'רפורד רק לאחר סיום כתיבת השיר.

האלבום מסתיים עם היצירה "Fading Lights" שמעמעמת את האורות על אחת התקופות המצליחות ביותר של "ג'נסיס". יצירה מלכותית ומופנמת שמרגישה ממש כמו להקה שנפרדת מעידן. האווירה המלנכולית שלה מודגשת על ידי הידיעה שקולינס עומד לעזוב את הלהקה בקרוב. השיר, הבנוי סביב קטעי הקלידים הסוחפים של טוני בנקס והנגינה הקולית הנוגעת ללב של קולינס, מהרהר על הזדקנות, זיכרון וחלוף הזמן. החלק האינסטרומנטלי המורחב של השיר מזכיר את שורשיה הפרוגרסיביים של הלהקה. מעריצים רבים פירשו זאת כפרידה אישית של קולינס - הצהרה אחרונה לפני שהמסך ירד על תקופתו עם "Genesis".

שני שירים נוספים שנכתבו במהלך הסשנים - "On the Shoreline" ו-"Hearts on Fire" - לא נכנסו לאלבום עקב מגבלות מקום. במקום זאת, הם יצאו כביסיידים לסינגלים "I Can’t Dance" ו-"Jesus He Knows Me" בהתאמה.

האלבום "We Can’t Dance" הציג את "ג'נסיס" בשיאה. זה היה ניצחון מסחרי אדיר ששילב פופ-רוק, עם השורשים הפרוגרסיביים של הלהקה. זה היה האלבום החמישי ברציפות שהגיע למקום הראשון במצעד בבריטניה, עם מכירת למעלה מ-10 מיליון עותקים ברחבי העולם. האלבום ייצר שישה סינגלים מצליחים והפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר של "Genesis", שהוביל לסיבוב ההופעות העולמי המצליח שלהם בשנת 1992, אשר תועד באלבומי ההופעה החיה "The Way We Walk", שהיוו את פרק הסיום עבור הרכב הטריו הקלאסי של "Genesis".

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר