Japan - Gentlemen Take Polaroids

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 07.11.1980

בחודש מרץ 1980 יצאה להקת "Japan" לסיבוב הופעות ביפן, כחלק מסיבוב ההופעות "Quiet Life Tour" לקידום האלבום "Quiet Life". סיבוב ההופעות כלל הופעות ברחבי המדינה, ובהן בבודוקאן שבטוקיו ב-27 במרץ.

במהלך סיבוב ההופעות התראיין מנהיג וסולן הלהקה דייויד סילביאן למגזין היפני "Music Life". המראיין היה הפסנתרן והמלחין ריואיצ'י סקמוטו, שהיה באותה עת חבר בלהקת הארט-פופ היפנית "Yellow Magic Orchestra".

פגישה זו סימנה את תחילתן של ידידות ארוכה ומופלאה ושל שותפות מוזיקלית פוריה, שהחלה כבר באותה שנה באלבום "Gentlemen Take Polaroids", האלבום הרביעי של "Japan", שיצא ב-7 בנובמבר 1980.

בתחילת דרכם תויגו "Japan" כסוג של ניו יורק דולז משולבים עם רוקסי מיוזיק. האחים דייויד סילביאן וסטיב יאנסן (באט היה שם משפחתם במקור) והבסיסט מיק קארן למדו באותו בית ספר בדרום לונדון.

כצעירים ניגנו השלושה קטעים בני שני אקורדים שכתב סילביאן, בתחילה עם קארן כסולן וסילביאן בגיטרה ובקולות רקע. סילביאן הפך לזמר הראשי בשנת 1974, וביוני אותה שנה הם הופיעו לראשונה בפומבי, בקבלת הפנים לחתונה של אחיו של קארן.

שנה לאחר מכן הצטרף ללהקה חבר נוסף מבית הספר, ריצ'רד ברביירי, בקלידים, ומאוחר יותר הגיטריסט הראשי רוב דין. הם חתמו על חוזה עם סיימון נאפייר-בל, שניהל את היארדבירדז, ועם מארק בולאן.

בשנת 1977 חתמה הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים "Hansa" והפכה ללהקת גלאם רוק בסגנון לו ריד, דיוויד בואי, טי. רקס, רוקסי מיוזיק וניו יורק דולז.

הגלאם רוק אומנם נכח בסגנון הנגינה שלהם בתחילת הדרך, אך מאלבום לאלבום נכח בו הסאונד האלקטרוני יותר ויותר, עד לשינוי החד במהלך ההקלטות של "Gentlemen Take Polaroids", האלבום הראשון של "Japan" בחברת "Virgin". מעבר לכך, במהלך ההקלטות החלו להיווצר חיכוכים בין חברי הלהקה.

אחרי שלושה אלבומים צבר סילביאן ביטחון, לא רק כזמר וככותב שירים אלא גם כמעבד וכמפיק. עד 1980 היו לו רעיונות ברורים מאוד לגבי האופן שבו יש להציג את הלהקה, הן בפן הוויזואלי והן מבחינת הסאונד, והמיקוד החדש שמצא הרחיק אותו מחבריו ללהקה.

"היו ויכוחים ביני לבין דייב", נזכר הבסיסט מיק קארן. "הקלטת עיבודי הסקסופון ארכה ימים, כשרק דייב שמע משהו לא בסדר בכל טייק שהקלטתי. במקרה אחד, עוזר הטכנאי קולין פיירלי ישב בסבלנות והקליט מילה אחת מהשיר "Methods of Dance" שוב ושוב במשך שלושה ימים".

סילביאן זיהה את האובססיה הנוירוטית הזו בעצמו ואמר: "אני נוטה להיות פרפקציוניסט מדי. זה גרם להרבה בעיות באולפן". הצליל שנוצר, שכבה אחר שכבה, היה צפוף, מלוטש ופנורמי. מבחינה שמיעתית לא הייתה שערה שלא במקומה. עם זאת, אי אפשר לומר את אותו הדבר על אנשי הצוות.

מבחינה מוזיקלית ואפילו אסתטית לא היה מקום רב לרוב דין ב-"Japan" של שנות השמונים. הוא נאבק מבחינה ויזואלית ומוזיקלית. "המטרות היצירתיות שלי התרחקו משאר הלהקה, מה שהקשה עליי יותר ויותר למצוא את המקום שלי בתוך ההקלטות", אמר.

"הלהקה נעה יותר לכיוון מוזיקה אלקטרונית, כאשר בריאן אנו, "Yellow Magic Orchestra" וקראפטוורק היו ההשפעות החזקות ביותר, וגיטרה התחילה להישמע פחות ופחות כחלק מהסאונד המלא של הלהקה".

"הרגשתי שאני מעכב את רוב, כי היו לי רעיונות ספציפיים לגיטרה, והמשכתי לכפות אותם עליו", מודה סילביאן. "זה היה לוקח שעות באולפן, כי הייתי דוחף אותו קצת נגד מה שהוא היה רוצה לעשות. זה הגיע לשיא ב-"Gentlemen Take Polaroids", שכן רוב ניגן רק בכארבעה שירים". לא נאמר לדין במפורש ששירותיו יהיו במידה רבה מיותרים לדרישות האלבום, פשוט לא יצרו איתו קשר ברוב המקרים.

עוד במהלך ההקלטות של "Quiet Life" הציע פול מקרטני בכבודו ובעצמו להקליט תפקידי גיטרה לאלבום שלהם, מה שלא יצא בסופו של דבר אל הפועל, אך פתח כיוונים חדשים להמשך.

סילביאן החל להתעניין בהבאת מוזיקאים חיצוניים שיתרמו לסשנים באולפן. ביניהם היה הכנר סיימון האוס מלהקת "Hawkwind" (סילביאן ניסה ללמד את עצמו לנגן בכינור באותו קיץ, אך עד מהרה נטש את הכלי).

האלבום נפתח בשיר הנושא "Gentlemen Take Polaroids", לכאורה שיר פופ קונבנציונלי, אך הקול העצוב של סילביאן בשילוב התיפוף המורכב של סטיב יאנסן והבס המלודי של מיק קארן נותנים לו טוויסט ומעניקים לו נופך מוזר ולא מוכר. סילביאן הלחין את הפזמון ואת המנגינה וכתב את המילים. לדברי הגיטריסט רוב דין, הלהקה עבדה על השיר די הרבה זמן בהשוואה לשירים האחרים באלבום.

חיפוש נחמה ובריחה מהמציאות דרך דמיון וחלומות רחוקים ממלאים את השיר הבא, "Swing". המילים מספרות על נהיגה במכונית ועל כיבוש איים באפריקה, כמטאפורות למציאת מפלט זמני ממורכבות החיים ומערכות היחסים.

השיר "Burning Bridges" נכתב בהשראת הספר "הירושימה" של ג'ון הרסי, שאותו קרא דייויד סילביאן. הספר מדווח על ההשלכות הנוראיות של פצצת האטום שהוטלה על העיר היפנית, וסילביאן מקשר את חוויותיהם של ששת הניצולים המפורטות בו לחוויה האישית שלו משריפת גשרים בחייו, שנועדה לאלץ אותו להמשיך הלאה לאחר אירועים כואבים. השיר כולל נושאים מוכרים בכתיבת שיריו של סילביאן: בידוד, געגועים וקסם מהמזרח הרחוק.

שני השירים העוקבים, "My New Career" ו-"Methods of Dance", מתחברים היטב יחד לנושאים של עזיבת הבית ויציאה למסע חדש בחיים, יחד עם חוויית הלמידה וההסתגלות לדרכים חדשות של תנועה וחיים, המסומלות על ידי ריקוד.

דווקא הבלדה "Nightporter" הפכה ללא ספק לגולת הכותרת של האלבום. מילות השיר שואבות השראה מסרט הדרמה "שוער הלילה" משנת 1974, בבימויה של ליליאנה קאוואני ובכיכובם של שרלוט רמפלינג ודירק בוגרד. תפקידו של בוגרד כשוער הלילה מקס היווה השראה לעטיפת האלבום.

השיר מושפע מהמלחין הצרפתי אריק סאטי, ובמיוחד מיצירותיו לפסנתר "Gymnopédies". זה היה השיר הראשון של סילביאן שמשתמש בנרטיב בגוף ראשון כדי להעביר לקהל תחושה של געגוע וחרטה, דרך עיבוד מינימליסטי שנשלט על ידי פסנתר. את תפקיד הפסנתר ניגנו ברביירי וסילביאן יחד.

שירתו של סילביאן והפסנתר מלווים בקונטרבס ובאבוב, שנוגנו על ידי נגני האולפן בארי גאי ואנדרו קאות'רי, בהתאמה, וקלידים שנכנסים לקראת הסוף נוגנו על ידי ברביירי.

השיר שחותם את האלבום, "Taking Islands in Africa", היה שיתוף הפעולה הראשון מיני רבים של סילביאן עם ריואיצ'י סקמוטו, שמנגן בו על קלידים. כמו בשירים רבים שלהם, גם השיר הזה מעביר היטב את תחושת הבידוד והניתוק.

האלבום הוסמך בבריטניה כאלבום זהב, אך הוא גם זה שהחל להפעיל את שעון החול של הלהקה לאחור, אל הפרידה שהגיעה בדצמבר 1982, ולא לפני שהותירה אחריה את מה שנחשב ליצירתה הגדולה ביותר, "Tin Drum".

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!