top of page

Judas Priest - Redeemer of Souls

ב- 8 ליולי, 2014 "Judas Priest" הוציאה את אלבומה ה- 17 "Redeemer of Souls".


האלבום "Redeemer of Souls" מציין פרק חשוב בתולדותיה של "Judas Priest".


בשנת 2011 K.K. Downing, הגיטריסט המייסד של הלהקה, עזב את "Judas Priest". עזיבתו לא הייתה עניין של מה בכך. Downing היה חצי מהצמד האלמותי שהגדיר את צליל הטווין גיטאר שהינו אחד מאבני היסוד של "Judas Priest", כך שלא היה ברור אם הלהקה לשרוד את העזיבה והאם ימצא הגיטריסט שיוכל להיכנס לנעליו הגדולות. בדיוק כפי ש- "Judas Priest" התמודדה עם עזיבתו של Rob Halford לאחר האלבום "Painkiller" ב-1991, אז לקח ללהקה שבע שנים למצוא מחליף ולהוציא את "Jugulator", גם במקרה הזה הלהקה נאלצה להמתין שש שנים לפני שהצליחה לאסוף את עצמה מחדש ולהוציא לאור את "Redeemer of Souls", מה שהדגיש את האתגרים שניצבו בפניה עד ליציאת האלבום.


הציפייה סביב האלבום הזה הייתה גבוהה, כשהמעריצים תוהים אם להקתם האהובה תצליח להוציא אלבום ראוי שלא יבייש את מורשתה. האזנה לאלבום תגלה שלמרות שהוא לא מתקרב לרמת אלבומי המופת של "Judas Priest", עדיין מדובר במעין אלבום קאמבק, אלבום חזרה לשורשים, במיוחד לאחר שינוי הסגנון והקונספט שחווינו עם "Nostradamus". צירופו של הגיטריסט החדש Richie Faulkner הביא אנרגיה רעננה ללהקה. עבודת הגיטרה שלו, עזרה לשחזר חלק מהסאונד הקלאסי של "Judas Priest" והיוותה תרומה משמעותית לתוצאה הסופית.


האלבום נפתח עם "Dragonaut" האנרגטי והחזק, שנותן הצצה לסאונד הקלאסי של "Judas Priest" משנות ה-80 (אפילו אפילו לשמוע את אפקט הגיטרה של "Turbo" בהתחלה). השירה של Rob Halford עדיין עוצמתית, הריפים נותרו קליטים וסוחפים וכשסולו הגיטרה מגיע, אנו נושמים לרווחה... Richie Faulkner עבר בהצלחה רבה את מבחן הטווין גיטאר והוא מצליח להפיק יחד עם Glenn Tipton סולו מלודי וניאו-קלאסי נהדר ממש כמו בימים הטובים.


שיר הנושא, "Redeemer of Souls" מגיע מיד אחר כך ומציע לנו טעימה מהיכולת המדהימה של "Judas Priest" לכתוב הימנוני מטאל. עם הפזמון הקליט וההוקים הבלתי נשכחים שלו, שיר הנושא לוכד את התמצית ממנה עשויה הלהקה האדירה הזאת. אבל רגע... משהו מאוד בולט כאן. זו הפעם הראשונה שאנו למדים שהשנים גבו מחיר יקר מקולו של Rob Halford. לרגעים הוא נשמע לנו זהיר, הססן, כאילו מקפיד לשמור על עצמו איפשהו באמצע טווח הקול האינסופי הידוע שלו.


אחד הרגעים הבולטים של האלבום מגיע עם "Halls of Valhalla". רצועה עוצמתית ואנרגטית שמציגה את השירה הלוהטת של Rob Halford ואת הפזמון הפאנצ'י והסוחף. הלפורד מזכיר כאן למה הוא ראוי לכינוי "Metal God" בין היתר בזכות הצרחה שלו ב-4:30 דקות. ליין גיטרה מלודי, תיפוף כבד, סולו טווין גיטאר קלאסי ונראה שחזרנו למשחק. השיר הזה בהחלט מתכתב עם האווירה שאיפיינה את ההוצאות הקודמות והמפוארות של הלהקה.


אחריו אנחנו מקבלים את "Sword of Damocles" אשר שם דגש חזק על עבודת הגיטרה של טיפטון ופוקנר עם ליינים מלודיים שבדקה 0:20 לשיר אפילו הזכירו לנו קצת את "Iron Maiden". ושוב, גם כאן Rob Halford מספק שירה יוצאת דופן, שמשתלבת באופן מושלם עם הריפים הכבדים של טיפטון ופוקנר. הפזמון כל-כך ממכר שאין לנו בעיה לקבל אותו בתצורה של עירוי תוך ורידי, ואז בדקה 2:50 מגיע קטע המעבר הרך בהפתעה גמורה ומוסיף לדינמיקה של השיר.


בעוד שהרצועות הראשונות שומרות על רמת כתיבה וביצוע גבוהים, העקביות של האלבום משתנה ככל שאנחנו מעמיקים אל תוך 13 הרצועות שלו. למרות שהוא נפתח עם אחלה ריף כבד, "March of the Damned" מרגיש לנו קצת ידידותי לרדיו ואפילו פופי. אין ספק שזה הלהיט של האלבום. קליט, כתוב היטב, פשוט המנון מטאל. "Down In Flames" ממשיך את הנוסחה הידידותית לרדיו עם הפזמון הקליט שלו, אבל הוא ללא ספק נופל מקודמו. "Hell & Back" ו-"Secrets of the Dead" יושבים על משבצת הסמי-בלדות, הראשון עם ליין בסגנון Geezer Butler ולשני יש "נגיעות" של "Touch Of Evil". בעוד שהשירה של Rob Halford בשני הקטעים הללו רגשית וכנה, לרצועות הללו אין את האנרגיה הדינמית המצופה מהלהקה שהצליחה לייצר כל-כך הרבה שירים אלמותיים.


השיר "Cold Blooded" מתחיל בקצב איטי, אבל לאט לאט תופס מהירות ועוצמה עד לקטע המעבר, שלאחריו נראה שהלהקה הולכת ללחוץ עד הסוף על הדוושה, אבל בדיוק אז, אחרי הסולואים המהירים של פוקנר וטיפטון, מגיעה השבירה שמוסיפה לדינמיקה של השיר.


ב- "Metalizer" אנחנו כבר עדים לאחד מהרגעים הכי כבדים של האלבום, אבל למרות זאת השיר סובל מבינונית ולא מצליחה להתרומם ולהשאיר רושם מתמשך. "Crossfire" מתכתב עם ימיה הראשונים של הלהקה, ומתנסה בסגנון רוק בלוזי, אבל גם הוא לא ממש ממשיך להדהד כאחת הרצועות הטובות של "Judas Priest".


אנחנו מתקרבים לסיום עם "Battle Cry" - שיר שנפתח עם ליין גיטרות איטי וכבד שהולך ומתפתח, עד שבדקה 0:27 הוא פתאום הזכיר לנו את ליין הפתיחה מ- "Hail To The King" של "Avenged Sevenfold", שיצא שנה קודם לכן. הלפורד נותן כאן ביצוע מרשים ביותר, בעודו מטייל לאורך המנעד הקולי האנסופי שלו.


הרצועה שסוגרת את האלבום, "Beginning of the End" מחזירה אותנו לאווירה השקטנה והנינוחה ומספקת סיום שקט ושליו שהכותרת שלו הצליחה קצת להלחיץ אותנו בזמנו.


מעניין לציין שגרסת ה- Deluxe של האלבום מכילה 5 רצועות בונוס, שמוכיחות שללהקה היה הרבה יותר מה לתת לנו לאחר 6 שנות ההכנה שעברו עליה.


עם יותר משעה של מוזיקה ולא פחות מ- 13 רצועות, "Redeemer of Souls" יכול היה להרוויח כמה נקודות נוספות עם קצת "חיתוך". אורכו של האלבום גורע קצת מההשפעה שלו וללא ספק ניתן היה לשפר זאת אם הלהקה היתה מתמקדת ברצועות החזקות ביותר מתוכו.


לסיכום, למרות ש- "Redeemer of Souls" מתחיל בהבטחה ומספק כמה רגעים בולטים, האלבום לא מצליח לשחזר את הקסם של שנותיה המוקדמות של הלהקה. אחרי "Nostradamus" מדובר באלבום "חזרה לשורשים" שמצליח לזרוח במספר רב של קטעים, אבל בהשוואה לאלבומים הקלאסיים של הלהקה הוא סובל מכתיבת שירים לא עקבית, ולעתים נוטה לבינוניות.


להאזנה: Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

تعليقات


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page